100 אל יוענה ז'בוטינסקי, לונדון
ניו יורק, 9 באפריל 1940 רוסית
9 באפריל 1940
אין זו הגרסה הסופית,/1 אך היא מכילה את הרעיון. את הגרסה הסופית אשלח מחר, עכשיו אני ממהר לספינה המהירה./2

שלחתי זאת בצירוף מכתבים מהיד ללב לאנשים דלקמן: סר מ' בונהם-קרטר/3 (בשבילו ובשביל צ'רצ'יל), קולונל פאונול,/4 סטרבולג'י,/5 ו' בארטלט,/6 ויקהם סטיד,/7 לורד סנל./8
את החבילה הבאה אשלח בספינת הדואר הקרובה ביותר.
אני מנהל כאן שיחות בדבר מסע אל השגריר./9

[ו']
תזכיר
ניו יורק, אפריל 1940
בני, ערי ז'בוטינסקי, מהנדס אזרחי בעל אזרחות ארץ_ישראלית, נידון לשנת מעצר בעכו (ארץ ישראל). לפסק דין זה מאפיינים שרירותיים שאפילו בתקופת מלחמה ראויים לתשומת לב.
כשהוא נידון ללא משפט (על פי תקנות 'למניעת פשע' שפורסמו רשמית בארץ ישראל בשנת 193610/) לא נאמר בפומבי מהו אופי העבירה; אולם מכתב משרד המושבות לחבר פרלמנט מסביר כי:
א) לשר סיבות לחשוד שהוא (בני) היה קשור לארגון עלייה בלתי לגלית לארץ ישראל.
ב) וכי עלייה בלתי לגלית נחשבת על ידי הממשלה כאיום רציני לשלום הציבור בארץ ישראל, משום שהיא יוצרת הזדמנות להחדרת סוכנים גרמניים לארץ זו.
ההערות הבאות עשויות להיות רלבנטיות:
אשמה א
בני התגורר בבוקרשט, רומניה, מאז יולי 1939. במהלך שהותו שם
'נתקעו' בדנובה הקפואה 2,100 פליטים מצ'כוסלובקיה וממדינות אחרות שבשליטת הגסטאפו, כשהם מצטופפים בסירות קטנות ובספינות נפט ישנות. כאשר נמצאה בעבורם אניית קיטור כדי להובילם לארץ ישראל, בני נסע איתם. לאחר שהאנייה (סאקאריה, בבעלות טורקית) עברה את הדרדנלים, עלו עליה קציני הצי הבריטי והורו לה להמשיך בדרכה בליווי משמר לחיפה שבארץ ישראל. בחיפה הורו לנוסעים לרדת. רובם שוחררו בתוך זמן קצר (כנהוג במקרים של עולים 'בלתי לגלים'), אולם בני נעצר ולאחר מכן נידון למאסר.
בעיניו של כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, האשמה שאדם מעורב בארגון עלייה 'בלתי לגלית' של פליטים יהודים לארץ ישראל, נחשבת למעשה מאוד מכובד ומחמיא, ואין זה מענייני להפריך זאת; אולם במקרה מקרב 2,100 הפליטים, חמש מאות הראשונים הגיעו לשפך הדנובה בניגוד לעצתו המפורשת של בני (משום שלא היה כל ביטחון שניתן יהיה לחכור אנייה שתיקח אותם משם), ושאר 1,600 הפליטים הגיעו בכלל ללא ידיעתו. כך שהוצאתם מן הקרח הזה איננה
קשורה ל'ארגון עלייה בלתי לגלית', אלא
ל'ארגון הצלת אנשים ממצוקה גדולה'. יש ברשותי מכתב ובו חתימות של למעלה מחמש מאות פליטים, המתנצלים על האופי ה'ספונטני' של הגעתם,11 ומסבירים שלא הייתה להם כל ברירה, אלא לצאת למסע במורד הדנובה.
אגב, בזכות המעשה המיוחס לבני ניצל שמה הטוב של בריטניה, משום שפשוט לא נמצא כל מוצא אחר מהמצב הבזוי והאכזרי הזה, שייחסו אותו בכל ארצות הבלקן לעובדה שמשרד החוץ הבריטי הפעיל לחצים, כדי למנוע חכירה של אנייה שתיקח את האנשים הללו, בתוכם נשים ותינוקות שקפאו בסירות הקטנות מחוץ לשפך הנהר הקפוא. הפרשה המבעיתה הזאת הפכה לשערורייה עולמית, שהדיה הגיעו אל העיתונות הכללית בניו יורק. היה ברור שאם איש לא יצליח להוציאם משם, הדבר עלול להסתיים בטרגדיה שהייתה נזקפת לחובתם של השלטונות בלונדון. אני מטיל ספק אם מישהו יכחיש שבמשרד החוץ או במשרד המושבות נשמו לרווחה, כאשר הגיעו הידיעות ש'הפליטים התקועים עזבו'; אבל את האדם אשר הם חושדים שהוא עשה זאת הם הכניסו לכלא.
מבחינה משפטית אין לפסק דין זה כל תוקף. האנייה לא נעצרה במים הטריטוריאליים של ארץ ישראל ואף לא בסמוך להם: היא נתפסה ליד הדרדנלים, והובאה כל הדרך לחיפה בליווי משמר, ושם הורו לנוסעים לרדת. מהגרים שנכנסים למדינה בתנאים כאלה אי אפשר לכנותם 'בלתי לגלים', משום שהם לא התחמקו מן הממשלה ולא התנגדו לה בגלוי. לא בני, ואף לא כל יהודי אחר, הביא אי פעם את האנשים האלה לארץ ישראל: הממשלה היא שהביאה אותם.
שר המושבות יכול לטעון שברומניה בני התכוון, או זמם, או חיבל תחבולות וכו' כדי להביא את האנשים הללו לארץ ישראל. אבל איש עוד לא שמע שאדם נידון במדינה כלשהי על פעולות שנעשו מחוץ לאותה מדינה, ועוד פחות על כוונות שהגו אותן בחוץ לארץ, וכפי שהוסבר לעיל, הן סוכלו באמצעות שיתוף הפעולה של הממשלה עצמה.
תקנה אשר מסמיכה ממשלה לאסור אנשים ללא משפט היא כשלעצמה רעה; אולם
למרות זאת חייבת להיות מעט הגינות ביישומה, וחייב להיות גבול כלשהו בין שיקול דעת לשרירות לב.
יתר על כן, מעבר לסוגיות המשפטיות קיים גם היבט מוסרי: הבאת האנשים הללו מן הדנובה הקפואה לארץ ישראל היה מעשה של חסד הומניטרי. כיצד אפשר בזמנים כגון אלה להתעלם בציניות מהיבט זה של המעשה?
אשמה ב
בנוגע ל'החדרת סוכנים גרמנים' לארץ ישראל – זהו אבסורד. ברור שיש מרגלים בגרמניה,
ואפילו יהודים ניתן לאלץ לשרת בתפקיד זה; אולם אם יש דרך שבה הם לא יתודרכו להשתמש בה כדי להגיע לארץ ישראל, הרי זה באמצעות עלייה 'בלתי לגלית'. הסיבות ברורות:
1) זו הדרך הבלתי בטוחה מכולן, האיטית ביותר והמכאיבה ביותר.
2) שום ריגול ראוי לשמו איננו יכול להיעשות במהלך המסע, משום שהמרגל ימצא את עצמו כלוא עם אנשים שבפירוש אינם בסוד העניינים של ממשלות בעלות הברית, ואינם מסוגלים עדיין לספק מידע בנוגע לארץ ישראל. כל מידע שהם יוכלו לספק על הארצות אותן עזבו יהיה חסר ערך מכיוון שהארצות הללו נשלטות על ידי הגסטאפו.
3) עם ההגעה, המרגל יילקח תחילה למעצר וייבדק במלוא תשומת הלב הניתנת בעת מלחמה – רק משום שהוא 'בלתי לגלי'.
4) אין לשירות החשאי הנאצי אפילו צורך קל שבקלים לבחור בדרך דמיונית ומגוחכת זו כדי להבטיח לעצמו מודיעין בארץ ישראל, כאשר עומדים לרשותו אלפי מתיישבים גרמנים, אנשים בעלי קשרים טובים ומכובדים, אפילו בחוגים הרשמיים. אם יזדקקו למידע נוסף הרי יהיה קל ובטוח יותר, ובהחלט אף חשאי יותר, להתגנב לארץ עם דרכון מזויף לסוריה או למצרים, ולהיעזר בבדואי שקיבל שוחד, כדי שזה יעזור להם לחצות את הירדן או גבול אחר. אני מקווה שעוזריו של שר המושבות אינם תמימים עד כדי כך שידמיינו לעצמם כי לא ניתן לזייף דרכונים או לשחד בדואים. מדוע להניח שהשירות החשאי הגרמני הוא חסר תבונה באופן כה פתולוגי, שמכל השיטות להחדרת סוכנים למדינה כלשהי, יבחר דווקא בדרך היותר מסורבלת, היותר מגושמת, היותר מכאיבה למרגל, הבלתי בטוחה מבחינת זמן והשגת היעדים, הקלה ביותר לגילוי ‒ בקצרה, הטיפשית ביותר?
אם זה לא היה טיעון מטעה, אלא חשש אמתי, הייתה הממשלה מקבלת ללא דיחוי את הצעתה של נשיאות ההסתדרות הציונית החדשה מ21 במארס, להטיל על מספר פליטים נבחרים את התפקיד לאתר מרגלים בקרב הנמלטים. ברור שמסע בתנאי צפיפות גדולה ביותר יוצר אינטימיות רבה והיעדר פרטיות במשך שבועות, ולפרקים גם במשך חודשים. אין זה סביר שאדם הנושא עמו סוד כזה יוכל להסתירו מקהל של יהודים אחרים בתנאים כגון אלה, ובעיקר אם הוא לא יהודי המעמיד פנים כיהודי.
לסיכום, אני עומד על כך שמעצרו של בני הוא מעשה שרירותי חסר הגיון וחסר תועלת. הוא ראוי במיוחד לגינוי, משום שהוא בא לגמול לו על שירות הומניטרי שראוי היה להערכה כפולה מצד כולם, וגם משום שעזר לחלץ את יוקרתה
המוסרית של בריטניה מתסבוכת כואבת.

1 מדובר בתזכיר המובא כנספח לאיגרת זו, אשר מגולל את נסיבות מעצרו המנהלי של ערי ז'בוטינסקי על פי תקנות ההגנה משנת 1936, בגין הבאת מעפילי האנייה 'סאקאריה'. ז'בוטינסקי הוקיע את המעצר השרירותי של בנו בגלל מעשה הומניטרי הראוי לשבח. התזכיר נשלח אל חברי פרלמנט, אנשי ציבור בעלי השפעה המוזכרים
2 במקור באנגלית: Clipper
3 סר מוריס בונהם-קארטר- Bonham-Carter Sir Mauris
(כרך י"ד, איגרת 180, הערה 16) ורעייתו ויולט (כרך י"ב, איגרת, 122, הערה 2) היו פרו_ציונים ומיודדים עם וינסטון צ'רצ'יל.
4 קולונל אשטון פאונול - Assheton Pownall (כרך ב, איגרת 96, הערה 7) היה מפקד הגרעין של הגדוד הלונדוני ה20 בבסיס האימונים ליד וינצ'סטר. בינו ובין ז'בוטינסקי נוצרו קשרי ידידות. בתקופה הנדונה הוא היה חבר הפרלמנט מטעם מפלגת השמרנים.
5 לורד סטראבולג'י (Strabolgi )
– שמו המקורי: ג'וזף מונטגיו קנוורתי – Joseph Montague Kenworthy
(1880^1953); בשנים 1919^1931 היה חבר הפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור ובשנים 1938^1942 היה חבר בית הלורדים.. הוא נמנה עם האוהדים המובהקים של הציונות.
6 צ'ארלס ורנון בארטלט
– Charles Vernon Bartlett
(כרך י"ג, איגרת 233, הערה 1) היה חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה הליברלית.
7 הנרי ויקהם סטיד – Wickham Steed Henry (כרך כרך י"ג, איגרת 78, הערה 7) היה עיתונאי, בעבר שימש כעורך הטיימס, ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת לונדון. הוא נמנה עם אוהדי הציונות.
8 לורד הנרי סנל – Lord Henry Snell (כרך ט', איגרת 170, הערה 5), בתור חבר ועדת שאו שמונתה בעקבות פרעות 1929 הוא הצביע נגד המסקנות המעוותות של הרוב. בתור מנהיג חברי הלייבור בבית הלורדים הוא ביקר בחריפות את מדיניות הפיוס של ממשלת צ'מברליין כלפי גרמניה הנאצית.
9 דהיינו מסע אל השגריר הבריטי בוושינגטון בעניינו של ערי.
10 התקנות הללו פורסמו בעקבות המרד הערבי (1936^1939).
11 לרומניה