300 אל אביבה קוגן, פאריס
לונדון, 27 בדצמבר 1939 רוסית
לונדון, 27 בדצמבר 1939
אביבה יונתי,
קיבלתי היום את מכתבך מ20 לחודש./1 בעת ובעונה אחת הגיע מברק מערי – 'מקווה לנסוע לאנגליה עד סוף החודש'.
עוד לפני שבוע שלחתי לו מברק, שתכניתו ללוות את גלעזר/2 היא לצערי בלתי אפשרית, כי מלבד כל השאר, בואו לכאן לפני נסיעתי לאמריקה הוא הכרחי.
אני מקווה, שגם את וגם אנחנו נראה אותו בקרוב. אני אומר 'נקווה', כי עכשיו אי אפשר להבטיח מראש שום דבר בוודאות. בידיו שם כמות עצומה של צער אנושי ממשי. אני במקומו (ביודעי כל מה שכתבת לי) לא הייתי זז מהמקום, כל עוד לא היה מסתדר כל מה שבאחריותי. כך גם את.


יונתי, כואב לי מאוד בגללך, ובגלל אותה אנדרלמוסיה שאת נאלצת להתייסר בה בצורה כואבת כל כך. אבל האמיני לי, בתוך אותה אנדרלמוסיה שקיימת סביבנו, פשוט לא ניתן להשליט סדר. כל אשר ייעשה – האנדרלמוסיה תישאר; תאריך אינו תאריך, תכניות אינן תכניות. כל זה גורם סבל וגועל נפש; אך הלא כולנו חיים עכשיו בחפירה אחת גדולה ובוצית.

בדבר אחד אני עכשיו מסכים אתך ('עכשיו': לפני חודש נדמה היה לי אחרת), לא כדאי לעלות על הסוס, כל עוד ארץ ישראל איננה על המפה. אשתדל במובן זה להגיע להבנה עם ערי.
ואת, בתי כלה,/3 תקמצי בינתיים אגרופים, ואל תטרחי למעלה מן הדרוש. 'להאיץ' או 'לברר' – עכשיו זה חסר סיכוי; וכל היתר, חי נפשי, זה יסתדר.
אני מנשק אותך בחזקה. דרישת שלום למשפחתך.

שלך, ו' ז'


1 המכתב לא נמצא.
2 אליהו גלעזר שהה באותה עת ברומניה, והוא התכונן להפליג לארץ ישראל בתור מלווה באנייה 'סאקאריה'.
3 במקור בעברית בכתב לטיני;
ראו לעיל, איגרת 281, הערה 6.