אל ועידת הסתדרות העובדים הלאומית, ירושלים
פאריס, 9 באפריל 1934 /1 עברית

כבוד הנשיאות לאסיפה המייסדת
של הסתדרות העובדים הלאומית.
אסיפה נכבדה,
הנני שולח את ברכתי זו מתוך הכרה עמוקה של האחריות הרבה המוטלת על כולנו ברגע זה. מה שעומד להיווצר עתה, ידביק את חותמת-רוחו על כל המבנה החברתי של היישוב, ובעתיד הקרוב גם על המדינה כולה. בעתיד יותר רחוק אולי גם מחוצה לגבולות הארץ.
הרשוני לסכם לפניכם תמצית המחשבות ההולכות הלוך ובשל בקרב חוגי תנועת הצה"ר השואפים לגיבוש תורה חברתית חדשה. אמנם בדברי אני לא תמצאו כל 'חדש': את החידוש האמיתי רק המציאות תתן. המציאות היא - אתם ועתיד מפעלכם הנולד ברגע זה.
המהות היסודית של נשמת ישראל היא התשוקה ליושר חברתי. עוד לפני דור הנביאים, מראשית היוולדה, בחלומותיה ובאגדותיה הראשונות הביעה הנשמה הזאת געגועי-נצח לתיקונו של עולם. מימי ילדותו עד הנה, אף פעם לא השלים הרוח העברי עם 'המצב הקיים'. בחרדת קודש כרע ברך לפני יוצרו, אבל יחד עם זה דרש בזכותו לתקן ולשפר את היצירה. למרות האיסור מגבוה, טעם מפרי 'דעת טוב ורע'; חזָה סולם המשתף ארץ ושמים - סמל לרעיון הנאה שגם בן-אדם הוא יוצר. במשל הנאיווי על 'עקודים וברודים' בצאן יעקב/2 לימדנו לשעבד את הטבע לממשלת ההרהור האנושי; עם הבורא נאבק פנים אל פנים יעקב על יד מעבר היבוק, ורכש לו את התואר 'ישראל'- 'כי שרית עם אלקים ותוכל'./3 אחרי כן בנה לו מדינה ותיקן דינים; את דין 'השבת' ואת דין ה'פאה' - זרע שממנו, עם מהלך הזמן, צמחה ונתפתחה כל אותה שיטת החוקים המגינה בימינו על זכויות הפועל העובד והאביון המחוסר עבודה. ולא די בזה, גם את חזון ה'יובל', רעיון של מהפכה סוציאלית החוזרת בכל דור ודור, רעיון עמוק ונשגב שאת כל ערכו יבינו רק בני בנינו. והקים נביא אחרי נביא, ושני עקרונות לתורת כולם: שחרור החברה מחרפת הרעב והדלות, והאמונה ב'משיח' - לאמור, ב'תור הזהב' שאיננו בעבר (כאשר האמינו בני יפת - יוון ורומא) אלא בעתיד, ואתה בן-אדם, אתה תהיה בונהו.
אין כישראל באומות העולם, אין כמוהו שעד לתחתית תהומות מצפונו הנהו חדור אותו הצמא ליושר חברתי. אבל אין לו בית שייצר בו חברה כפי רוחו, חברה 'בצלמו ובדמותו' של אותו המצפון המיוחד. העם שנבחר לתפקיד נושא האמת הסוציאלית הריהו נע ונד המטיף את רעיונו רק באוזני נכרים, מטיף בעל פה ולא על ידי דוגמה, כי אין לו 'מעבדה' שבה יבנה וישפר ויסיים את ציבורו הלאומי, ציבור מופת לכל העמים.
אין אני מומחה למדעי הכלכלה והציבור,/4 אבל אינני מאמין כי יעלה בידי עַם אחר לברוא את ציבור המופת. הננו רואים עתה את נסיונותיהם בארצות שונות - בצפון, בדרום, במרכז, במערב הרחוק: 'פאליציי-שטאט'/5 שמאלי, 'פאליציי-שטאט' ימני, שיעבוד היחיד לפקודה יום-יומית, ולמרות הכל - חרפת הרעב והדלות עודנה שוררת בארצות האלה
כקודם, וגם באופק הרחוק עוד אין רמז לצפירה של 'תור הזהב', של ציבור הבנוי על הצדק. כי סו רס הרעיון העברי בידים הנכריות שניסו להוציאו לפועל. קיבל צורה מכאנית, איבד את גמישותו החיה. המושג העברי של הצדק הסוציאלי הוא מורכב ועשיר גוונים; לפי המושג הזה, כל אדם הוא מלך המולך תחת גפנו ותאנתו, לא עבד הנכנע למפקדו, עבד שגם לחמו וגם תלבושתו הם קנין החברה ולא קנינו הוא. המושג העברי כולל ומקדש בהלכדה הארמונית גם רכוש פרטי וגם מרות הציבור על הרכוש הזה - התחרות ושוויון, משטר צדק מתמיד יחד עם חובת ה'יובל', חובת המהפכה בכל דור ודור לשם משטר עוד יותר צדקני. המושג העברי של הצדק החברתי הוא רחב כרוחב החיים עצמם, ולא יתגשם בחיים אלא בידים עבריות על אדמת ה'מעבדה' העברית.
על כן, עתה בונה ישראל את המעבדה הזאת, ובזה, ואך בזה, לא רק את עצמו יציל, כי אם לכל עמי תבל בעתיד, שאולי איננו רחוק, יראה את הנתיב לגאולה הסוציאלית. גם בימי הבית הראשון וביתו השני לא לעצמו לבד עשה ישראל כי אם לאנושות כולה, ביצרו את יסודות המוסר העברי, מתן לכל עם ועם. אבל כמה יגדל מהמתן הראשון ההוא מתננו השני, באשר עתה קמנו להגשים את מוסרנו ב'יש'. תעודה זו אין כמוה לקודש וליופי בתנועות הלאומיות שנכתבו עד עתה על ספר דברי הימים העולמי; אין כמוה ראויה לתואר 'אידיאל' במלוא משמעות המושג, כי באמת מכילה ומקיפה תעודה זו את כל שאיפותיו של הרוח העברי - גאולת עמנו כמבוא לתיקונו של עולם.
ודווקא לפיכך אין מקום בלבנו ל'אידיאל' שני, לחזיון החולני של נשמה הפוסחת על שתי הסעיפים, לב קרוע שיתרוצצו בקרבו שני תאומים/6 ויריבו על זכות הבכורה. 'שעטנז' קראנו לחזיון החולני הזה, ובמקום 'שעטנז' קבענו לעצמנו את הדין של 'חד-נס'./7 הדור העברי הזה ישרת את שירותו לגאולת החברה העולמית, בצורה זו, אך זו ורק זו, יבנה את מדינת ישראל.
בנין מדינתנו הריהו מפעל התיישבותי; וכבר ידוע לכולנו כי ישנה סתירה תמידית ואובייקטיבית בין תועלתו הכללית של מפעל התיישבותי ובין תועלתם האישית או הקיבוצית של המשתתפים בו. בזה דומה ההתיישבות למלחמה: החייל רוצה לנצח, קודם כל יקריב את כל האינטרסים שלו מלבד האינטרס המינימלי היחיד - להתפרנס די צרכו למען יוכל להמשיך במלחמתו. כמובן, לא באותה האכזריות מתבטא החוק הזה במפעל היישובי; פה אפשר למצוא הרבה תיקונים, פה אפשר להקל על עולו ולהיטיב את מצבו של 'החייל הבונה' בכמה מעלות למעלה מן המינימום המספיק לקיום גרידא. אבל העיקר הוא אותו העיקר: צרכי המפעל הישבני יעמדו לפעמים קרובות בסתירה לתועלת היחיד או לתועלת המעמד. לחוק הזה יוכרחו להיכנע כל המעמדות המשתתפים במפעל ההתיישבותי.
מצד אחד, למשל, תועלת המפעל דורשת ריבוי הפועלים החיים, וזה מתנגד לנטייתו של הרכוש הפרטי בימינו לנצל את המכונה המשוכללת ולהמעיט במספר הידים העובדות. וכמו כן תתנגד תועלת המפעל לנטייתו של הרכוש הפרטי להשתמש בעבודה הזולה הנמצאת על המקום, ותכריחו להעסיק את הפועל המהגר ששכרו יותר גבוה.
מצד שני, ובלי ספק במידה עוד יותר מרובה, תתנגד תועלת המפעל גם לתועלתו של הפועל העברי. בתור ציוני יוכרח בעצמו לדאוג להבטחת הפירוי/8 לרכוש הפרטי הנכנס לארץ, כי הלא בלי סיכויים לפירוי נורמלי לא תתמיד כניסת הרכוש לארצנו, ובלעדיו אי אפשר לבנות את המדינה. כמו כן יתכן לפעמים שהתחרות, המקומית או העולמית, תכריח את הפועל עצמו לחפש דרכים להוזלת התוצרת העברית, ואולי גם בניגוד לתועלתו בתור יחיד או בתור חלק ציבורו המעמדי.
אמנם, כאשר אמרתי, לרוב הבעיות האלה יימצא תיקון, הן מצד האומה שתבוא לעזרתנו הן אולי מצד המדינה שחובתה להגן על התוצרת המקומית ולהקל את הפצתה בחוץ לארץ. ואולם דבר אחד ברור הוא, וזהו העקרון היסודי המבדיל בינינו לבין סיעות ה'שעטנז': בכל תקופת ההתיישבות, עד היווצר הרוב העברי במדינה, אין מקום לריב המעמדות בקרב היישוב הבונה. יש מקום למאמצי הפועל להיטיב את מצבו, למאמצי הרכוש להגדיל את רווחיו. יתאוננו זה על זה, יתווכחו, יפצירו; אבל יוכרע הוויכוח לא על ידי תגרה והגנה, לא על ידי שביתה והשבתה, כי אם אך ורק על ידי הבוררות.
עקרון הבוררות זהו התנאי היסודי להצלחת מפעלנו ההתיישבותי. לא ניתן לא רק לשכוח אותו, כי אם גם לטשטשו ולזייפו. לא נסכים לראות 'בוררות' בהסכם התיאורטי האומר: 'במקרה של סכסוך מתחייבים שני הצדדים לבחור בבורר'; כי ידוע מראש כי דווקא במקרה החשוב ביותר לא יתאחדו הצדדים על אישיות הבורר, והסכסוך יתפרץ לצורתו הרגילה של שביתה או השבתה. וגם בזה לא נשלים: כי תישאר לצדדים, למרות הכירם ביסוד הבוררות, גם הרשות להכריז שביתה או השבתה הן בטרם יפנו לבוררים והן אחרי שלא מצא חן בעיניהם פסק דינו של המוסד הבורר.
עקרון הבוררות איננו תיאוריה. עקרון הבוררות יתבטא במבנה המיוחד של הציבור המאורגן. דרושה קודם כל ביאת-כוח משותפת של היישוב היצרני. לא ביאת-כוח של המפלגות האידיאולוגיות, כי אם של ענפי התוצרת השונים. וביאת-כוח זו תקבע את החוק המקים את עקרון הבוררות כחובה הכרחית בלי יוצא מן הכלל, תבחר במוסד העליון לבוררות הלאומית בצורת בית דין גבוה העומד מעל לכל המפלגות, ותכריז איסור וקלון על כל שלוש צורותיו של הריב המעמדי, דהיינו: א) השבתה. ב) שביתה. ג) החרמת העבודה העברית. המוסד העליון הזה ימשול בכל מקצועות חיינו הסוציאליים בארץ: ימנה בתי דין מקומיים בתור אינסטאנציה ראשונה לבוררות, בתי דין גליליים לערעור; והוא, אך הוא ורק הוא, יצור וינהל גם את לשכות העבודה הניטרליות בעיר ובמושבה.
בפני המוסד הזה תגן ההסתדרות החדשה על זכויותיו ועל תועלתו של הפועל הציוני. הנני מדגיש את המלה 'תגן'. מתנגדינו שהגידו ויגידו, כי מזלזלים אתם בטובתו של הפועל בתוך הציבור הבונה את מדינת ישראל אינם אלא טועים, אולי טועים מדעת. הרוב העברי בארץ לא יווצר על ידי עליית בעלי הון, כי מעטים הם. רק על ידי עליית אביונים יווצר הרוב העברי. האביון הוא הוא הגורם האנושי החשוב ביותר להגשמת האידיאל הציוני. בקרב המון האביונים הזה ישנו גם בעל מלאכה עצמאי, ישנו גם סוחר פעוט, פקיד, מורה - כולם אביונים, כולם אחיכם לצער הסוציאלי ולתלונה הסוציאלית; אבל הרוב שבהם פועלים יהיו, שכירים המוכרים את יגיע כפיהם. אם אלה לא יתקיימו במלחמת החיים והבנין שלהם, אין תקוה לציונות. המגן על תועלת הפועל הציוני הוא מגן על הבנין הציוני. אבל אין מגינים על בנין על ידי הפרת הבנין, על ידי שביתות המחלישות את תעשייתנו, על ידי הטפת המשטמה המעמדית החותרת מתחת לשיתוף כוחות הדרוש לנצחון, על ידי איומי קונפיסקאציה/9 של הרכוש הפרטי אשר, אם ברצינות הוכרזו, יעכבו את ריכוז ההון העברי בארץ ישראל. רק לפני בית משפט ניטרלי, בית משפט השוקל את העדות בלי משוא פנים לשום צד וצד, היודע להקדים ולהשליט את צורכי הרעיון הממלכתי על כל צורך אישי או חוקי - רק לפני מוסד כזה נוכל להגן על הפועל הציוני במלוא מובן המלה; רק לפניו מותר יהיה לנו לתאר את כל כובד עולו, את כל עומק קרבנו, את כל היקף צרכיו, והבורר העליון ישפוט ויחליט.
עד היווסדו של המוסד העליון לבוררות לאומית - בוררות חובה - תדעו להתחשב גם במצב הקיים. אחרי שיווצר אותו המוסד, לעוון לאומי תוכרזנה גם השבתה וגם שביתה. אך כל זמן שעוד איננו בחיים, תדעו להימנע כאשר נמנעתם עד עתה מכל התערבות באותן הצורות של תגרות והגנה-סוציאלית שהן זרות לרוחכם. בפני השבתה כמו בפני שביתה - בתנאי שיהיו גם לזו וגם לזו אופי טהור של סכסוך משקי - תעמדו מרחוק כעד הנה.
וכעד הֵנָה, בלי חמלה תשברו כל נסיון, מצד מי שהוא, להחרים את הפועל הלאומי, את הסתדרותו ואת לשכת העבודה העצמאית, המתווכת בינו ובין החוג המעביד כל עוד אין ביישוב, לא באשמתכם אתם, לשכת עבודה ניטרלית.
כבר הזכרתי לעיל כי שלש הן צורות ה'עוון הלאומי' בשטח העבודה, שלוש ולא שתים: השבתה מצד המעבידים, שביתה מצד הפועלים, והחרמת הפועל העברי - תהיה שלמה או חלקית. מכל שלושת העוונות זה האחרון הוא הקשה ביותר. אם ביד כה רחבה מקריב עמנו מרוחו והונו להפרחת ארצנו, הלא אין לכך טעם אחר אלא זה: שכל מקום ומקום ההולך ונוצר במשק העברי בארץ, יציל מהגולה עוד אחד ועוד אחד מבניו המפוזרים. ואל ישכחו אף בעלי הרכוש הפרטי בארץ ישראל, כי הצלחתם הכלכלית גם היא איננה אלא מסקנה של ההתאמצות הלאומית הזו, וגם הם חייבים להיכנע לחוק הזה של עבודה עברית, רק עברית, עברית במאה אחוזים.
אולי בעתיד נזכה לראות חוזה שייחתם בינינו ובין שכנינו הערבים, אשר בתקפו יהיה מספר הפועלים העברים העסוקים במשק הערבי כמספר הערבים העובדים במשק העברי. להסכם כזה לא תתנגדו; להפך, תקדמוהו בברכה. אבל בטרם הגיע יום זה תילחם הסתדרות העובדים הלאומית על השלטת הפועל העברי במשק העברי בלי הנחה, בלי הגבלה, בלי פשרה וגם בלי מסווה. כי איננו אלא 'מסווה' הנסיון הידוע לכסות על טעם מלחמתנו בעד העבודה העברית על ידי סיסמת 'העבודה המאורגנת'. אף אם יתארגן הפועל הבלתי יהודי בארץ, הלא תישאר דרישתנו איתן: כל מקום עבודה הנוצר בארצנו הודות למפעל הציוני הריהו גורם התיישבותי, גורם לעליה, הוא שייך לעולה עברי עוד אחד, ועל זה לא נוותר.
ואולם אף במלחמה הזאת לא על ידי תכסיסי אלימות ננצח. האמצעים שיובילונו לידי השלטת העבודה העברית הם חינוך אותו החלק של הציבור המעביד ששכח את חובתו הלאומית. חינוך הפועל העברי גם כן, חינוך טכני שיעזרנו 'לכפר' ביצרנותו הנעלה על יקרותו היחסית, וחינוך מוסרי שילמדנו ליצור יחסי אחווה לאומית עם המעביד במקום יחסי משטמה מעמדית. ואני בטוח, כי דווקא החזיון החדש הזה בחיי היישוב, הסתדרות עובדים לאומית המכריזה על עקרון האחווה בין המעמדות לשם המטרה הלאומית המשותפת, הוא הוא שיסלול את הנתיב לנצחון המוחלט של הפועל העברי במושבה.
אלה הם, עד כמה שיכול להבינם ידיד צופה מרחוק, תפקידי ההסתדרות החדשה כשהיא לעצמה. ואולם אני רואה עוד תפקידים אחרים, שגם הם קשורים בארגון החדש, אבל הגשמתם אולי איננה בכוחותיו הוא לבדו. פה חייב בית ישראל כולו לבוא לעזרת הפועל הציוני.
אין להגזים בערכו של ההון הלאומי וגם אין לזלזל בו. קרנותיה הלאומיות של התנועה הציונית הרשמית הלכו עד עתה בדרכים בלתי נכונות; יש לתקן את הדרכים, אבל העקרון עצמו הוא בריא: כל יהודי בגולה חייב לתרום מס תמידי לבנין המולדת הלאומית.
מה היא הדרך ה'בלתי נכונה'? היא דרך ה'תמיכות' ליחידים או לקיבוצים. הדרך הנכונה היא השקעת ההון הלאומי אך ורק בבניה, בהקמת מפעלים ממשיים ובני קיום: בתי מעון זולים, בניינים לחנויות ולבתי חרושת קטנים, בניינים לבתי ספר, בארות וצינורות השקאה, מקווי מים לשמירת מי הגשמים, מכונות ומכשירי עבודה שיושכרו לנצרכים.
ישנה תעודה עוד אחת להון הלאומי: ליצור את 'קרן הערובה' לאשראי הפרטי, קרן שתאפשר את אספקת הקרדיט הזול ל'אביון' החוסך והחרוץ - ויהי פועל או סוחר או בעל מלאכה או פקיד.
ותעודתו השלישית של ההון הלאומי היא ליצור שיטת 'ביטוח לאומי' של פועלי החקלאות אשר תיתן לרבים מהם את היכולת להתאכר, אחרי מספר מתאים של שנות עבודת שכיר, בתור איכר עצמאי היושב על אדמתו הוא ובביתו הוא - איכר שגם הוא אז יתן עבודה על חלקתו לעולה החדש ויציל עברי עוד אחד מחשכת הגלות.
בימי הולדת הרעיון של 'קרן תל-חי' גם החזיונות האלה ריחפו בדמיון מייסדיה. אבל עד עתה חסר היה הגורם היסודי - ציבור הפועלים שגם הוא יחזה אותו חזון. עתה ישנו, ויחד נלך בדרכי הגשמה ובנין, שעליהם יו דנוּ ויברכנו בעתיד עם ישראל המושל במדינתו.
תל-חי הפועל הציוני!
[זאב ז'בוטינסקי]
הערות:
1
בהעדר תאריך כתיבת האיגרת, צוין תאריך הקראתה בוועידה.
2 בְּרוּדים (בראשית לא, 10).
3 בראשית לב, 29.
4 דהיינו, מדעי החברה.
5 גרמנית: Polizei-Staat – מדינת משטרה.
6 הרעיון הציוני והרעיון הסוציאליסטי.
7 מונח זה שטבע ז'בוטינסקי הוא התרגום של 'מוניזם', שמשמעו דבקות בציונות כרעיון יחיד ללא כל רעיונות נלווים, כגון סוציאליזם.
8 הפריון.
9 החרמה.