אל ליליאן דה האז,/1 ניו יורק
פאריס, 24 באוקטובר 1935


אנגלית
פאריס, 24 באוקטובר 1935
סודי ביותר!
גברת דה האז היקרה,

זו אשמתי:/2 חלפו שבועות מאז שהבטחתי לבעלך (ולעצמי) שאכתוב לך את המכתב הזה./3 אולם העבודה המאומצת והגיל החלו לתת את אותותיהם, ופשוט לא הייתי מסוגל לחבר משפט הגיוני בעת שהותי במקום המרפא. אמש חזרתי ואנסה לעשות זאת עתה.


ממכתביו של מר דה האז בוקע צליל של רוממות רוח: הוא מעריך עד מאוד את התמיכה הלבבית שקיבל מהבית, הפעם יותר מאי פעם בעבר (כך אני פירשתי את המצב). אני מבין אותו לחלוטין: כל מי שרוצה, רשאי לכנות אותי בעל הנשלט על ידי אשתו,/4 אולם ללא תמיכה כזאת מהבית לא הייתי מסוגל לפעול. בדרך כלל מקלחת של צוננים מהצד הזה עוצרת בעדי, וברכת_דרך חמימה תמיד משלשת את התלהבותי. אינני מעלה אפילו על הדעת שיש לייחס זאת לתכונות ייחודיות של אישה זו או אחרת. יש לי תיאוריה חביבה, כי 'נשים' על פי רוב מתאימות יותר מגברים לניהול ציבורי אמיתי, וההוכחה לכך היא האחוז העצום של מְלָכו ת בעלות מוניטין בקרב המלכות שהיו בשלטון, בהשוואה להישגיהם של המלכים; אך אני סוטה מהנושא.


אין לי ספק שבהסתדרות הציונית החדשה גילינו מכרה זהב של אמון הציבור. זה לא יֶארַך יותר משנה ואנו נוכיח זאת (בהנחה שנפגין מרץ). אני אומר זאת היום, אף על פי שזה עתה קראתי כתבה על ארוחת הערב בלונדון שבמהלכה מקדונלד הצעיר,/5 ווקופ/6 ואישים נוספים שרו שירי תהילה לד"ר ו',/7 בעוד ההסתדרות הציונית החדשה אפילו לא הוזכרה. זה לא יועיל, אנו נהיה אלה שיזכו לכותרות הגדולות בעיתונים, ובקרוב (כמובן שאינני מייחס חשיבות מופרזת לכותרות, וגם אינני מזלזל בהן: אולם זה אופייני לרמת ההתפתחות אליה הגיעו יהודי מזרח אירופה, שאינם מושפעים עוד משמות גדולים).






לא יהיה מצב של 'חיים בשלום וידידות מחודשת'./8 אפילו אינני בטוח שיתקיים משא ומתן, אף על פי שאישים חשובים רבים, בעיקר אנגלים, ייאלצו בקרוב להפעיל לחץ על וייצמן בכיוון זה. אם תתקבלנה פניות, אעמוד על כך שנעלה דרישות סבירות בלבד. אך העובדה העיקרית היא שקבלתן של דרישות סבירות אלה משמעותה, כניעה מוחלטת של ו' ושל אנשי השמאל. גם זה יגיע בבוא הזמן, אולם לא לפני שהצ"ח יתפוס את השורה הראשונה על הבמה./9


מר דה האז ציטט באזניי את קובלנתו של ל' ד' ב',/10 כי נמניתי עם אלה אשר ויתרו ב1922 על עבר הירדן./11 אני יכול להזכיר שלושה או חמישה פשעים נוספים, שחלקם חמורים כפשע הזה. היה זה פשע מהותי ממדרגה עליונה: אסור היה לי להצטרף להנהלה המורכבת מאנשים בעלי השקפות שונות. אין לי כל כישרון למאבקים יומיומיים בוועדה: כאשר אני מחובר אל מתנגדיי (כך זה היה במועד מאוחר יותר עם גרוסמן), אני מאפשר להם לחיות, לפעול ולבצע, ולבסוף מגיעים ההתפרצות והריב./12 זה דבר איום - אחד מחסרונותיי החמורים ביותר בחיים הציבוריים. אך אני חייב לומר, שבאותן שנים ל' ד' ב' היה אחד הגורמים שהכשילו את ניסיונותיי לעצור את מדיניות הוויתורים של ו'. ב1920 הגעתי מארץ ישראל עם אמונה אחת: קודם כול פוליטיקה. מצאתי מנגנון/13 שהיה מאוחד בקנאותו לסיסמה ההפוכה: 'הבה נשכח מפוליטיקה', והסיסמה הופצה לכל עבר בהוראה מלמעלה של ל' ד' ב'; ויריביי המרים ביותר היו שני נציגיו של ל' ד' ב' בלונדון./14 הדבר גרם לי לחוש מבודד לחלוטין. אך כל זה תם, פרט להשלכות המצערות שגם קִצָן יגיע בסביבות 1938 או ב1940.


דרישת שלום לבבית לבתך ולבנך.




























שלך בנאמנות,




























ו' ז'בוטינסקי
הערות:
1 ליליאן דה האז
Lillian De Haasהיתה רעייתו של יעקב דה האז.
2 במקור בלטינית: Mea Culpa
3 ראה איגרת אל דה האז 10.10.1935 .
4 במקור בגרמנית: Pantoffelheld
5 מלקולם מקדונלד, בנו של ג'יימס מקדונלד (ראה איגרת אל 31.10.1935 , הערה 7).
6 ארתור ווקופ, הנציב העליון הבריטי לארץ ישראל.
7 לד"ר וייצמן.
8 עם חיים וייצמן (ראה איגרת אל דה האז 10.10.1935 , הערה 2).
9 במקור בצרפתית: avant-scène
10 לואיס דמביץ בראנדייס (איגרת אל המשרד הציוני המרכזי, ברלין (מצ"מ) 4.9.1914 , הערה 24). היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
11 על השתלשלות האירועים שהביאו לניתוק עבר הירדן מתחום הבית הלאומי סיפר ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני ה15 את הדברים הבאים: כשהוא חזר ב17 ביוני 1922 מאמריקה, הוא הוזעק לבוא מיד למשרד ההנהלה הציוני. וייצמן הראה לו את התזכיר של משרד המושבות מ3 ביוני 1922, שנודע בכינויו 'הספר הלבן', והודיע לו שמשרד המושבות הציב אולטימטום להנהלה הציונית: הסכמה ל'ספר הלבן' (המועד האחרון 18 ביוני בבוקר) שמשמעו בין השאר צמצום שטחו של הבית הלאומי היהודי והחלתו על מערב הירדן בלבד, או שינויים משמעותיים לרעה בנוסח המנדט. למרות התנגדותו למסמך הוא לא התפטר מההנהלה הציונית מתוך תחושה של חובה מוסרית לשאת באחריות יחד עם שאר חברי ההנהלה (ראה נאומו של ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני ה15: זאב ז'בוטינסקי, כתבים: נאומים (1927^1940), עמ' 26^27).
12 במשך תקופה ארוכה נהג ז'בוטינסקי באורך רוח כלפי סגנו מאיר גרוסמן, אשר נקט קו שהיה מנוגד לשלו בנושא עצמאותה של ברית הצה"ר. בעוד ז'בוטינסקי דגל באי_תלותה של התנועה בהסתדרות הציונית תמך גרוסמן בקבלת מרותה (ראה
(למשל איגרת אל שכטמן 5.12.1928 , סעיף 6). גם כלפי ראשי התנועה האחרים נהג ז'בוטינסקי באיפוק יתר והוא עשה כל אשר ניתן כדי לשמור על אחדות התנועה (איגרת אל יעקבי ש' 20.1.1931 ). אולם בסופו של דבר הגיעה המחלוקת לשיאה בוועידת קאטוביץ, ואז נתהווה הקרע ביניהם (ראה איגרת אל כהנא 18.1.1935 , הערה 3).
13 דהיינו ההנהלה הציונית.
14 הכוונה ליוליוס סימון (איגרת אל אידר 7.8.1919 , הערה 2) ונחמיה דה לימה (איגרת אל נורדאו מ' 31.10.1920
, הערה 4), שהיו מקורבים ללואיס בראנדייס. הם התנגדו לצירופו של



ז'בוטינסקי להנהלה הציונית.