אל ארתור ווקופ,/1 ירושלים
פאריס, 8 ביולי 1935 אנגלית

הוד מעלתך,
בהגישי את התזכיר המצורף בזה בשאלת המועצה המחוקקת,/2 אני מתכבד להפנות את תשומת לבך לנקודה שהועלתה בסעיף השני שלו./3 על פי אמות מידה של מה שמכונה 'מדיניות מעשית', עשויה הטענה הזאת להיראות כחסרת ערך. אולם אני שותף להתרשמותם של כל היהודים, שגישתך לבעיות פוליטיות היא מוסרית באופן מובהק, והיא נובעת ממאמץ רציני מאוד לקיים התחייבויות/4 ולתמוך ביחס שוויוני./5
בהפעלת הלחץ בנושא המועצה המחוקקת/6 היתה התעלמות בולטת מעקרון 'היחס השוויוני' כלפי שני העמים בארץ ישראל. התכנית ננטשה ב1922 בגלל התנגדות הערבים,/7 אף על פי שהיא עברה כבר את שלב הבחירות./8 ב1935 היא נדחתה על ידי היהודים באחדות דעים נדירה, אולם נראה שזה עדיין בלתי חשוב.
השוואה זו מצערת עוד יותר אם מביאים בחשבון נסיבות חשובות אחרות, במיוחד את ההבדל בין חלקם של היהודים וחלקם של הערבים בשיתוף פעולה עם הממשלה בפיתוחה של ארץ ישראל. למותר להוסיף, שהיהודים אינם דורשים 'תגמול' והם גם אינם רוצים שהערבים 'ייענשו' בצורה כלשהי. אולם קיימת סכנה שיקרה בדיוק ההפך, וכמובן שהדבר מביך ומצער את כל אלה - לרבות אפילו את מבקרי השלטון, כגון את ידידיי הפוליטיים ואותי - אשר התרגלו להעריך את הסטנדרטים הגבוהים של 'מדיניות מוסרית' הקשורה בשמך.

עבדך הנאמן,












ו' ז'בוטינסקי
נשיא ברית הציונים הרביזיוניסטים
ברית הציונים הרביזיוניסטים העולמית
תזכיר
בעניין תכנית המועצה המחוקקת לארץ ישראל
מוגש
לשר המושבות, לונדון;
ולנציב העליון לארץ ישראל, ירושלים.
היהדות הציונית בעולם כולו נחרדת מאוד לנוכח העדות, שנעשים מאמצים מחודשים להאיץ את הקמתה של המועצה המחוקקת לארץ ישראל. אף על פי שעד כה לא פורסמו עדיין פרטים על אודות התכנית הזאת, צופים שהתכנית תכיל שלושה חלקים עיקריים:
א) סמכותה של המועצה המחוקקת, למרות ההגבלות שכנראה יוטלו עליה מבחינות מסוימות, תקיף בכל זאת את כל העניינים המשפיעים על רווחתם של תושבי הארץ ועל פעילותם הקונסטרוקטיבית.
ב) ללא קשר ליחס המספרי בין החברים הנבחרים של המועצה לבין חבריה הממונים, על המועצה לכלול חלק נבחר גדול דיו, כדי שמבחינה מוסרית ייחשב לגורם המכריע במוסד הזה כולו.
ג) במועצה כולה, ובמיוחד בקרב החלק הנבחר שלה, יהיו היהודים במיעוט בעוד שלערבים המוסלמים והנוצרים יהיה רוב ברור./9
למותר לסכם בשלב זה את הסיבות שבגללן רואים היהודים בכל תכנית מסוג זה סכנה לעתידה של הציונות: בקרב כל החוגים המכירים את המצב, הן פרו_יהודים הן אחרים, הסיבות הללו ידועות. יחסם של ערביי ארץ ישראל לבית הלאומי היהודי לא השתנה מאז 1925, שבה הוא תואר בדין חשבון של הנציב העליון לחבר הלאומים בזו הלשון: 'הצהרת בלפור נחשבת בעיניהם למאֵרָה, יישומה הוא אסון לארץ ישראל, ביטולה חיוני'.
ישנם אנשים העשויים לקוות שהחלק הארי של הילידים בארץ ישראל יכיר אולי ביתרונות שהם מפיקים מעליית היהודים. אולם התעלמות מן הסיעה האנטי_ציונית בקרב הערבים שהשפעתה עד כה היתה תמיד מכרעת, וטיפוח אשליות בדבר נטיותיהן של קבוצות ערביות
אשר עשויות להיות דומיננטיות בחלק הנבחר של המועצה המחוקקת, יהיו בבחינת עיוורון לאור הניסיון שהצטבר במשך 17 שנים. כל התקדימים מחייבים אותנו בבירור, להירתע מכל תחזית אופטימית ביחס לעתיד הרחוק. וכאשר יקרה הדבר שהוא בלתי נמנע, ולמועצה ייבחרו ערבים המשתייכים לסיעה האנטי_ציונית, תהפוך המועצה בהכרח למכשיר רב עצמה להכשלת קידומה של העלייה היהודית וההתיישבות, אשר נחשבת למהות הבית הלאומי היהודי.
החשש הזה, שכל השפעה אשר ישיגו הערבים במועצה המחוקקת או באמצעותה תנוצל כדי להכשיל את המאמץ הציוני, איננו מוגבל כלל ליהודים בלבד: הודו בו שוב ושוב ועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים וכמו כן נציגים בריטיים שונים בנאומיהם בישיבות החוזרות ונשנות של מוסד זה, לרבות סר הרברט סמואל,/10 מר אורמסבי_גור/11 וד"ר דראמונד שילס./12
השינוי היחיד במצב הנוכחי בהשוואה לעבר הוא בעובדה שעתה, לרגל ההתקדמות היוצאת מן הכלל שחלה בשנים המועטות האחרונות, עלולים היהודים להפסיד לעין ערוך יותר. מצד שני, למרות הזרם הגדול יחסית של עולים יהודים בשנים האחרונות, היהודים הם עדיין מיעוט – כרבע מכלל האוכלוסייה. בכל הארצות שהן בעלות אוכלוסייה מעורבת מבחינה אתנית קיים כלל ידוע ומוכר היטב, שהתחזקות כלכלית של מיעוט אתני אינה מסייעת כלל לשיכוך השנאה של הרוב האתני.
לפיכך, ההתנגדותם של היהודים לתכנית המועצה המחוקקת חזקה עתה מאי פעם. ההתנגדות היא פה אחד וכוללת לא רק את המתונים, אלא אפילו את המגזרים השמרניים של הקהילה; והממשלה יודעת שכל המפלגות היהודיות בארץ ישראל התחייבו להחרים את הבחירות, אם תוקם מועצה מחוקקת בתנאים כאלה. יתר על כן, ידוע היטב לממשלה שאם היא תשתמש בתחבולה כדי למנות נציגות יהודית, אף יהודי אחראי לא יקבל על עצמו תפקיד כזה.
ההיבט המוסרי
2. אחדות הדעים היהודית הזאת מעוררת שאלה מוסרית, ויש לקוות שלא יוטל ספק בחשיבותה. הממשלה המנדטורית הדגישה תמיד את דביקותה בעקרון היחס השוויוני לשני הצדדים – לערבים וליהודים. אולם את כפיית תכנית המועצה המחוקקת, למרות ההתנגדות פה אחד של היהודים, לא ניתן להסביר אלא כסטייה בוטה מעיקרון זה, אם נשווה את המקרה לתקדים הזכור היטב. כאשר ההנהלה הציונית עמדה ב1922 בפני מצב שבו סירוב גרר פעולות תגמול פוליטיות חמורות,/13 היא קיבלה את תכנית המועצה המחוקקת שנכללה בספר הלבן (של צ'רצ'יל). הציונים ויתרו, בניגוד לדעתם, מתוך מודעות מלאה שהתכנית תהווה מכת מוות לתקוותיהם ולציפיותיהם; אולם מאחר שקיבלו את התכנית, הם עמדו בדיבורם והשתתפו בהמוניהם בבחירות, ונציגיהם הנבחרים היו מוכנים לשתף פעולה עם המועצה המחוקקת. הערבים היו אלה שהחרימו את הבחירות – אפילו לא שררה בקרבם אחדות דעים, שכן מיעוט מתוכם השתתף בהצבעה. הממשלה אשר נענתה למחאה זו, נסוגה מן התכנית ופיטרה את תומכיה הנאמנים – את הנבחרים היהודים – מבלי לכנס את המועצה./14
עתה היהודים הם המוחים, ומכריזים פה אחד על כוונתם הנחושה להחרים את הבחירות ואת המועצה. לפיכך, יש כמובן לצפות שהממשלה תנהג עתה ביהודים על פי אותם שיקולים שנהגה בערבים לפני שלוש עשרה שנים. ניתן היה לצפות לכך ביתר שאת, משום שבפרק הזמן שחלף מאז, הוכיחו היהודים בעליל שפעילותם הקונסטרוקטיבית היא לטובת הארץ כולה, מלבד האמון בבעל המנדט המשתקף מכך.
ההבדל הזה ביחס, הנכונות לראות בסירובם של הערבים ב1922 גורם שדי בו לשינוי המדיניות, בעוד שסירובם של היהודים עתה אינו מובא בחשבון, מעורר מחשבות נוגות על התגמול המצפה לאלה המגלים נאמנות, ועל וההטבות השמורות לבעלי העמדה ההפוכה.
3. אם הסיבות המניעות את היהודים להתנגד לתכנית המועצה המחוקקת אינן זקוקות ברגע זה להבהרות נוספות, קיימים לעומת זאת כמה שיקולים המתייחסים להיבטים אחרים של הבעיה, שנדונו בהרחבה בהרבה הזדמנויות קודמות, ואשר אפילו עתה – ברגע האחרון – עשויים להיות ראויים לסיכום קצר וברור. אלה הם בעיקר היעילות או חוסר היעילות של
כל מיני 'ביטחונות' שהממשלה עשויה להציע, כדי לשַכֵּך את חששותיהם של היהודים.
ההיבט החוקי
4. מהמנדט הארץ_ישראלי לא ניתן להסיק שקיימת התחייבות כלשהי להקמת גוף ייצוגי בעל סמכויות חקיקה לכל הארץ, לא כל שכן שאין בו הוראה כלשהי בדבר זמן הקמתו של הגוף הזה - אם בכלל יש להקימו.
ראוי לצטט את סעיף 2 של המנדט שהוא רלוונטי לכאן: 'בעל המנדט יהיה אחראי ליצירתם של תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי כפי שנקבע בהקדמה למנדט,/15 ולפיתוחם של מוסדות השלטון עצמי'.
הניסוח הזהיר של סעיף זה מטיל חובת זהירות שוות ערך בפרשנותו וביישומו. בעוד תחום מוסדות השלטון העצמי יכול להיות רחב למדי (מוניציפלי, שלטון עצמי מחוזי או אזורי; שלטון עצמי מרכזי הוא הפסגה הגבוהה ביותר והאחרונה בתחום זה), זה אופייני ששום חוליה בשרשרת הזאת לא צוינה בכתב המנדט כמחייבת. בהתייחסו לאי_הבהירות המכוונת בסעיף 2 של המנדט הארץ_ישראלי הדן במוסדות השלטון העצמי, אמר פרופסור ראפאר,/16 הנחשב לבר סמכא, במושב ה14 של ועדת המנדטים המתמדת (יולי 1928) בעת שדיווח על עצומה שהוגשה על ידי הקונגרס הערבי: 'בהיותה אחראית לפיקוח על אכיפת העקרונות והחוקים של האמנה/17 ושל המנדטים, רואה את עצמה הוועדה מחויבת לציין, שלא הוטל עליה להמליץ על צורה כלשהי של שלטון בשטחי המנדט. על המעצמה המנדטורית בלבד לקבוע את צורת השלטון ההולמת, במסגרת התנאים של סעיף 22 של האמנה./18 במקרה הנוכחי ברור, שלא הובטח שום שלטון דמוקרטי פרלמנטרי הן על פי האמנה הן על פי כתבי המנדטים, ודבר זה אף אינו מתיישב עם ההתחייבויות שקיבלה על עצמה מעצמת המנדט.
המונח 'פיתוח' כשלעצמו (של מוסדות שלטון עצמי) רומז באופן ברור שיש ליישם את העיקרון בהדרגה, צעד אחר צעד; ופיתוח הדרגתי משמעותו, שצעדים מתקדמים יותר יש לבחון רק לאחר שהגופים שהוקמו בשלבים הקודמים לא רק הבשילו, אלא הוכיחו את יכולתם לפעול מבלי להזיק להיבטים האחרים של המנדט. בארץ ישראל נוסה עד עתה רק שלטון עצמי מוניציפלי,/19 וגם זה בפרק זמן של פחות משנה – תקופה שאינה מספיקה כדי לשפוט את מידת בגרותו של השלטון הזה ואת חוסר הנזק שלו.
יתרה מזו, סעיף 20/2 מכיל שתי הוראות: הוראה אחת אשר מתייחסת לבית הלאומי היהודי מופיעה במקום הראשון, והוראה אחת המתייחסת למוסדות השלטון העצמי - במקום השני. לפי ההיגיון הפשוט, אם מופיעות שתי הוראות מקבילות מובן מאליו שההוראה השנייה לא תפריע להוציא אל הפועל את ההוראה הראשונה. אם צעד מסוים בדרך לשלטון העצמי מסכן את הקמת הבית הלאומי היהודי, ברור שסעיף 2 יכול להיות מצוטט רק כאסמכתא נגד מהלך כזה ולא לטובתו. הפרשנות הזאת אינה מבטלת את ההוראה השנייה, מפני שברור כי בעוד שהענקת שלטון עצמי יכולה לסכן את הקמת הבית הלאומי היהודי, הקמתו הסופית של בית לאומי יהודי אינה יכולה בשום אופן להקשות על הענקת שלטון עצמי. השהיית ההוראה השנייה של סעיף 2 עד להבטחת הוצאתה אל הפועל של ההוראה הראשונה, משאירה דרך פתוחה למילויין של שתי ההוראות. ויתורים בטרם עת להוראה השנייה טומנים בחובם סיכון שההוראה הראשונה תסוכל. המסקנה היחידה התואמת את הדאגה ליישום נכון של המנדט נראית לכן ברורה.
'ביטחונות'
5. לעתים קרובות נעשו ניסיונות, לא רק בעיתונות אלא גם בחוגים רשמיים, לפזר את חששותיהם של היהודים על ידי מִזעוּר יכולת ההשפעה של המועצה המחוקקת, אם זו תוקם על יסוד 'ביטחונות' שהממשלה מתכוונת לכלול בחוקתה. בשלבים הקודמים של הוויכוח בשאלה זו, ואפשר לצפות שכך יקרה גם בשלב הזה של הוויכוח, ניתן היה להבין שה'ביטחונות' הללו יופיעו בשלושה סעיפים שונים:
א) הנציגים הערביים,/21 ואולי גם הארגונים הערביים, עשויים להשתכנע 'להסכים להצהרת בלפור'.
ב) נושאים הקשורים מידית בעליית היהודים, אפשר להוציא לגמרי מתחום סמכותה של המועצה המחוקקת ו'להעבירם' להחלטתו של הנציב העליון.
ג) סמכותה של המועצה תהיה מוגבלת בכל הנושאים, והיא תהיה למעשה יותר גוף מייעץ מאשר גוף מחוקק של ממש. דבר זה יכול להיעשות על ידי הכנסת מספר מספיק של חברים רשמיים כדי להבטיח רוב לעמדת הממשלה, במקרה של חילוקי דעות רציניים. אולם מלבד הזהירות הזאת, תהיה לנציב העליון זכות וטו בלתי מוגבלת בכל החלטה בלתי רצויה.
ברור שיעילותם של כל ה'ביטחונות' הללו מוטלת בספק רב.
6. יהיה כמובן מאוד מוזר לכלול במועצה המחוקקת חברים אשר מסרבים במוצהר להכיר בעצם מהותה ובסיסה של חוקת הארץ, ובמקרה שלנו בהצהרת בלפור, אשר כלולה בהקדמה למנדט. אך יחס זה לא ניתן לתקן על ידי תביעה מהחברים הערביים או הארגונים הערביים ל'הכרה', חשאית או אפילו מפורשת, בהצהרת בלפור. בפוליטיקה מקובל התכסיס לצאת ידי חובה על ידי תשלום מס שפתיים לעיקרון כלשהו, כדי להיאבק בו מאוחר יותר במסווה של פרשנות מסייגת, או בפשטות להתעלם ממנו ללא דיבורים מיותרים.
7. באותה מידה יהיה חסר תועלת לנסות להוציא את הנושאים 'הקשורים בעליית יהודים' מסמכותה של המועצה המחוקקת. כושר הקליטה של ארץ מושפע פחות מכול מתקנות המשפיעות ישירות על מתן היתרים לעולים. כושר קליטה כזה (עד כמה שהוא מושפע
מחקיקה) תלוי בעיקר בתנאים בעלי אופי כללי יותר: בחוקים המסדירים העברת קרקע, בהגנה על התעשיות, בהסדרי מיסוי, בביטחון וכו'. החוקים הללו יישארו בין כך ובין כך בסמכותה החוקתית של המועצה המחוקקת או בסמכותה של המועצה המייעצת, ונקל מאוד יהיה לעצב אותם כך שיפריעו לקידומם של המתיישבים החדשים; מה גם שבארץ ישראל מקימים העולים היהודים ענפי כלכלה חדשים, שניתן להכשילם מבלי לפגוע באינטרסים של החוגים הפחות מתקדמים של הציבור הרחב.
8. בנוגע לאופיה המייעץ במידת מה של המועצה המחוקקת, או בנוגע לנוכחות של פקידים רשמיים כמשקל נגד לנבחרים, שום אמצעי לא יהווה ביטחון יעיל נגד הפרעה. מוסדות ייצוגיים מסוג זה אינם מוקמים כדי לבטל בהתמדה את השפעת המגזר הנבחר. להפך, המטרה העיקרית של תכנית כזאת היא לרַצות את חלקי האוכלוסייה הדורשים השפעה מכרעת בשלטון בארץ, לתת להם את התחושה או לפחות את האשליה, שבמידה מסוימת ויתרו להם הלכה למעשה על הדרישה הזאת; במיוחד ביחס לנושאים כאלה שהם רואים אותם כחיוניים במיוחד. אין צורך לתאר שוב בדיוק מהם 'הנושאים' שערביי ארץ ישראל רואים אותם כחיוניים במיוחד, מבחינת מגמתם האנטי_ציונות. ההיגיון הפנימי של מדיניות הדבֵקה בניסויים טרם זמנם במוסדות נבחרים, יביא בהכרח את הממשלה לעשות ויתורים חוזרים ונשנים כדי למנוע סכסוכים; ליתר דיוק, כדי למנוע סכסוכים לא עם המועצה המחוקקת כולה, אלא בראש ובראשונה עם רובו של החלק הנבחר שלה. התוצאה הבלתי נמנעת של התכנית תהיה אפוא הפרעה לממשלה בכל מאמץ להעביר במועצה החלטות, או להוציא אל הפועל תקנות אשר רוב הנציגים הנבחרים מתנגדים להן, דהיינו תקנות העשויות לסייע להתיישבות היהודית.
אופטימיסטים חסרי תקנה יכולים לטעון שהחששות הנזכרים לעיל, המבוססים על הנטיות אנטי_ציוניות, ייעלמו אם בקרב הבוחרים הערבים ידם של תומכי הציונות (אשר עדיין אינם בנמצא) תהיה על העליונה. כאשר מישהו מקווה שאולי זה יקרה באחד הימים, עליו להימנע מלבטוח בציפיות שעל פי הניסיון שנצטבר כה תמיד נסתיימו באכזבה. מכל מקום, ההתחייבות של בעל המנדט לקדם את הבית הלאומי היהודי צריכה להישאר מעל לכל השערה כזאת, אופטימית או אחרת. בריטניה הגדולה קיבלה על עצמה את המנדט מרצונה החופשי, וביצועו אינו יכול להיות כפוף לגורלן של בחירות המתקיימות באווירה מזרחית של מתח וחוסר ודאות.
ההשפעה על שני העמים
9. אין כל טעם לצפות, שהנהגת מוסדות של שלטון עצמי תתרום לשיפור היחסים בין היהודים לבין הערבים. להפך, ברור שהתוצאה תהיה שונה לחלוטין בשני המקרים האפשריים: אם סמכויות המועצה המחוקקת יוגבלו באופן שלא יהיה בכוחה לפקח על ההתקדמות של היהודים - ימחו הערבים; מצד שני, אם יהיה בכוחה של המועצה לעסוק בחקיקה המשפיעה, באופן ישיר או עקיף, על העלייה ועל התיישבות של יהודים - יהיו אלה היהודים שיזעקו נגד העוינות של הערבים.
שיפור הדרגתי ביחסים בין יהודים לבין ערבים אינו יכול להתהוות על ידי הקמת מוסדות שברור לגמרי שהם נועדו להגברת האשמות הדדיות.
העיקרון הדמוקרטי
10. בסיכום הערותינו ברצוננו לציין,
שההתנגדות לתכנית המועצה המחוקקת אין לפרשה כיחס שלילי לעיקרון הדמוקרטי של שלטון עצמי. לפי דעתנו, עמדת היהודים נגד הניסוי המסוכן הזה מוצדקת לא רק בשל האיום על המפעל ההומניטרי הגדול של הציונות, אשר בעל המנדט התחייב להגן עליו ולתמוך בו. היהודים גם משוכנעים שלניסויים כאלה אין שום קשר לדמוקרטיה. כאשר מבקשים להחיל עקרונות כלליים על עניין שהוא מיוחד במינו,/22 עניין הקשור לנסיבות בלתי רגילות, חייבים להתאימם בקפידה לתכונותיו המיוחדות או לא לנגוע בו בכלל. במקרה הנוכחי, החלתו של העיקרון הדמוקרטי על ארץ ישראל של ימינו משמעו, שעל פי המנדט אין לתושבי ארץ ישראל בכוח/23 מונופולין על האזרחות הארץ_ישראלית. העמדה אשר מובעת כאן, אם לנהוג בהגינות, איננה יכולה להיחשב לעמדה שאין לה תקדים: יש די תקדימים במיוחד במסורת של האימפריה הבריטית. בעוד שבמושבות כתר בריטיות מסוימות התושבים הבריטיים הם מיעוט קטן, הרי לעתים קרובות יש רוב בריטי מוצק במועצות המחוקקות. אין הדבר נעשה משום שלאימפריה יש זכות להתעלם מהצדק ומהדמוקרטיה, אלא משום שבארצות הללו מוטל על האימפריה למלא שליחות חשובה ולהגן על אינטרסים חשובים. שותפות ב'שליחות' וב'אינטרסים' היא מהות ה'אזרחות'. על פי המנדט הוסמכו היהודים לקבל על עצמם שליחות גדולה בארץ ישראל, והדבר עודד אותם להשקיע בארץ לא רק את האינטרסים האישיים כי אם גם את עתיד העם כולו. היענותם היתה מרשימה ביותר, ויהיה זה שיא של אי_צדק להתעלם מכך ולהתייחס אליהם כאל 'מיעוט'. כנגד 'שותף' אחד המונה מיליון ערבים ארץ_ישראליים ישנו 'שותף' אחר – מיליונים רבים של יהודי התפוצות שגורלם ועתידם, האישי והקיבוצי, קשורים בגורלה ובעתידה של ארץ ישראל, ואשר תרומתם היום_יומית באנשים, בכסף ובמרץ הפכה כבר מזמן לגורם החזק ביותר של הקידמה הארץ_ישראלית. שלטון עצמי דמוקרטי אמיתי בארץ ישראל יוכל להתבסס רק על הכרה בלתי מסויגת בעובדה המכרעת הזאת, ועליה להשתקף בגישה צודקת בחלוקת השלטון בין שני השותפים השונים באופן כה בולט מבחינה מספרית – היהדות הציונית העולמית מצד אחד, והערבים הארץ_ישראליים מצד שני. מדיניות אמיצה עשויה להכין באחד הימים חוקה המגשימה 'דמוקרטיה של שותפות', ולהאיץ בכך את השגת המטרה הסופית אשר המנדט מתאר באופן שאינו משתמע לשני פנים – 'הקמתו מחדש' של הבית הלאומי היהודי. כל עוד דבר זה אינו עומד על הפרק, כל תכנית אחרת למוסדות שלטון עצמי לארץ ישראל תהיה לא רק הרת אסון למטרות המנדט, היא גם תהיה מנוגדת לדמוקרטיה אמיתית.

בשם הוועד הפועל

של ברית הציונים הרביזיוניסטים העולמית

ד"ר י' שכטמן/24

חבר הוועד הפועל

הערות:
1
איגרת אל ויינשטיין 26.5.1932 , הערה 4. ארתור ווקופ היה הנציב העליון לארץ ישראל (1931 -1938).
2 תזכיר זהה נשלח אל שר המושבות מלקולם מקדונלד (איגרת אל מקדונלד 10.7.1935 ).
3 ראה להלן.
4 שקיבלה על עצמה בריטניה בהתאם לכתב המנדט.
5 כלפי היהודים והערבים כאחד.
6 תכנית המועצה המחוקקת לארץ ישראל הועלתה לראשונה על ידי הרברט סמואל בנאום שנשא ב3 ביוני 1921. ב3 במארס 1922 הודיע וינסטון צ'רצ'יל למשלחת הערבית בלונדון על החלטת ממשלת בריטניה להוציא את התכנית אל הפועל (ראה איגרת אל ליכטהיים 1.3.1922 , הערה 8). תכנית המועצה המחוקקת נכללה גם ב'ספר הלבן' משנת 1922. בגלל התנגדות הערבים הוסר הנושא מסדר היום, ואולם מדי פעם בפעם הוצאה התכנית מן המגירה כאמצעי לפייס את הערבים (ראה כרכים ו, ז, ט , איגרות ז'בוטינסקי, לפי המפתח).
7 המנהיגות הערבית בארץ ישראל התנגדה להקמת המועצה המחוקקת במתכונת שהוצעה לה, מכיוון שהיא חששה פן תתפרש הסכמתה כהשלמה עם המנדט הבריטי.
8 ראה להלן הערה 14.
9 על פי התכנית הבריטית אמורה היתה המועצה המחוקקת לארץ ישראל לכלול 10 ערבים, 2 יהודים, הנציב העליון ו10 פקידי ממשלה (סך הכול: 23).
10 הרברט סמואל (איגרת אל סמואל 19.4.1916 , הערה 1) הופיע בפני ועדת המנדטים בעת שכיהן בתפקיד הציב העליון לארץ ישראל (1920 -1925).
11 ויליאם אורמסבי גור (איגרת אל ז'בוטינסקי י' 1.5.1918 , הערה 5). בשנים 1922 -1929 (פרט לתקופה קצרה ב1924) כיהן בתפקיד סגן שר המושבות.
12 ד"ר דראמונד שילס (איגרת אל שילס 11.2.1930 , הערה 1). היה סגן שר המושבות בשנים 1929 -1931.
13 משרד המושבות איים על ההנהגה הציונית שאם היא לא תחתום על הסכמתה לפרסום 'הספר הלבן', בריטניה לא תצביע בעד אשרור המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
14 ב7 בפברואר 1923 החליט הממשל המנדטורי בארץ ישראל לקיים בחירות למועצה המחוקקת. למרות התנגדותם המובנת למועצה המחוקקת המוצעת (לעיל, הערה 9), נכנעו מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל וההנהלה הציונית לדרישת הממשל, והסכימו לקיים את הבחירות. היישוב היהודי השתתף בבחירות למועצה המחוקקת ובחר בנציגיו, בעוד רובם המכריע של ערביי ארץ ישראל החרימו אותן על פי הוראת מנהיגיהם. הממשל הבריטי נכנע לערבים, וב29 במאי 1923 הוא ביטל את תוצאות הבחירות. התכנית הועלתה שוב ב1928 (איגרת אל אורמסבי-גור 6.6.1928 , הערה 6).
15 בהקדמה לכתב המנדט נאמר במפורש שבעל המנדט יהיה אחראי להוציא אל הפועל את הנאמר בהצהרת בלפור (The Rise of Israel, (ed. Aaron S. Klieman) vol. 13: Great Britain and Palestine 1920-1925, pp.31-39).
16 איגרת אל ראפאר 30.4.1935 , הערה 1.
17 אמנת חבר הלאומים.
18 סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, שקבע את עקרונות היסוד של שיטת המנדטים, העניק למעצמות המנדט את הסמכות לקבוע בשטחי המנדט שבחסותן את צורת הממשל אשר תואמת את רמת האוכלוסייה, את תנאי המקום, את המצב הכלכלי ונסיבות אחרות ( The League of Nations; The Mandates System, Origins- Principles-Application, Geneva 1945).
19 חוק העיריות נכנס לתוקפו ב12 ביוני 1934.
20 בכתב המנדט.
21 במועצה המחוקקת.
22 במקור בלטינית: sui generis
23 דהיינו ליהודי התפוצות העתידים לעלות לארץ ישראל.
24 את התזכיר הזה ניסח ז'בוטינסקי, למרות חתימתו של ד"ר יוסף שכטמן עליו (ראה הודעתו המפורשת איגרת אל יעקבי ש' 21.8.1935 , סעיף ב ).