אל ויליאם ראפאר,/1 ז'נווה
פאריס, 30 באפריל 1935 אנגלית

פרופסור ראפאר היקר,
רק עתה, לאחר ששבתי מאמריקה (שם הייתי כל העת בנסיעות, ולכן לא היתה לי גישה לספרייה כלשהי), אני יכול לחוות את דעתי על גורלה המר של הפטיציה הרביזיוניסטית הארץ_ישראלית (של ד"ר ויינשל),/2 אשר ועדת המנדטים המתמדת דנה בה במושב ה26 שלה ודחתה אותה./3
הואלת בטובך להרשות לי לכתוב לך מדי פעם בענייני ארץ ישראל. סלח לי אם בעשותי זאת עכשיו, אני עשוי לגלות מעט מהתחושה המרה המתעוררת בלב אלפי אנשים הגונים ונאמנים לנוכח אופן דחייתה של הפטיציה הזאת. אני מקווה שתאמין לי אם אומר, כי הסיבה העיקרית למרירות הזאת איננה השתוקקות מופרזת 'למדינה היהודית', שהרי אתה וכל אחד מחברי ועדת המנדטים המתמדת הנכבדים מכירים בעובדה, ש'ארץ ישראל כקהיליה יהודית' היתה מאז ומתמיד יותר מאשר תקווה
- זו היתה הבטחה מוצקה ונוקשה ל99% של הציונים, ובמיוחד עכשיו הם נוטים לראות אותה כדבר בטוח. לכן אף אחד, ואני פחות מכולם, אינו רואה בהחלטת המושב ה26 את חיסולה של התקווה הזאת. סלח לי אם אוסיף, איננו יכולים אפילו להאמין שוועדת המנדטים המתמדת מעוניינת ל'חסל' את התקווה הזאת. אולם יש כאן דבר אחר הרבה יותר חשוב: האמון שלנו בהגינותה של ועדת המנדטים המתמדת נפגע. בתנאים הזוועתיים שבהם אנו היהודים חיים עתה, קיים צורך פסיכולוגי להאמין אמונה עיוורת ותמימה, שיש, מכיוון שחייב להיות, לפחות מקום אחד עלי אדמות שבו אידיאלים המלווים במצוקה זוכים להתחשבות. לכן אם אי_אלו דרישות המוגשות בשם האידיאלים הללו נראות לעתים אפילו מופרזות, לעולם אין לפסול אותן ולדחותן בבוז. לרוב היהודים היתה ז'נווה, ובמיוחד ועדת המנדטים המתמדת, 'המקום הזה'. אנו חשים אכזבה מרה. צר לי מאוד, צר לי יותר כאירופאי מאשר כיהודי. 'ז'נווה' שהיא חסרת אונים לנוכח עולם המטיל את אימתו בכידונים, היא ככלות הכול תקוותם היחידה של בני אדם, ואמונם בה הוא כוחם היחיד. המקרה הזה הוא כמובן פרט זעיר בפעילותה של 'ז'נווה', ואנו היהודים המפוזרים ברחבי תבל נמנים עם פחותי הערך בקרב הלקוחות המוסריים/4
של 'ז'נווה', אך האם היה זה הכרחי לטפל בתקוותנו עתיקת הימים והלוהטת באופן קפדני כזה?
אמרתי 'בלתי הוגן', וללא ספק אינני יכול אפילו להתנצל על השימוש במונח הזה. הפטיציה הזאת נדחתה כבלתי קבילה 'מכיוון שהיא מעלה טענות שאינן מתיישבות עם המנדט'. הטענה שהוגדרה כ'בלתי קבילה', היא הדרישה ל'מדינה יהודית' כמטרה האמיתית של המנדט. אולם בפטיציה שהוגשה על ידי ויינשל 'טענה' זו משתרעת על פני עמוד אחד וחצי מתוך שמונה עשר עמודים, והשאר עוסקים בנושאים קונקרטיים אשר הטיפול בהם על ידי בעל המנדט מתואר על ידי מגיש הפטיציה 'כמנוגד גם למשמעות הפשוטה של המנדט': נושאים כמו הגבלות על העלייה, היחס לתיירים, מיסוי, התאזרחות של יהודים, הגנה בלתי מספקת על התעשיה, שירותים לציבור, ייצוג עירוני, מדיניות קרקעית, ביטחון הציבור, אפליית חברי הקהילה היהודית בעבר הירדן; ונוסף על כך כוללת הפטיציה תכנית מקיפה לרפורמות קונסטרוקטיביות. האם היה זה הוגן לסרב אפילו לדון בכל אלה, אך ורק משום שבעמוד וחצי של הפטיציה נדונה 'תפיסה השונה מתפיסת מעצמת המנדט ומזו המקובלת על חבר הלאומים'? האם משמעות הדבר, ששום אדם או קבוצה שהם בעלי 'תפיסה' שונה מזו של ועדת המנדטים המתמדת, אין להם זכות להגיש עצומה לגוף הזה אפילו במקרים של סבל ממשי? האם זה עיקרון כללי?
אין ספק שאין זה עיקרון כללי: לו זה היה כך, היתה זו סטייה משוועת מחופש המחשבה, שהוא עיקרון יסודי, אני מקווה, במבנה של חבר הלאומים. למנוע מנון_קונפורמיסטים או ממבקרים לערער בפני בית משפט, אפילו כשמדובר בדברים הנחשבים בעיני אנשי ז'נווה/5 למוטעים, האם זו רוח ז'נווה?/6 אני יכול להוכיח שאין זו רוח ז'נווה: הוועד הערבי העליון הגיש תזכיר למושב ה20 של ועדת המנדטים המתמדת ('הפרוטוקולים', עמ' 223). מכתב הלוואי שצורף לתזכיר, פותח גם כן בתביעות שאינן מתיישבות עם תנאי המנדט (ביטול הצהרת בלפור וכו'). למרות זאת השיבה ממשלת המנדט על כל סעיפי התזכיר. בהודאתו 'בתוקפם של אחדים מנימוקי העותרים ובעניין שהם מעוררים', טרח דובר ועדת המנדטים המתמדת להסביר, כי בדיקת טיעוניהם 'מיותרת' שכן באותם נושאים עצמם 'עסקה ועדת המנדטים המתמדת בעת בדיקתו של הדין וחשבון השנתי'. במקרה שלנו, הדומה בהחלט מנקודת ראותה של ועדת המנדטים, סבור הממשל המנדטורי שתביעה אחת בלבד אשר 'אינה מתיישבת' עם המנדט 'משחררת אותו מלהשיב בפרוטרוט על ההצעות ועל הביקורות השונות (בדיוק כך!)/7 הנכללות בפטיציה', וגם ועדת המנדטים המתמדת תמימת דעים עם עמדה זו.
אינני יכול להימנע מלהביע את צערי העמוק, יותר בגין הוועדה מאשר בגין העותרים, על ההבדל הבולט לעין בטיפול.
אשר לנושא המדינה היהודית:
אין לי זכות לשאול שאלות, אינני מצפה לתשובה, אבל זה שוב אותו שיקול נעלה בוועדת המנדטים המתמדת המעורר את פליאתי. המצב המוזר שנוצר על ידי המנדט הארץ_ישראלי מאפשר שלושה פתרונות בלבד:
א) המנדט יכול להסתיים בהשאירו את ארץ ישראל עם רוב ערבי שתוצאתו תהיה מדינה ערבית.
ב) המנדט לא יסתיים לעולם.
ג) רוב יהודי שתוצאתו תהיה מדינה יהודית.
קומבינציה רביעית אינה אפשרית (פרט להנחה דמיונית בדבר אוכלוסייה המורכבת בדיוק 'חצי חצי', שבה שני הצדדים מתחייבים לא 'לעקוף' איש את רעהו). אשר לאפשרות הראשונה בדבר רוב ערבי, הדגישה ועדת המנדטים המתמדת בעצמה בכל אחת מהתייחסויותיה הרבות לתכנית המועצה המחוקקת, כי כל הסדר אשר יביא לשלטון רוב ערבי משמעותו מכת מוות לבית הלאומי היהודי; לפיכך הסדר כזה אינו מתיישב עם עצם מהותו של המנדט. בנוגע לאפשרות מס' 2 – מנדט נצחי – אינני צריך לומר לאחד מהמומחים הטובים ביותר לעקרונות הפוליטיים של חבר הלאומים, שהמנדטים הם זמניים על פי הגדרתם, וּועדת המנדטים המתמדת תהיה המוסד האחרון עלי אדמות אשר תרשה סילוף כזה של האמנה./8 ברור אפוא: לא רק לוויינשל, לרביזיוניסטים ולי, אלא (אני מתנצל אלף פעמים על כך שאני אומר זאת) במיוחד למדינאים ידועים, למשפטנים הבקיאים בכל ההיבטים של תורת המנדטים...
אני יכול רק לשער שכוונתה של ועדת המנדטים המתמדת, בפרסום הודעה שאין להבינה על פי ההיגיון, היתה לנזוף במגישי הפטיציה על העלאת נושא שלא בעתו, או משום שהוא חסר טקט. אני מבטיחך שלא כך היה. לא רק אז, בתחילת 1934, כאשר הפטיציה הוגשה למעצמת המנדט, אלא אפילו היום, בתנאי עלייה מוגברת, כל עתידנו בארץ ישראל תלוי באופן מוחשי ומעשי באותה שאלה עיקרית: האם חייבת מעצמת המנדט לשתף פעולה באופן אקטיבי בהגדלת 'כושר הקליטה' של הארץ, או שעליה רק לעקוב באופן פסיבי אחר 'כושר הקליטה' ברגע נתון, ולפעול בהתאם לממצאיה? האם יכול אני להצביע על דוגמה בולטת? חוששני ש'השגשוג' הנוכחי הוא אחיזת עיניים, מכיוון שבשנת 1934 הסתכמה ההשקעה היהודית ב15 מיליון לירות שטרלינג, ורק שניים וחצי אחוזים מן הסכום הושקעו בחקלאות, וארבעה וחצי אחוזים בלבד הושקעו בתעשיות חדשות. היתרה הענקית של הסכום יועדה ברובה לבניית בתים (אשר ככל שהיא נחוצה, אין היא מהווה מקור פרנסה ל40,000 המתיישבים החדשים), ונוסף על כך הוקצבו עוד כעשרה אחוזים לפרדסי תפוזים, אשר בתנאי המחירים הפרועים הרווחים היום, הם מהווים בקושי שליש מערך הייצור הריאלי. אינני צריך להסביר לך את משמעותה של 'כלכלה' כזאת, ומה היא מבשרת. ומדוע זה כך? משום שאין עתודה של אדמות מדינה להתיישבות. תקנות הגנת הדייר מעכבות קניית קרקע פרטית; עבר הירדן סגור; אשר לתעשיות, אין הגנה ראויה לייצור המקומי, ובשנת 1934 הסתכם הייבוא ב15 מיליון לירות שטרלינג, שחלק גדול ממנו מהווים מוצרים תעשייתיים וחקלאיים שכמותם מיוצרים בארץ, או שניתן ליצרם. בוועידה השנתית של הסתדרות העובדים (האגף השמאלי) שהתקיימה בראשית 1934, נקבע בדין וחשבון מוסמך למדי 'שלו הגנה הממשלה כיאות על הייצור המקומי, היה נוצר כאן מקום לקליטת תשעת אלפים משפחות עובדים נוספות'- והסתדרות זו היא האויב המושבע של הרביזיוניזם על כל צורותיו. תחילת שנת 1934 היתה עדיין רחוקה מההצפה הנוכחית של ייבוא זר. מה יכולים אפוא המתיישבים היהודים החדשים לעשות? אין הם יכולים להשתלב בחקלאות בשל היעדר קרקע, ורובם אינם מעיזים להשקיע בתעשייה בלתי מוגנת. אלוהים יודע כיצד זה ייגמר. ואם זה ייגמר בצורה חמורה, תהיה זו אשמת הממשלה. בעודף שנותר למשרד האוצר ואשר הסתכם בסך 4 מיליונים לירות שטרלינג, יכלה הממשלה לעשות רבות להשבחת חלק משמעותי של אזור עצום בארץ ישראל המערבית (18 מיליון דונם מתוך 26 מיליון – למעלה משני שלישים) שהוא עתה שממה. גם אם הם אינם רוצים לגעת בעודף הזה (הנובע ממקורות יהודיים) הם יכולים לארגן מלווה מיוחד למטרה זו – היהודים היו מתחייבים לסכומים גבוהים מסכום המלווה, ומזמן כבר ואפשר היה להכין עתודת קרקעות להתיישבות. אולם בכל פעם שמעוררים שאלות בעניין הרפורמות הללו, או דומות להן, הממשלה עונה שהמנדט אינו מטיל עליה כל חובה לעודד עלייה גדולה, וש'מספרים' אין להם ולא כלום עם 'בית לאומי'. אם הגאות הנוכחית תסתיים במשבר, הם יאמרו: 'אמרנו לכם שארץ ישראל אינה מסוגלת לקלוט עלייה גדולה', בעוד שהאמת היא שארץ ישראל חייבת ומסוגלת לעמוד בזה,
אך התנאי הוא - ממשל המתכוון מלכתחילה ליצור תנאים לקליטת עולים במספר רב. אם כן, כיצד ניתן להתגבר על הניגוד המצער הזה, מבלי שיוסכם שהמנדט משמעו דבר מה מוגדר מאוד ביחס ל'מספרים'.
אנא סלח לי על האורך, על הנימה ועל המכתב עצמו, וקבל אותו כהוכחה להוקרתי ולאמון שאני רוחש לך אישית, ולוועדת המנדטים המתמדת כולה.

שלך בנאמנות,

ו' ז'בוטינסקי
נ"ב: ידידי ומזכירי מר אלברט סטאראסלסקי נמצא בדרכו לז'נווה, והוא יבקשך לקבל אותו לריאיון - אם הדבר אפשרי. אני מקווה שתהיה לך האפשרות להיפגש עמו.

ו' ז'
הערות:
1 איגרת אל ראפאר 11.6.1934 , הערה 1. פרופ' ראפאר סיים בשנת 1935 את כהונתו כיושב ראש ועדת המנדטים המתמדת שליד חבר הלאומים, אולם הוא המשיך לכהן כחבר הוועדה. על קשריו ההדוקים עם ז'בוטינסקי, ראה כרך ט, לפי המפתח.
2 ראה איגרת אל יעקבי ש' 18.2.1934 , הערה 4.
3 ועדת המנדטים המתמדת דחתה את הדיון בפטיציה, מכיוון שבהקדמה צוין שמשמעותו של הבית הלאומי היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ועדת המנדטים קבעה שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם כתב המנדט.
4 במקור בצרפתית: moral clientèle
5 דהיינו חברי ועדת המנדטים שליד חבר הלאומית, שמקום מושבם בז'נווה.
6 במקור בצרפתית: esprit de Genève
7 במקור: sic!
8 אמנת חבר הלאומים. סעיף 22 של האמנה קבע את עקרונות היסוד של שיטת המנדטים.