אל דוד בן-גוריון, לונדון
פאריס, 23 באוקטובר 1934 עברית

אדוני הנכבד מאד,
את מכתבך מיום 19 דנא קראתי בעיון רב,/1 ומאד החשבתי את שאיפתו למצוא דרכים
לשלום ולאיחוד. זוהי גם שאיפתי אני. שמתי לב גם להערתך שהמכתב הוא אישי, פרטי וקונפידנציאלי,/2 ואבקש מאתך שגם את תשובתי תקבל ותבין באותו המובן. אני מסכים שהדרך המתאימה ביותר למטרתנו היא הדרך שהציע פ' ר'/3 - פגישות ושיחות פרטיות. פגישה כזאת תהיה לנו, כאשר הודיע לי פ' ר', בימים האלה. אך לעת עתה הייתי רוצה לנסח לפניך הערות אחדות, למען תוכל להסתכל בהן עוד לפני שיחתנו הבאה.
א) ענין היחסים בין ההסתדרות הציונית ובין ברית הצה"ר תלוי עתה, לפי דעתי, לא בסעיפי התקנון של זו או זו, כי אם אך ורק בדבר אחד הרבה יותר חשוב: בתכנית של פעולה מדינית משותפת.
לו יכלנו למצוא תכנית שתיראה כמספקת בעיני שני הצדדים, אז היינו מוכנים, אנחנו מצדנו, לחפש צורות שיתוף בלי כל הגבלה - אפילו עד מה שאתה מסמן במלים 'נשיאה באחריות משותפת'./4 זה לפי דעתי הרבה יותר חזק מכל הנוסחאות שעל גבי נייר - כי הלא כל נוסחא ע"ד 'משמעת' אפשר סוף סוף לעוות ע"י 'פירושים', בעת אשר אם ייצאו אנשים לעשות עבודה משותפת, ייזהרו מכל מה שיכול להחלישם או להפריד ביניהם, לא מתוך אונס אלא מתוך רצונם להצליח.
על נקודת מבט זו עמדתי מראשית המשא והמתן הנוכחי, וגם באינסטרוקציה/5 שניתנה ליעקבי ושוורצמן הודגש קודם כל שעיקר העיקרים בעינינו היא השאלה הזאת: מה נוכל לעשות יחד בשטח המדיני? כי הלא לשם זה נוסדה תנועת הצה"ר: 'להפעיל' את הצד הפוליטי בציונות; ואם נראה שעתה רוצים בזה גם יתר הזרמים בציונות, ושיש כבר תכנית מעשית של צעדים ופעולות המשביעה רצון כולנו, אז אין שום מניעה להתקרבות הדדית (אף אם יישארו בינינו חילוקי דעות ביחס לכמה שאלות שהן מחוצה לשטח הפוליטי). עוד יותר מכך:
באָמרי 'תכנית המשביעה את רצון כולנו', הנני מבין שתכנית כזו אף פעם לא תוכל להיות דומה במאה אחוז לתכניתנו הפוליטית שלנו, מן ההכרח תהיה רק כעין פשרה, לא אקוויואלנט/6 כי אם חצי אקוויואלנט: וגם בזה הייתי מסתפק (אני מדבר בשמי אני, כמובן), כי הייתי מוצא כי כוח השיתוף יכפר על מה שאולי ייראה בעיני אני כמגרעת של התכנית, לאמור כלי-זין יותר חלש בידי שנַים יפעל לא פחות, אולי יותר, מאשר כלי יותר חזק בידי אחד.
זוהי, לפי דעתי, נקודת ההתחלה בכל משא ומתן הנוגע לענין ההתקרבות האירגונית בין שני המוסדות. על כן, כאשר ניפגש עוד פעם, ארשה לעצמי עוד פעם להציע לך שקודם כל ננסה לברר את זה: מה אפשר לעשות יחד בשדה המדיני? אני מקוה שלא תימנע מלגלות לפני את תכניות ההנהלה הציונית כמו שאני לא אסתיר ממך את תכניותינו אנו, כי הלא שני אנשים המשוחחים באופן קונפידנציאלי מאמינים בדיסקרציה/7 ההדדית.
ב) מה שנוגע ליחסי העבודה בא"י, שמחני שאתה גם כן מבין כי 'הפרת שביתות' איננה 'מצוה' בעינינו./8 לעומת זאת, הרשני להאמין כי 'שביתה לשם שביתה' איננה 'מצוה' בעיניך אתה. ההבדל הוא בזה (עד כמה שאני יכול להבינו): שבעינינו אנו, כל זמן שנמצאים כולנו בתקופת קולוניזציה, שביתה היא אמצעי 'יוצא מהכלל', אשר מותר להשתמש בו אך ורק אם כבר נעשה הנסיון למצוא פתרונות אחרים לסכסוך - קודם כל בוררות - והצד השני דחה את הנסיון הזה, או לא נכנע לפסק דינו של הבורר; בעת אשר מפלגות השמאל מקבלות את השביתה כשיטת פיתרון יותר או פחות נורמלית. נדמה לי, על כן, כי בעיניכם אתם 'לא לעשות שביתה בלי נסיון קודם של בוררות' אין זה פשע המעליב את מצפונכם החברתי, בעת אשר בשבילנו אנו 'לעשות שביתה בלי נסיון בוררות' הוא פשע נגד מצפוננו. וגם אתה תסכים אולי, שבמקרים כאלה, אם יש רצון למצוא דרך להסכם, צריך קודם כל להבין שאסור להטיל על מי שהוא התחייבויות שהן נגד מצפונו.
לו הייתי פועל בא"י, הייתי אומר: אני דורש יצירת משטר בוררות כללי, אשר בכלל לא יישאר בו מקום הן לשביתה הן להשבתה. אך כל זמן שלא סודר משטר כזה בארץ, אסכים לקבל על עצמי התחייבות כזו:





1) אם יש סכסוך בבית החרשת או בפרדס שאני עובד שם, ורוב הפועלים יחליט לשבות מפני טעמים כלכליים, אז אשבות גם אני - בתנאי אחד: אם הציעו לנותן העבודה בוררות והוא דחה את ההצעה, או אם סירב להכנע להחלטת הבוררים.
2) בכל מקרה אחר (לאמר אם לא הציעו לנותן העבודה למסור את הסכסוך לבוררות, או אם היתה בוררות והפועלים לא הסכימו להכנע לפסק הדין) אז אני חפשי, או אני בעצמי אדון אם צודקת השביתה או לא. ואם לא - רשות לי לעשות את עבודתי הקודמת כקודם.
3) ואולם, כדי למנוע בעד הרחבת הסכסוך והרעלתו, גם במקרה הזה לא אקח על עצמי את עבודתם של הפועלים השובתים.
עלי להדגיש, כי כל השאלה הזאת היא תיאורטית, כי לא ידוע לי אף מקרה אחר של הפרת שביתה כלכלית בארץ ע"י העובד הלאומי: המקרים שאודותם שמעתי, גם מפי מתנגדי מפלגתי, היו מקרים אשר בהם נעשה נסיון להרחיק מהעבודה פועלים צה"ריים או בית"רים. מובן מאליו שאם תוצגנה גם בעתיד דרישות כאלה, לא יהיה מקום לשום הסכם בנוגע לחוג הזה של שביתות.
אבל הרשני להרחיב את השאלה. היות ושואפים כולנו ל'שלום' על כל החזיתות, למה לא ננסה דוקא ברגע זה לקבוע שלום גם בשטח הסוציאלי? זוהי לפי דעתי ההזדמנות הנוחה ביותר, שנציע יחד לפני כל הצדדים תכנית מפורטת של משטר הבוררות - בוררות חובה ע"י מוסד תמידי הנבחר מטעם האומה. הלא מובן, שאם מזיקים למטרתנו סכסוכים פוליטיים, לא פחות מזה מזיקים גם הסכסוכים המשקיים בצורתם החריפה כמו שביתות והשבתות, והפסקתם תחזק את החזית המאוחדת. אולי חושש אתה שמא נותני העבודה עצמם לא יסכימו למשטר של בוררות חובה; אבל אדוני, אם באשמתם המה יפול הנסיון הזה, אז הלא ישתנה כל המצב המוסרי שממנו נובע ניגוד הדעות בין הצה"ר והשמאל ביחס לעניני העבודה, כי אי אפשר לדרוש בוררות כאשר הצד המעונין ביותר איננו רוצה בה; ואז בנקל יימצא קרקע להסכם רחב בין סיעות הפועלים.
אני תקוה שתתבונן עוד פעם בכל אלה.
בכבוד גמור,
ז' ז'בוטינסקי
הערות:

1 בן-גוריון קבע, כי למרות חילוקי הדעות בין ברית הצה"ר לבין ההסתדרות הציונית יש לחתור להסכם ולהבנה ביניהן. הוא הביע את נכונותו לעשות מאמץ, כדי להגיע להסכם רחב הן בתחום הציוני הפוליטי הן בתחום העבודה המעשית בארץ ישראל (דוד בן-גוריון, זכרונות, כרך שני, עמ' 191-192).
2 לטינית: מבוסס על אמון.
3 פנחס רוטנברג.
4 בן-גוריון ציין במכתבו הנ"ל שקיימות שלוש אפשרויות להבנה בין הצה"ר לבין ההסתדרות הציונית: א) הצה"ר תהיה חלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית וכל המפלגות תישאנה באחריות משותפת. ב) רק חלק מחברי הצה"ר ישתייך להסתדרות הציונית. ג) כל חברי ברית הצה"ר לא ישתייכו להסתדרות הציונית, ואולם יימצא מודוס ויוונדי לשיתוף פעולה בין שני הגופים.
5 בהוראה.
6 שוות ערך.
7 בשמירת חשאיות.
8 בן-גוריון כתב לז'בוטינסקי במכתבו הנ"ל, כי 'אילו הייתי סבור שהפרת שביתות היא בעיניכם מצוה שאין לעבור עליה, לא הייתי מניח אפשרות של הבנה הדדית' (דוד בן-גוריון, זכרונות, כרך שני, עמ' 192).