.
אל עורך הג'ואיש כרוניקל, לונדון
פאריס, 12 ביוני 1925...אנגלית
.
פאריס, 12 ביוני 1925
אדון נכבד,
הרשה-נא לי ליטול חלק בוויכוח, המתנהל בימים אלה, על מטרות
הציונות ודרכיה. לעתים קרובות נוהגים להגדיר את מטרות הציונות
כיצירת בית יהודי לאומי, תחיית הלאום היהודי וכו'. כל ההגדרות
הללו הן במידה מסוימת בעלות משמעות רטורית, אך מבחינה
משפטית הן מעורפלות. את מטרת הציונות ניתן לסכם במדויק
במשפט אחד: 'יצירת רוב יהודי בארץ ישראל'. צר לי אם נוסחה זו
נראית גסה ועלולה לפגוע ברגשותיהם של אנשים מסוימים. אבל זו
עובדה ואין לשנותה - מטרותיה של תנועה הן פועל יוצא של
הגורמים שהולידו אותה. אי אפשר לשנותן, ופירושים שמגמתם
לצמצם את משמעותן - בידי ידידים ומתנגדים כאחד - יש בידם
להסוותן בלבד, אך לא לשנותן.
אדלג כרגע על ההיבט הרוחני של הציונות - השאיפה הטבעית
של עם לביטוי עצמי - אף על פי שגם שאיפה זו תוכל להתגשם
במלואה רק בארץ בה הלאום מהווה רוב. אבל היום, נוכח המצוקה
ללא תקדים של המוני היהודים במזרח, טרודים אנו בעיקר בהיבט
השני של התנועה - בשאיפה להקל על הסבל החומרי של היהודי.
הוא סובל בהווה וסבל בעבר במדינות נוצריות ומוסלמיות כאחת, לא
משום שהנוצרים והמוסלמים הם אכזרים או בלתי הוגנים. הנוצרים
והמוסלמים הם כשורה. האשמה היא במצבו של המיעוט - בכל עת
וכל מקום. כל ניסיון רציני לברר את שורשיו של הסבל היהודי -
הרוחני והחומרי - בין שייעשה בידי ידידים ובין שייעשה בידי
אויבים, יוביל למסקנה הבלתי נמנעת: שם המחלה - מיעוט;
התרופה - רוב.
האם ארץ שבה היהודים מהווים רוב, זהה עם מדינת היהודים? זה
משחק מילים. למונח 'מדינה' אין הגדרה מדויקת. ספרד היא מדינה
וקנטאקי\1 היא מדינה. אם חבר הלאומים יתפתח כראוי, מקווה אני
בכנות שבעוד עשרים וחמש שנים תהיינה אפילו המעצמות הגדולות
במעמדה של קנטאקי, מבחינת הזכות להכריז מלחמה. איש אינו יכול
לשער מראש מה תהיה אז המשמעות המדויקת של המונח 'מדינה'.
כדי למנוע אי-בהירות הרשה -נא לי לקבוע שלגבי דידי ארץ ישראל
יהודית במעמד של קנטאקי תהיה ביטוי מספיק של הלאומיות. זו
עשויה להיות מעין קנטאקי במסגרת האימפריה הבריטית או במסגרת
של קהילייה רב-לאומית בעלת רמה תרבותית נאותה או פשוט
במסגרת חבר לאומים של ממש, ברוחו של מאציני.\2 כל זה יספק -
בתנאי אחד - ארץ ישראל בעלת רוב יהודי.
זה הפירוש שמעניק כל אחד לציונות - יהודי ולא יהודי כאחד.
למשה הס ולליאו פינסקר היה חלום זהה. ספרו של הרצל, שהיה הכוח
המניע של התנועה הציונית בצורתה הנוכחית נקרא מדינת היהודים.
הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, אימץ את הנוסחה המסורבלת 'בית
מולדת מובטח על פי משפט גלוי', בשל סיבה דיפלומטית, אף על פי
שמדובר באותו רעיון. הציונים הם אשר הציעו לקבינט הבריטי
ב1917 את המונח 'בית לאומי' - תרגום פשוט יותר של המונח
המסורבל 'בית מולדת', אך בעל משמעות זהה. בנאומו בבית
האופרה, ב2 בנובמבר 1919, ציין סר הרברט סמואל, ש'המדיניות
שהובאה בפני ועידת השלום, שנתמכה ללא היסוס על ידי המנהיגים
הציוניים, היא להפוך את הארץ בהקדם האפשרי לקהילייה בעלת
שלטון עצמי על ידי יצירת רוב יהודי.'\3
אפילו לא-יהודים בעלי מעמד רשמי, הם בעלי עמדה זהה. סר
ג'ורג' ביוקאנן,\4 בשעתו השגריר הבריטי בפטרוגראד, שלח בעניין
זה תזכיר הראוי לתשומת לב למר סאזונוב,\5 בשעתו שר החוץ של
רוסיה. התזכיר פורסם על ידי הממשלה הסובייטית בכרך הנושא את
הכותרת: 'חלוקתה של טורקיה האסיאתית, על פי הארכיונים של
משרד החוץ לשעבר' ומעולם לא הוכחשה מהימנותו של המסמך.
אתרגם כאן את הקטעים הנוגעים לעניין הנדון במכתב זה. וכה כתב
השגריר:
נתקבל מברק מאת סר אדוארד גריי\6 הקובע, ששאלת
יישובם של יהודים בארץ ישראל הובאה לאחרונה לידיעת
ממשלת הוד מלכותו... ברור שהשימוש ברעיון הציוני עשוי
להניב תוצאות פוליטיות חשובות, כגון רכישת דעת הקהל
היהודית במזרח התיכון, בארצות הברית ובמקומות אחרים
לטובת בעלות הברית, שהיום היא עוינת כלפיהן.
בהמשך המכתב הודיע סר ביוקאנן למר סאזונוב, שממשלת הוד
מלכותו ביקשה מיהודים נודעים אחדים להביע את דעתם בנושא. הוא
ציטט מתשובתו של לוסיין וולף,\7 שרק תבע 'שוויון זכויות ליהודים
בארץ ישראל בדומה לתושבים האחרים, חופש דתי ואזרחי, זכויות
מוניציפליות בערים ובמושבות כנדרש, ואמצעים מתקבלים על
הדעת להתיישבות ועלייה.' אבל ממשלת הוד מלכותו אינה נוטה
להסכים עם צמצום כזה. בתזכירו של השגריר נאמר עוד:
המטרה של ממשלת הוד מלכותו היא למצוא הסדר שיהיה בו
פיתוי לרוב היהודים לתמוך בו. לאור שיקול זה נראה
לממשלת הוד מלכותו שאם התכנית תקבע מראש, שתינתן
ליהודים הזכות ליטול לידיהם את ניהול העניינים הפנימיים
של האזור (פרט לירושלים והמקומות הקדושים),
וכשמתיישביהם בארץ ישראל יהיו חזקים די הצורך כדי
לעמוד על זכויותיהם אל מול האוכלוסייה הערבית, יהיה
הסדר כזה מקובל על רוב היהודים.
אפילו במנדט, הנקי מכל חשד, עדות אופיינית לאותה תפיסה
בסיסית של הציונות. במבוא נאמר:' ... כיוון שמכירים בזאת בקשר
ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ובנימוקים לכונן מחדש
את ביתם הלאומי באותה ארץ.' המונח 'לכונן מחדש' הוא בעל
משמעות מיוחדת. אי אפשר לכונן משהו שלא היה קיים בעבר.
פולמוסנים מקצועיים עלולים לקבוע שהמנדט מרשה לנו לכונן
מחדש בית לאומי מן הסוג שהיה לנו אחרי כיבושו של נבוכדנאצר.
אבל פרשן הוגן לא ילך שולל אחרי בדיחות מסוג זה. מחברי המבוא
התכוונו 'לקהיליה עצמאית בעזרת רוב יהודי', השקפה הטבועה בלבו
של כל אדם הקורא את ספר התנ"ך, יהודי או נוצרי. זהו הפירוש
האמיתי של המונח 'בית לאומי'. ביטויים מעורפלים במסמכים
משפטיים או פוליטיים מוסברים על פי ההקשר הענייני. ההקשר כאן
הוא ברור די צורכו.
המטיפים למתינות , שאני מכבדם מאוד וברצון הייתי הולך לאור
חכמתם לו רק היתה בה תועלת, עלולים לטעון: תהיינה מטרות
הציונות נכונות ככל שתהיינה, עדיף לא להכריז עליהן בקול רם -
'תמיד לחשוב על זה, אף פעם לא לדבר על זה'.\8 אני מעריך מאוד
את המניעים לעצה זו. דבר שמכריזים עליו הוא בבחינת גילוי דעת
ויש להימנע מגילויי דעת העלולים להביך או להכעיס את הערבים.
מסיבה זו אני מצטער על מפגן 'האוניברסיטה' שנערך לאחרונה על
הר הצופים\9 - הפגנה טרם זמנה, שכן אין עדיין אוניברסיטה.\10
היתה זו הפגנה חסרת טקט, שכן אל לנו להתפאר בשמחתנו בצורה
כה בולטת לעיני שכן, שבלשון המעטה אין לצפות ממנו שיירווה נחת
מנצחוננו.
אבל שאלת המטרה הסופית של הציונות היא מסוג אחר לגמרי:
ראשית , כל ניסיון להסתיר את האמת אין בו שום תועלת. כדי לשמור
על שתיקה דרושים שניים; לא רק אתה אלא גם השותף שלך ובמקרה
שלנו - הערבי. הוא תמיד סירב להתנחם בגרסה הקלושה והסטרילית
של הציונות שלנו או של הממשלה; לא רק משום שמנהיגיו הפיצו
ברבים את הדברים שקראו בספרו של הרצל, בנאומיו של הרברט
סמואל שקדמו לנאומו בהר הזיתים\11 ובספר התנ"ך, אלא במיוחד
משום שכל בן תמותה - אם איננו טיפש, והערבי אינו טיפש - יודע
באופן אינסטינקטיבי, שלהתיישבות יש רק משמעות אחת ומטרה
אחת.
אבל הנוסחאות המצמצמות את מטרות הציונות אינן רק חסרות
תועלת, אלא הן בהחלט מזיקות. המטרה הסופית היא אשר מכוונת
היום את המדיניות הבריטית. גם אני יודע בעל פה את הנוסח הנדוש,
שהמדיניות הבריטית אינה מכוונת על ידי מטרה הנוגעת לעתיד,
אלא על פי הודעות השבוע האחרון וכו'. זו התחסדות. אם בריטניה
הגדולה נטלה על עצמה בפומבי לבצע תכנית א', היא תפעל בהתאם.
אבל אם מעודדים אותה לפרש את התחייבויותיה כתכנית 'ב' או 'ג'
או אפילו 'ת' (במקרה זה ההתחייבות שלה תשאף לאפס), תהיינה
פעולותיה שונות. אם המטרה היא להגיע לרוב יהודי, חייבים לסייע
לעלייה, והקבוצה מקרב האוכלוסייה המתנגדת לכך\12 לא תוכל
להיות בעלת השפעה במישור החוקתי והמינהלי, כדי שלא תוכל
להכשיל את גידולה של האוכלוסייה היהודית. אבל אם המטרה
הסופית אינה כוללת רוב יהודי, אם זו רק שאלה של יצירת ליטא
חדשה בארץ ישראל, אין שום משמעות למספר העולים - להפך, ככל
שהגטו קטן יותר כך צמיחתו מוצלחת יותר; ואזי לא רק שאין כל
סיבה להתנגד להקמת מועצה מחוקקת המונה עשרה ערבים ושני
יהודים, אלא אין טעם להתנגד להקמת פרלמנט ערבי. זה בדיוק
הכיוון אליו נסחפת המדיניות הבריטית, בהשפעת פירושים קלושים
של מטרות הציונות.
'כן, אך כיצד נוכל להכריח את הממשלה לשנות את עמדתה?' זו
התשובה השגרתית. אני זר באנגליה. כמובן אינני עוין אותה, אבל
אינני נמנה עם המעריצים ללא תנאי של השיטות הבריטיות. אפילו
אני שולל את ההנחה, שכדי לזכות בצדק ממדינה תרבותית יש
להפעיל נגדה כוח. אני מאמין שבראש ובראשונה יש לנסות ולשכנע
אותה. אם אין מצליחים, יש לבחון מחדש את המצב ואולי יש לשנות
את הדעה הקדומה המקובלת על יהודים מסוימים (אך לא על גויים),
שאנחנו עם חלש, נטול כל הגנה, מסכנים הנידונים לסבול כל מכה
וחסרי כוח התנגדות. אבל אני מסרב נמרצות לדון בשאלת האומללות
שלנו, שהיא קודם כול שאלה המכוונת אל השכל ואל הרגש. הצעד
הראשון בכיוון זה הוא הודעה גלויה של מטרותינו האמיתיות והפירוש
שלנו של ההתחייבויות הבריטיות הנובעות מן המנדט. לפני שאתה
מוחה נגד ממשלה המסרבת להיענות לדרישותיך, ברר אם דרישותיך
הוצגו בצורה נאותה. זה לא נעשה מעולם. להפך, בחוגים רשמיים,
בבריטניה ובארצות אחרות, רווחת הדעה שהציונים באו על סיפוקם
המלא, שהם ויתרו על חזונו של הרצל ושוררת תמימות דעים בין
ההסתדרות הציונית וממשלת המנדט. מר אמרי\13 לא חש שבנאומו
בירושלים - מהדורה שנייה וגרועה יותר של הספר הלבן משנת 1922
- היה דבר מה שעלול לאכזב את הציונים;\14 והרי מר אמרי נמנה
עם האוהדים הוותיקים של התנועה הציונית וזה שנים רבות הוא
מקיים קשר עם מנהיגיה הנוכחיים. זה אולי משקף את חומרת המצב.
לכן, הצהרה גלויית לב על המטרות הסופיות של התנועה הציונית
היא צורך השעה. ההתמרמרות מן החיוורון הפוליטי שלנו, הקריאה
ל'מתקפה פוליטית' מחודשת, מתפשטת במהירות בכל הזרמים
הרעיוניים של התנועה הציונית. גילוי הדעת הראשון של המתקפה
הזאת חייב לחשוף את האמת על אודות מטרות הציונות, מטרות
שאינן פרי יצר חמדנות או דמיון, אלא עוצבו על ידי הצרכים
הבסיסיים של קיומנו.
לאחר הדיון במטרת הציונות נעסוק בדרך הביצוע. קיימת עתה
נטייה שהפכה לאופנה, להתנער מן התפיסה של הרצל שהציונות היא
תנועה מדינית. מפטמים אותנו במליצות\15 כגון: 'הבה נשכח בשנים
הבאות את המדיניות.' 'המדיניות הטובה ביותר היא שיקום כלכלי
וכו'.' בהתאם לתיאוריה זו, המומחים שלהם אוטמים את האוזניים
כאשר ועדת המנדטים שליד חבר הלאומים או שר המושבות של
מעצמת המנדט אומרים דבר מה בלתי נעים או מאיים, והם מעמידים
פנים שאין לדבר כל חשיבות. אין להפריד עניינים כלכליים מעניינים
מדיניים. כלכלה אינה יכולה לשגשג בתנאים מדיניים בלתי הולמים.
די להיזכר בטורקיה, להתבונן במתרחש ברוסיה ולראות את הרס
'הפעילות היוצרת' היהודית בלודז' ובסלוניקי או גורל המפעלים
הגרמניים והמנהיגות רבת השנים של הגרמנים בלאטוויה
ובאסטוניה, מאז עבר הכוח הפוליטי לידיהם של אלה שלא רצו
שהיהודים והגרמנים יהיו בעלי עמדות מפתח. אי אפשר ליישם בכל
מקום את הדוקטרינה המארקסיסטית לפיה התנאים הכלכליים
קובעים את התנאים הפוליטיים. בדרך כלל אנו נתקלים במצבים בהם
התנאים הפוליטיים קובעים את התנאים הכלכליים.
אכן, הגורם המדיני הוא המכריע בהתיישבות המודרנית - סירוב
להעניק אשרות כניסה מונע כל אפשרות להתיישבות. חקיקה בתחום
הכלכלי - מסים, מכסים ומדיניות בתחום הקרקעות - עלולה לפגוע
באופן חמור בהתיישבות. אפילו חוסר תשומת לב וחוסר סיוע של
השלטון די בהם כדי לצמצם את המאמץ ההתיישבותי הנלהב ביותר
והדבר עלול להביא לידי קיפאון ההתיישבות, אחרי פריחה זמנית.
בימינו תוכל ההתיישבות להתבצע רק בעזרת השלטון ולא באמצעות
יזמה פרטית. ההתיישבות זקוקה לתמיכה מתמדת של השלטון ועליו
ליצור אווירה נוחה מבחינה חוקית ומנהלית, לטובת העולים שכבר
הגיעו ולאלה שעתידים להגיע. דבר זה מובן מאליו, אך רבים בינינו
סבורים שכללים אלה אינם חלים על העם הנבחר ועל ארץ הקודש.
אדרבא, העזרה דרושה כאן יותר מאשר במקומות אחרים.
בתולדות ההתיישבות קשה למצוא תקדים ליחס המספרי בין
המתיישבים לאוכלוסייה המקומית וגודל השטח, פרט לחילופי
האוכלוסין בין יוון וטורקיה, שהוצאו אל הפועל בכוח. על פי חישוב
שנעשה נתברר, שכדי להגיע לרוב בעשרים וחמש שנים יהיה עלינו
ליישב בארץ ישראל בממוצע 000,40 עולים בשנה. אם נפרוש את
התקופה לחמישים שנה לא יהיה כמעט שוני במספר העולים החודשי.
העלייה בחודשים האחרונים הוכיחה שמספר זה הוא בר השגה - אנו
שומעים על ממוצע חודשי של 000,3 עולים - 000,36 בשנה, משמע
גידול של 4-5 אחוזים בשנה של האוכלוסייה הארץ-ישראלית. ספק
אם בתקופה המודרנית נדרשה איזושהי מדינה (פרט ליוון וטורקיה,
כמצוין לעיל) לקלוט, באופן יחסי לגודל האוכלוסייה והשטח, מספר
כזה של עולים מדי שנה. שיעור ההגירה לאמריקה בשנים
1905-1914 נע בערך בין אחוז אחד לאחוז ושלושת רבעי מן
האוכלוסייה האמריקנית באותה עת, וזה היה השיא. אני עורך את
ההשוואה הזאת רק כדי להדגיש את משקלן של הבעיות הכלכליות
שעלינו להתמודד עמן. אין להיבהל מן הבעיות הכלכליות, אך תהיה
זו קלות ראש שאין לה כפרה לטעון, שניתן לפתור אותן בעזרת
ההתלהבות האישית והתושייה של כל אחד מ000,40 העולים, או
אפילו בעזרת ריענון בטיפות טל מן הקרנות הלאומיות. כדי לפתח
את המקורות הכמוסים של ארץ קטנה בקצב המספיק לקליטת מספר
כזה של עולים מדי שנה , יש צורך בשיתוף פעולה מלא ונמרץ עם
שלטונות המדינה.
במצב הנוכחי מתבצעת הקליטה של העולים בחקלאות ללא שום
עזרה מצד שלטונות המדינה. הקרקע נקנית בידי מתיישבים או בידי
קרן קיימת לישראל. ב1921 שילמנו בעבור אדמות נהלל שבעמק
סכום ממוצע של 4 לירות מצריות לדונם (16 לירות שטרלינג לאקר);
בעבור אדמות נוריס\16 שילמנו 7 לירות מצריות לדונם (28 לירות
שטרלינג לאקר). למעשה המחיר היה גבוה יותר. מתוך 700,21
הדונמים של אדמות נהלל רק 000,8 דונמים ראויים לעיבוד ו200,11
דונמים יהיו ראויים לעיבוד בעתיד. משמע שיש צורך להשביח את
הקרקע, אבל הקרנות שלנו דלות. 500,2 דונמים אינם ראויים כלל
לעיבוד חקלאי. מכאן שבנהלל לא שילמנו 4 לירות מצריות לדונם,
כי אם למעלה מ10 לירות מצריות, או למעלה מ40 לירות שטרלינג
לאקר. כל איכר קיבל מגרש בן 100 דונמים, ופירוש הדבר שמחיר
הקרקע בלבד, חוץ מן ההשבחה, בארות המים, ייבוש, סלילת
דרכים, מבנים ובעלי חיים, מסתכם ב100 לירות מצריות למתיישב.
כפי שידוע, זו דוגמה אופיינית. אין אח ורע בתקופה כלשהי שניתן
לבצע התיישבות רבתי בתנאים כאלה. המחירים אינם יציבים
ושמחתי לשמוע שבאחרונה נקנו שטחים אחדים במחיר זול יותר.
אבל מובן מאליו שעם הגידול בביקוש מצדנו לא יהיה מנוס מעליית
מחירים, במיוחד כאשר מדובר בארץ ישראל 'בה עולים מחירי
הקרקעות למראה ספינה המתקרבת לחופי הארץ, עוד לפני שהספיקו
העולים לרדת לחוף.' (מר גרוסמן בוועידת הציונים הרביזיוניסטים,
שנערכה בפאריס).
אין בכוונתי להיכנס במכתב זה לפרטים, בדבר הצורך הדחוף
ברפורמה אגררית בארץ ישראל. בנושא זה אדון בהזדמנות אחרת.
הכול מסכימים שעל החקלאות לתפוס מקום מרכזי בבניין הארץ.
ידידים מאיצים בנו לנהוג כך ויריבים נוזפים בנו על שאיננו נוהגים
כך. שני הצדדים שוכחים את האמת הפשוטה שהתיישבות חקלאית
בימינו היא בעיקרה פרי יזמה ממשלתית - או בדיחה. ומה שגרוע
יותר הוא שגם הציונים שוכחים זאת. הגיע הזמן לפחות להזכיר להם
שהתיישבות חקלאית, היסוד לכל התיישבות, אינה רק עניין של רצון
טוב של אנשים פרטיים ומגביות קרן קיימת לישראל, אלא בעיקר
בעיה מדינית.
הוא הדין בהתיישבות העירונית. גלוי וידוע שצמיחתה של תל
אביב - וזו רק ההתחלה אם העלייה תימשך כדבעי - חייבת להתבסס
על תעשייה, אך ידוע לכול שבתנאי תחרות מבחוץ תוכל התעשייה
להתפתח רק בעזרת מדיניות של מכסי מגן וסיוע בייצוא. ומכיוון
שממשלת ארץ ישראל אינה נוקטת מדיניות כזאת, חייב אני לצערי
להזהיר את האופטימיסטים שלא יתפלאו אם הישגי העלייה של
השנים 1925-1924 יסתיימו במשבר ובירידה מן הארץ. הוכח, שבכל
מקום בעולם - להוציא את אנגליה שהיתה המדינה הראשונה בשוק
- התפתחותה של התעשייה היא בעיקרה בעיה מדינית; בארץ
ישראל - על אחת כמה וכמה.
כל הנאמר לעיל, חל גם על הבעיה הכספית הגדולה של הציונות.
קרן היסוד וקרן קיימת לישראל הגיעו להישגים ראויים לשבח.
הקרנות הללו ימשיכו להתפתח, אבל יודעים אנו את מגבלותיהן -
הן נועדו או נידונו למלא תפקיד של צינור השקיה - לשפוך את כל
המים ששאבו. אין הן יכולות להפוך למאגר לאכסון קבוע של כמויות
גדולות מן הנוזל היקר. הן משמשות קרנות תקציביות ולא קרנות
יסוד. קרן יסוד - בדומה לרעיון שעלה ב1920 בדבר קרן שאמורה
היתה להגיע להון של 000,000,25 לירות שטרלינג ושנועדה לגאולת
שטחים נרחבים של קרקע בבת אחת, לניקוז, ייעור, סלילת כבישים,
תכנון ערים - תוכל להתממש באמצעות מלווה המובטח על ידי
הממשלה. כסף הוא אפוא בעיה מדינית.
כל זה עלול להפחיד אנשים מסוימים שאינם אוהבים להתבונן
באמת האכזרית. אחרים יאמרו ש'גילויים' מסוג זה עלולים להזיק
למגבית קרן היסוד בעיר שבויגאן, במדינת ויסקונסין, ארצות
הברית; ויהיו אשר יטענו שכל זה בלתי אפשרי, שכן 'כיצד יכולים
אנו להכריח וכו'.' אני מסרב להעמיד שיקול מסוג 'שבויגאן' מעל
לצורכי השעה הדחופים - להביא לידי הכרה שהתנועה הוכנסה למבוי
סתום וטרגי. ובאשר לדרכים ולאמצעים להשיג השפעה מדינית
יעילה, אהיה מוכן לדון בזה לאחר שנפתור את הנושא העיקרי: מהי
מטרתנו ומה עלינו לעשות כדי להביא לידי מימושה? אם המטרה היא
התיישבות המונית, דרוש שלטון הנוטה באמת ובאופן פעיל לעודד
את העלייה בכל האמצעים העומדים לרשותו - שלטון השונה לגמרי
מן השלטון הנוכחי. הציונות תוכל להשיג את מטרתה בדרך זו בלבד
ולא בשום דרך אחרת. לכן עלינו להחליט אם לבחור בדרך זו או
לדחותה.
שלך בנאמנות,
ו' ז'בוטינסקי
.
.
הערות:
מדינה בארצות הברית. - Kentucky 1
2 ג'וזפה מאציני (איגרת אל מוסוליני 16.7.1922 , הערה 16) העלה את רעיון
איחודם של עמי אירופה במסגרת של ליגה בינלאומית, תוך שמירת
עצמאותו של כל עם. 3 הרברט סמואל נאם בעצרת לרגל יום השנה השני
ל'הצהרת בלפור' (ג'ואיש כרוניקל, 7 בנובמבר 1919).
4 ג'ורג' ויליאם ביוקאנן - George William Buchanan
(1924-1854); דיפלומט בריטי. שגריר ארצו ברוסיה (1910-ינואר
1918). 5 סרגיי דמיטרייביץ' סאזונוב - Dmitrievich Sazonov
מדינאי רוסי. שר החוץ (1916-1910). ;(1927-1861) Sergei
6 איגרת אל סמואל 23.7.1916 , הערה 1.
7 איגרת אל סמואל 3.9.1916 , הערה 1.
8 במקור בצרפתית: .Toujours y penser, jamais en parler משפט
שטבע ליאון גאמבטה ( (Leon Gambetta לאחר שמחוזות אלזאס
ולוריין סופחו לגרמניה, בעקבות מלחמת פרוסיה-צרפת (1871-1870).
9 טקס פתיחת האוניברסיטה התקיים ב1 באפריל 1925 בהשתתפות לורד
בלפור.
10 בעת שנערך טקס הפתיחה היו באוניברסיאה שלושה מכונים: למדעי
היהדות, לכימיה ולמיקרוביולוגיה. על חילוקי הדעות בין
ז'בוטינסקי לווייצמן בדבר אופיה וייעודה של האוניברסיטה העתידה
להיפתח, ראה כרך א, איגרות ז'בוטינסקי,לפי המפתח.
11 איגרת אל ז'בוטינסקי ח' ו- ת' 10.6.1921 , הערה 1.
12 ההנהגה הערבית.
13 ליאופולד אמרי (כרך ב, איגרות ז'בוטינסקי,לפי המפתח) כיהן כשר המושבות
(1929-1924). 14 בפגישה שקיים עם מנהיגים ערבים (אפריל 1925)
הצהיר אמרי, שבית לאומי יהודי משמעו מתן האפשרות ליהודי ארץ
ישראל לקיים בה את תרבותם. למשלחת של ראשי היישוב היהודי בארץ
ישראל אמר, כי על היהודים להשלים עם הרוב הערבי ועל הבית הלאומי
היהודי להתקיים לצדו של הבית הלאומי הערבי (הארץ, 24 באפריל
1925). 15 החוגים התומכים בהנהלה הציונית הנוכחית.
16 שטח של כשלושים אלף דונם במזרח עמק יזרעאל, על שם הכפר נוריס
(היום נורית), למרגלות הגלבוע.
.
.