.
אל מוסדות היישוב בארץ ישראל\1
עכו, 5 במאי 1920...עברית
.
עכו, י"ז איר תר"פ
לאספת הנבחרים, למפלגות, למוסדות הציבור ולכל הישוב,
אנחנו חברי ההגנה הנאסרים קבלנו בשקט-לב את מאסרנו, את
פסק-הדין ואת הטלטולים וההשפלות שבאו אחריו, יען כי האמנו
באמונה שלמה שבזה אנו ממשיכים את מלחמת ההגנה ושכל הישוב
נלחם אתנו ובעדנו. ומתוך אמונה זו קבלנו ברגשי תודה את העזרה
והמתנות שהביא לנו הצבור העברי בנסותו להקל את מצבנו.
ואולם נודעו לנו עבדות,\2 שחתרו תחת אמונתנו זו. נודע לנו,
כי ביום הצום הכללי,\3 כאשר מוכן היה כל הישוב לערך אספות-מחאה
בערים ובמושבות, נשלחה פתאם פקודה מועד הצירים לבלי מחות -
ולא מחו. נודע לנו כי בירושלים, בעצם יום התענית, הוכרזה בבתי
הכנסת הידיעה מסן-רמו ע"ד חתימת המנדט,\4 וכי הקהל היהודי קבל
את הידיעה הזאת בתרועות שמחה והפך את יום האבל ליום ששון,
כאילו שכח בן-רגע את כל מה שלמדנו במשך שנתים ע"ד ערכן
המעשי של נוסחאות ממין זה, כאילו שכח את כל נסיונותיו ואת כל
קרבנותיו. נודע לנו גם כן, כי מראשי ההסתדרות מסן-רמו\5 נתקבלו
עצות, הדורשות שכל ענין משפטנו יעזב בידיהם המה מבלי כל
התערבות מצד הישוב. עצות המטיפות 'שקט', ברגע שאנחנו קוינו
להתפרצות המחאה הלאומית. וברגשי צער ובושה הננו רואים
שהקהל שומע ונכנע לעצות אלו.
אבל עוד יותר גדלה בושתנו, כאשר הוברר לנו כי גם בתקון שבא
במצבנו בשבוע האחרון, ביחוד הרשות לקבל במאסר כלי בית ואכל
ויתר מתנות מהקהל - גם בזה משתמשים עתה להשקיט את רוחות
הצבור העברי ולהרדים את המחאה; ואפילו הפקודה מקהיר להקל את
ענשנו - הנחה מידים מגאלות בדם, אשר לו היה ביכלתנו היינו
משליכים אותה בבוז בפני נותניה - גם הנעימה הזאת נהפכה בידי
המרדימים לבשורה טובה, לתרוץ לטובת השקט.
המצב הזה מכריח אותנו לפנות לקהל במלים רציניות.
אנחנו רוצים להמשיך את מלחמתנו; זהו המעט היחידי המצדיק
את חיינו בתנאים הנוכחים. גורלנו כשהוא לעצמו הוא רק ענין פרטי;
אבל מאסר חברי ההגנה הוא סמל לכל העולה הנוראה שנעשתה לנו.
על כן חשבנו, כי מסביב לסמל הזה יתאחדו הכחות הלוחמים, ומארץ
ישראל ועד ניו יורק תתלקח ההתקפה הגדולה נגד הנרגנים והרמאים
עורכי הפרעות, שהפכו את ירושלים לקישיניוב ואת הצהרת בלפור
- לצחוק. לו היה כן הדבר, אז כלנו חברים, ואין כל בושה אם נקבל
את עזרתכם. אבל אם אין אתם רוצים להלחם, אז גם אותנו עזבו
לנפשנו. לא נסכים שיגיד אף איש אחד בעולם, כי בשלחו לנו פת-
לחם יצא ידי חובתו הלאומית. ובנדבות רחמים אין לנו צרך. כבר
שכבנו על הרצפה, כבר אכלנו את לחם בית הסהר, ונכונים אנו
לשאת את העול במלואו. ואם אין אתם נלחמים בעדנו, נמצא בעצמנו
פה דרכי מלחמה אחרים.
אולם בטרם נעשה את הצעד האחרון, רוצים אנו לפנות אליכם -
לאספת הנבחרים, לכל המפלגות, לכל הישוב ומוסדותיו - לדרש
עוד את דרישתנו: מלחמה ומחאה.
אנו דורשים מאספת הנבחרים שתמחה נגד נציבי הארץ\6 שערכו
את הפוגרום, שרמו את אנגליה מולדתם כמו שרמו אותנו; אנו
דורשים מאספת הנבחרים, כי תגלה את האמת ותתבע את האשמים
למשפט. אנו דורשים את הדבר הזה מכל מפלגה, מכל קהלה, מכל
עדה, מכל מושבה וקבוצה שבארץ - אנו דורשים אספות-מחאה
פומביות בכל מקום מיושב.
יחד עם זה חובתנו להגיד לכם, כי לשוא תמחו ואין כל ערך
לפעולתכם, אם תמסרו את המחאות בידי ההסתדרות הרשמית.\7 אין
פה ענין הסתדרותי - פה ענין עממי-לאמי-כללי. המחאות צריכות
להשלח ישר לממשלה האנגלית ולשאר הממשלות, לעיתוני אירופה
ואמריקה, לבתי הנבחרים של כל אמה נאורה ולכל מפלגותיהם. זכרו
את התראתנו זו: אם לא תשלחנו ישר - לא תגיעינה. לא המרדימים
יעוררו.
אם רוצים אתם ואם יכלים - עשו את זאת. ואם לאו - נפרד, ולכו
אתם בדרך מורי דרככם ואנחנו נלך בדרכנו אנו.
עכו, י"ז איר תר"פ
ז' זבוטינסקי [ועוד 18 חתימות]
.
.