.
אל חיים וייצמן, לונדון\1
ירושלים, 12 במארס 1920...רוסית
.
ירושלים, 12 במארס 1920
חיים יווזרוביץ' היקר,
אני מנסה שוב לשכנע אותך, כי בארץ ישראל סובב הכל סביב
בעיה אחת - ממדיה של היחידה היהודית. שוב אין כאן אף אדם רציני
שאינו רואה את הדבר הזה. אהיה מאוד מאוכזב אם יתברר לי, שעדיין
לא נתת את דעתך לנושא הזה.
הגעתי לידי מסקנה ברורה, שעתה נותרה לנו אחת משתי
האפשרויות:
1) להפוך את העניין הזה למוקד של מדיניותנו ולהקים את הצבא
העברי במשך שלושת עד ארבעת החודשים הבאים;
2) או להביא את יחסינו עם האנגלים בארץ ישראל לידי משבר
חריף - ולפי דעתי, כל החוגים האקטיביסטים ביישוב מוכנים לכך
כעת באופן אינסטינקטיבי או באופן מודע.
אינני יכול לפסוק אם אלנבי בעצמו או אנשיו רוצים בחיסול
הציונות, אבל כל מעשיהם, מיום כניסתם לירושלים, מכוונים
למטרה זו. יש אנשים שאינם רוצים להאמין בכך - הם מסונוורים
מדברים מסוימים, כגון מהזמנתו של סמואל,\2 או מהודעתו של בולס\3
וכיוצא בזה. הם שוכחים כי לאנגלים אין שיטה סדורה לפרטיה - הם
נוקטים באופן אינסטינקטיבי קו אחד, אך בדרכם הם זורקים פירורי
נדבות לשם הרגעה. זו תמימות לייחס לנדבות הללו ערך כלשהו.
ה'קו' הזה מתבטא בסילוק הדרגתי מהבמה של 'כל הדברים שהם
יהודיים מדי', באמתלה של רוגז הערבים (אותו יצר אלנבי במו ידיו).
עתה הגיע תורו של הגדוד העברי; אחרי כן יגיע תורן של העלייה
ושל 'הצהרת בלפור'.
סבורני ש'קו' זה נולד כאן ולא בלונדון (אף על פי שהוא כבר
דבק גם בלונדון). סבורני שעדיין רובה של דעת הקהל באנגליה תומכת
בנו, אך יש הכרח להביא את אלנבי ואת מדיניותו לידי עימות עם
דעת קהל זו - ויש לעשות זאת לפני שיעלה בידו להטעות את כל
הציבור, כאילו כל קשייה של אנגליה נובעים מן הציונות - שכן זו
מטרת תכסיסיו.
בעוד שישה חודשים הוא ישיג גם מטרה זו. לשם כך דרושות לו
כאן מהומות, שבהן ייהרגו כמה חיילים אנגלים ולא חיילים יהודים.
אתה יודע אל נכון עד כמה מתנגדים כעת באנגליה ש'בחורינו'\4 ימותו
למען עניין זר. יאמרו להם כי הבחורים מתו לא למען מעמדה העולמי
של אנגליה, אלא אך ורק בגלל 'הציונים הארורים'. לו היו כאן גדודי
צבא עבריים והקורבנות היו יהודים, או שלפחות הגדוד שעוד נשאר
לנו היה נשלח לפעולה (הרי חיילינו מתחננים שיפקידו בידם עמדה
מסוכנת), כי אז אפשר היה לרכך את הרושם ואפילו לעורר אהדה.
אך כל תכסיסיו של אלנבי ופמלייתו מכוונים להוכיח, כי למען
ההבלים שלנו חייבים לשלם בדמם דווקא 'בחוריהם'. ושוב אומר אני
בצער רב: אם אינך רואה את הדבר הזה, חדל אני להבין אותך.
לאחרונה נעשו מאמצים עצומים כדי להציל את הגדוד. מקצת מן
המאמצים נעשו בלונדון - אין לי ספק שסייעת לכך. מקצת
המאמצים נעשו כאן. רוב החיילים נרשמו לתקופת שירות נוספת.
המשמעת מופתית ומרגולין עובד כמו שור. במטה הראשי נחשב
הגדוד למופתי - מפקדי גדודים ושלישים באים, בפקודה מגבוה,
ללמוד סדר ממרגולין. גנרל קונגריב\5 (המפקד העליון) הודה במברקו
ללונדון, אחרי המסדר, שהם 'יחידה נאה ולאחר אימונים נוספים הם
יהיו חיילים מצוינים.' אך בחלקו העיקרי של אותו מברק נאמר:
'מכיוון שלא יהיה צורך בגדוד מחוץ לארץ ישראל ואי אפשר
להשתמש בו בארץ ישראל (!), אפשר להצדיק הוצאת כסף ציבורי
רק בנימוקים פוליטיים דחופים.'\6 (מכיוון שהטקסט הזה הגיע לידי
באופן בלתי ליגלי, התייחס אליו כאל חומר סודי). משמעו של
המשפט המודגש הוא, שהשימוש בחיילים יהודים עלול להעליב את
הערבים. בולס כבר הבריק ללונדון דבר דומה. על יסוד הנימוק הזה
הם יסלקו מחר את השוטרים היהודים ומחרתיים - את השופטים
היהודים (סטורס כבר ביקש מקצין השיפוט הבכיר שקפטן סמואל\7 לא
ישפוט את נהגו הערבי, אשר הואשם באשמת גניבה, 'משום שהבחור
מתנגד שיהודי ישפוט אותו'). או שנעצור מגמה זו עכשיו, או
שנידרדר לתהום.
רואה אני שהוועד הפועל\8 ישב על המדוכה במשך שבועיים וכרגיל
לא הבין את העיקר. אבל בארץ ישראל מבינים את העיקר הזה. אני
אומר לך בכל הרצינות, כמי שמעריך אותך ואת עבודתך: אם אין אנו
רוצים בסכסוך קולני בין חלקו הפעיל של היישוב ובין הוועד הפועל,
עלינו להשתחרר סוף סוף מן העיוורון הקרתני. מכיוון שאיני יודע
מתי תבוא, וקיימת סכנה ממשית ומיידית לפרעות,\9 אבקשך להבריק
לי מייד איזה קו עלי לנקוט. אנא, אל תכתוב לי דברים נדושים. או
מדיניות לגיוניסטית אמיתית או פנייה אל העולם כולו לנוכח השקר
הנעשה כאן.
במונח 'מדיניות לגיוניסטית' אני מתכוון לדברים הבאים:
1) הכרה בגדוד העברי כחלק מחיל המצב הארץ-ישראלי והעסקתו
בכל צורות ההגנה.
2) גיוס בארץ ישראל והבאת צעירים מחוץ לארץ לצורך גיוסם.
אלנבי, בולס וחבורתם מהווים עכשיו מכשול. יש צורך לשכנעם\10
או להיפרד מהם ולנתק עמם את הקשרים. כל מי שסבור כי הניתוק
הזה יזיק לנו לוקה, לדעתי, בעיוורון.
סלח לי אם יש דבר מה במכתב זה העלול לפגוע בך. ייתכן
שהתכתבות זו מתנהלת ערב אסון חמור, וכל מי שמילא תפקיד
כלשהו בחמש השנים הללו נושא באחריות.
אני מחבק אותך.
שלך, ו' ז'בוטינסקי
נ"ב: זה עתה הודיעו לי, כי בלשכת מפקד הגדוד נתקבלה פקודה
להשאיר אחרי 24 באפריל 1920 רק את אלה שיחתמו לתקופה נוספת
- משנה אחת עד ארבע שנים. לו נערך גיוס חדש, היו חותמים מאות,
וכמעט כל המש"קים היו נשארים לשנה נוספת. אבל אי אפשר
לדרוש זאת מחיילים עייפים ללא גיוס חדש. אם נכון הדבר, הרי זה
ניסיון להביא את הגדוד לידי התאבדות.
סלח לי על המחיקות - הן עדות לכך עד כמה קשה לי לכתוב.
.
.