124 אל ליאופולד אמרי,/1 לונדון
ניו יורק, 1 במאי .1940/2 אנגלית
ניו יורק
מר אמרי היקר,
בני נכלא בעכו למשך שנה בגין חשד שהביא לארץ ישראל את 2,100 הפליטים, שבחורף האחרון נתקעו בקרח בדנובה הקפואה. היה בזה הרבה מעבר להבאת יהודים לארץ ישראל, זו פעילות המקודשת ב100 מסמכים החל בתנ"ך וכלה במנדט: הפעם היה זה מעשה של אנושיות ושל חמלה.
אני כותב לך, קודם כול משום שאני בטוח כי אתה רואה בפעולה זו מעשה מכובד, וכי אתה יודע שאין לאפשר להתפלפלות בדבר העלייה ה'בלתי לגלית' לגבור על ההגינות.
שנית, אני כותב לך משום שאתה נמנה עם המעטים שבמקרה זוכרים את עברי הצבאי האמתי ושירותי למען ארצך, ואולי גם שמת לב מה מוזר היה הגמול שגמלה לי על כך ממשלתך. לפחות מן המעטים הללו, אני מעז לבקש את גמולי: שחררו את בני.
אם אוסיף מילת תחינה יהא זה למורת רוחו, למורת רוחי ולמורת רוחה של אמו. ואם אתה זקוק לתחנוניי אז גם אין טעם לכתוב לך. אני מרגיש שאני מבקש רק את המגיע לי, וכי חייבים להימצא אנשים שייאבקו על כך חרף המלחמה ‒ ואולי בפרט כשמדובר במלחמה שיש לנהלה בידיים נקיות.

[ו' ז'בוטינסקי]


1 ליאופולד אמרי (כרך ב, איגרת 96, הערה 1) אשר נמנה עם אוהדי הציונות ועם ידידיו של ז'בוטינסקי היה באותה עת חבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית.
2 התאריך נקבע על סמך איגרות 125, 126. בידינו טיוטה של האיגרת, שז'בוטינסקי שיגר אותה כמברק (ראו להלן, איגרת 126).