5 אל הקונסול הכללי של ארצות הברית, לונדון
לונדון, 7 בינואר 1940 אנגלית
לונדון, 7 בינואר 1940
אדון נכבד,
הרשה לי לבקשך במפגיע לשקול מחדש את החלטתך שלא להעניק ויזת ביקור לרעייתי, ולא לאפשר לה להצטרף אליי למסע שלי לארצות הברית.
בתחילת אוקטובר היא ניגשה לקונסוליה האמריקנית כדי למלא טופס בקשה. אחת הפקידות קראה לאדון אחד, שככל הנראה ידע על כוונתי לנסוע יחד עם רעייתי, והוא אמר לה שאין צורך שתחתום על טופס נפרד, 'כי אם בעלך יקבל ויזה, גם את תקבלי'. כמובן שרעייתי לא שאלה לשמו של האדון ההוא וגם לא שאלה לשמה של הגברת הצעירה, אך אין לי ספק שבירור שטחי ביותר בקרב אנשי הצוות שלכם יאמת את דבריה.
כתוצאה מן העצה הזאת לא הוגשו טפסים נפרדים בעבור גב' ז'בוטינסקי, לא לקונסוליה האמריקנית וגם לא למשרד הפנים הבריטי. יהא זה בלתי הוגן להעניש אותה עכשיו בשל כך.
אשר למהות, אני מבטיח לך - אם נהיה בחיים - נעזוב שנינו את ארצות הברית ביום פקיעת תוקף הוויזה או קודם לכן. ברור שהזהירות שאתם נוקטים כלפי אלה המעמידים פני תיירים ונשארים לאחר תום המועד בכוונה להשתקע בארצות הברית לא נועדה לחול על אנשים שאינכם יכולים, ואף לא צריכים לפקפק בהגינותם. אני עומד בראש תנועה עולמית ומוכר היטב למר בידל/1 שגרירכם בווארשה (שנמצא עתה באנג'ר שבצרפת/2); הייתי שלוש פעמים באמריקה. אלמלא היה זה מגוחך מדי, הייתי מבקש מעשרות מנהיגים אמריקנים מתחום הפוליטיקה, מעיתונאים וכדומה שישלחו אליכם מברקים המבטיחים חגיגית שאין לי, ואף לא לרעייתי, כוונה להתגורר בקביעות בארצות הברית.
הסיבה האמתית להתעקשותי היא החשש שלי להשאיר אישה חולנית בת 55 בגפה. על פי ההתחייבויות שלי אצטרך להגיע לארגנטינה בחודש מאי, וכפי הנראה אסע משם בסתיו לדרום אפריקה, כך שנראה כי המסע יארך לפחות כשנה. אינני צריך להסביר מדוע בגילנו ובזמנים כגון אלה אינני יכול להשאירה מאחור.
אני מקווה שתממש את זכותך לשיקול דעת ותיענה בחיוב לבקשתי.

שלך בנאמנות, אדוני היקר,
ולדימיר ז'בוטינסקי
1 אנתוני בידל (Anthony Biddle), שגריר ארצות הברית בפולין, היה מיודד עם ז'בוטינסקי וגילה אהדה כלפי התנועה הרביזיוניסטית.
2 השגריר בידל המשיך בתפקידו גם בתקופת ממשלת פולין בגולה, ועד כיבושה של צרפה היה מקום מושבה בעיר אנג'ר (Angers), במערב צרפת. לאחר כניעתה של
צרפת ביוני 1940 הוא עבר עם ממשלת פולין ללונדון.