.
אל הארי פרידנוואלד,\1 תל אביב-יפו
תל אביב-יפו, 9 במארס 1919...אנגלית
.
9 במארס 1919
אדון נכבד,
הנני מביא לתשומת לבך, כי בקרב ערביי ארץ ישראל מתנהלת הסתה
נמרצת לפוגרום וכי באזורים מסוימים קיימת סכנה מיידית לפרעות.
הסתה זו מתנהלת בכתב ובעל פה. דומה, שמרכזי ההסתה בכתב הם בדמשק
ובביירות ויש לכך ראיות.
בנובמבר או בדצמבר 1918 הופץ כרוז אנטי-ציוני בדמשק ובארץ
ישראל, שכותרתו: 'פלסטין היא ארצנו'. הכרוז פורסם בשמם של
'פליטים וגולים פלסטינים' בדמשק, ובסיומו - דברי האיום הבאים:
אם הציונים ידכאו אותנו וניווכח כי עומדים אנו לאבד את
זכויותינו, כי אז ניאלץ להגן על עמנו הערבי, שהטורקים
לא הצליחו להשמידו במשך ארבע מאות שנה. תהיינה התפרצויות
שתהרוסנה את מנוחתנו ואת מנוחתם, ותימנע כל התפתחות של
הארץ.
ב16 בדצמבר 1918 דיווח העיתון סוריה אל-ג'דידה\2 (היוצא
לאור בדמשק) על המסיבה שערכו פליטים ארץ ישראליים (ערבים) לעורך
העיתון, לרגל זיכויו במשפט שנערך לו בשל פרסום הכרוז הנזכר
לעיל. הנאומים שנישאו במסיבה כללו את הנקודות הבאות:
מחובתו של כל צעיר ערבי להתנגד לציונים פן יבלע האריה
הציוני את פלסטין. הנוער הערבי האמיץ, שהתנדב לשרת בצבא
האמיר פייצל\3 במדבר כדי למגר את העריצות הטורקית, מוכן להפעיל
כוח
אם יהיה צורך בכך. כדי להשיג את מטרתנו, עלינו להתחיל
במעשים, ורק אחרי כן יגיע תורם של הדיבורים. עלינו לפעול
[...]\4 ובאופן סדיר להגשמת תקוותינו, כדי שיריבינו ידעו שאנו
כוח מאורגן וכי לא נירתע מהפעלת כל האמצעים להגנתנו.
ב23 בדצמבר 1918 פרסם העיתון אל-איסתיקלאל אל-ערבי\5 כתבה
אנטי- ציונית רבת היקף הכוללת בין השאר את הנקודות הבאות:
נהר הירדן היפה לא יהיה אף פעם בידיהם, גם אם ימלאוהו בדמם,
וגם אם יילחמו בנו בכל הכוח שבעולם. הירדן לא יהיה בידם, אלא
לאחר שמימיו הזכים ייצבעו בצבע ארגמן.
כרוז בשם 'הצעקה הראשונה', שנדפס בדמשק והופץ בקרב ערביי יפו
וירושלים (עתה נודע לי שהופץ גם בערים אחרות), מסתיים במשפטים
הבאים:
בני ישראל, ששום ארץ בעולם אינה מוכנה לסבול אותם, שבכל מקום
הרגו וטבחו בהם שוב ושוב, שמעולם לא יכלו לחיות בשלום עם שום עם,
שהיו מקור לכל השחיתויות, הפגעים והתלאות, פועלים עתה לגירוש
ילדיכם מארצם כדי לתפוס את רכושם ולבלוע אותו.
זו בושה וחרפה שהיהודים ישדדו אותנו, כהרגלם. ידעו היהודים
שפלסטין היא ארצנו והם לא יזכו לקבל ממנה מאומה, אלא אם יאדימו
מימי הירדן והירמוך.
ב3 בפברואר 1919, דהיינו לאחר פנייתו של סר מארק סייקס
לצנזורה בדמשק,\6 פרסם אל-מקתבס (דמשק) מאמר אנטי-ציוני כציטוט
מתוך כתב עת ערבי בניו יורק (מיראת אל-ערב).\7 וכה נאמר בו:
אובדן פלסטין יוביל לאובדן סוריה, כפי שנקב בצד אחד של
האנייה גורם לטביעתה, וכפי שסדק בחומה גורם להתמוטטותה. סוריה
חייבת להיות שייכת לסורים בכל מחיר, אבל על הסורים לפעול לא רק
במלים, אלא גם במעשים, שכן מלים שאינן מלוות במעשים אין בהן
ממש.
אלה רק דוגמאות אחדות, וחוששני שאפילו לא האופייניות ביותר.
העיתונות הסורית נבדקת בידי הצנזורה לפני הבאתה לארץ ישראל,
והמטה הראשי סירב לחרוג מן הנוהג הזה למען ועד הצירים.\8 בשל כך
איננו בטוחים אם אלה הן הדוגמאות הגרועות ביותר של הספרות
המופצת על ידי הערבים. כמובן, עיתונים אלה מופצים בארץ ישראל
באופן בלתי חוקי.
אבל לא פחות חשובים הם דברי הדפוס שאין בהם קריאה ישירה
ל'שימוש בכוח' או 'לשחרור הירדן', אבל הם פשוט מצביעים על
'הסכנה היהודית' ומותירים את הפתרון לדמיונם של ההמונים הערבים.
הדוגמאות רבות מכדי לצטטן. אצרף רק עמוד אחד המכיל התבטאויות מן
הסוג דלהלן:
אם הסכנה הציונית תשלוט בפלסטין היא תחדור גם לסוריה.
לא ייכון שלום עם הציונים בארץ ישראל.
הסדר עם הציונים משמעו פשע כלפי פלסטין.
אל תרשו ליהודים להתיישב בפלסטין.
כמובן, תעמולה שבעל פה מסוכנת יותר, אבל גם חמקנית יותר וקשה
יותר לחשוף אותה. רמלה משמשת כמרכז לתעמולה באיזור הזה.
ב'ג'מעיה' המקומית (מועדון ערבי), המשמשת כעין מטה ראשי,
משמיעים נאומים מלהיבים לעתים קרובות ביותר. המסיתים הראשיים הם
כנראה השיך מוצטפא אל-ח'יירי,\9 עבד אל-רחמן אל-ח'יירי ותופיק
ביי מוואדי חאנין. תיאור פעילותם כלול במכתב ועד הצירים, שהעתקו
מצורף בזה.\10
דומה שקיים בירושלים ארגון מיוחד העוסק בהכנת האמצעים
לפוגרום וביצירת האווירה להוצאתו אל הפועל. המדובר ב'אל-אח'א
ואל-עפאף'.\11 באופן רשמי זהו רק סניף של 'אל-מנתדא אל-אדבי'
(המועדון הספרותי),\12 אבל למעשה הוא מנסה לארגן את השכבות
הנמוכות של האוכלוסייה הערבית לקראת פרעות. נמסר לי שבינואר
הסתכם מספר חבריו במאתיים - מספר זה דיו כדי לחולל פוגרום של
ממש.
הדבר המסוכן ביותר הוא שלארגון הזה קשרים הדוקים עם גורמים
במשטרת ירושלים ובז'אנדארמריה שלה. נמסר ששוטרים וז'אנדארמים
אחדים וכן מספר שומרי לילה הם חברי 'אל אחא ואל-עפאף'. נודע לי,
שהעיר חולקה לאזורים ובכל איזור מונו פעילים לארגון הפורעים.
איבראהים אפנדי, בעל תפקיד חשוב במשטרת העיר, יהיה המארגן
הראשי. נוסדה קרן מיוחדת, שנועדה לסייע למשפחות ההרוגים או
הפצועים.
מחמוד דבאע, מראשי ה'אל-אחא ואל-עפאף', הצהיר בפגישה במועדון
הספרותי הירושלמי, שנתקיימה מייד לאחר הקונגרס הערבי\13 שנערך
זה לא כבר, כי אם ועידת השלום תמסור את ארץ ישראל לידי היהודים,
יצאו שלושת אלפים פידאיון\14 למלחמה ביהודים. שיך תופיק
אל-טיבי, המופתי של טול כרם, הוסיף, ש'לא שלושת אלפים, אלא
האומה הערבית כולה תעשה זאת.'
לפי דעתם של אנשים הבקיאים היטב באורחות החיים בארץ, התסיסה
היא במידה רבה מלאכותית. דומה, שהן בקרב הפלחים הן בקרב ההמונים
בעיר אין שנאה ממשית ומושרשת כלפי היהודים. כל המתואר לעיל הוא
תוצאה של השפעה מבחוץ - השפעה פאן-ערבית או השפעה של קהילות
דתיות המנוהלות על ידי מרכזים מערביים - ואולי אין זו אלא תוצאה
של מעשי חתרנות של מעצמות מסוימות, שמדיניותן במזרח היתה מאז
ומתמיד אנטי- בריטית.
אבל מצד שני אין להתעלם מן העובדה, שמספר רב של ערבים ארץ-
ישראליים הצטרפו לתנועה זו - יהיה מקורה אשר יהיה - והם נמנים עם
השכבות בעלות ההשפעה: עורכי דין, כוהני-דת, צעירים בעלי חינוך
אירופי ופקידי ממשלה.
בשל שתי סיבות עלולה תסיסה זו להוות סכנה רצינית ומוחשית:
1) הימצאות כמות גדולה של כלי נשק ותחמושת בידי ערבים בערים
ובכפרים.
2) יחס השלטונות הבריטיים ליהודים, לשפה העברית ולציונות,
אשר הביא כנראה ערבים מסוימים לידי מסקנה, כפי שניסח זאת עבד-אל
רחמן אל-חיירי: 'כי השלטונות הבריטיים כאן מרוצים מאוד
מהתנגדותנו (של הערבים) ליהודים והם יסייעו לנו בכל צורה שהיא.'
נשק I
אני מצרף רשימה שמית המלמדת, כי בידי הערבים למעלה מאלף
רובים, באזורים מסוימים ביפו ובעזה. הדבר מדאיג אותנו. משוכנע
אני, שמידע זה מהימן ושווה ערך לדינים וחשבונות מודיעיניים, וכי
כמות כלי הנשק שבידי הערבים עולה בהרבה על זו שדווח עליה.
יחס הממשל II
את יחסו הכללי של הממשל הבריטי כלפי היהודים והציונות אפשר
להגדיר, בקיצור נמרץ, כהתנצלות שיטתית בפני הערבים על הטעות הגסה
שנעשתה בפרסום 'הצהרת בלפור'. מעולם לא ציפינו לקבל את השלטון
לפני החלטת ועידת השלום על גורל הארץ. אבל ציפינו לשוויון מלא
ומוחלט, להכרה בלשון העברית כשוות ערך ללשון הערבית, ולמעשים
והצהרות שירגילו את הערבים לרעיון, כי בריטניה הגדולה מתכוונת
לקיים את הבטחתה ליהודים. תקווה זו לא נתממשה.
באשר לשוויון, די להזכיר עובדה אחת: לראשות עיריית ירושלים
מונה מוסלמי,\15 אף על פי שהיהודים הם הקהילה הגדולה ביותר
בעיר. וראש העיר הזה ניצל את מעמדו הרם כדי לעמוד בראש משלחת,
שמחתה בפני השלטונות (ב4 בנובמבר דאשתקד) נגד העלייה היהודית.
מעמדה המיוחד של ירושלים, העובדה הידועה היטב לכול שהמוסלמים הם
מיעוט בעיר, ומינויו של אנטי-יהודי קנאי לייצג עיר ששמה ירושלים
ושבה רוב יהודי, כל אלה תרמו רבות לכך שהערבים יפקפקו אם אכן
ניתנה 'הצהרת בלפור' מתוך כוונה רצינית. מעשה זה לווה במעשים
דומים נוספים: ערבים מונו כיועצים למושלים הצבאיים של ירושלים
ויפו. שני היועצים הם מייג'ור חדאד ביי\16 וודיע אפנדי
אל-בסתאני, ולבחירתם יכולה להיות אך ורק השפעה אחת - ליצור
תחושה בקרב ההמון, כי האנטי-ציונות זוכה לתמיכה רשמית.
פולמוס השפה החל עם החלטתו של גנרל מאני\17 לבטל את השימוש
בעברית על שוברי מסים. דבר זה היווה תקדים: כרטיסי הרכבת, הם
באנגלית ובערבית בלבד אף על פי שרוב הנוסעים הם יהודים. הוא הדין
בשוברי הדואר, בטופסי המברקים וכו'. והוא הדין בבולי הדואר
שהוכנסו לשימוש בארץ ישראל. ובאשר לשוברי מסים, ראש המינהל עמד
על דעתו, למרות התערבותו הישירה של הקצין הפוליטי הראשי. פולמוס
זה, המתנהל לעיני 'היועצים' הערבים ואפילו לעיני הפקידים
הזוטרים הערבים, פוגע במעמדנו יותר מאשר שאלת ראשי הערים.
אנשי הממשל בארץ זו מתייחסים אל 'הצהרת בלפור' כאל מסמך חסר
ערך או מסמך בלתי חוקי. בכל נאומיו, בקבלות הפנים מטעם הקהילות
היהודיות, נזהר גנרל אלנבי מלהזכיר את ה'הצהרה' או אפילו
להתייחס אליה.\18 המסקנה הטבעית היחידה שמסיקים מכך ההמונים היא
כי אין למסמך הזה כל ערך בארץ ישראל. מצד שני, השמיע הכרוז
העירוני של יפו את ההצהרה האנגלו-צרפתית (המתייחסת לסוריה
ולזכות תושביה להתנגד לכל שלטון שלא ייראה בעיניהם)\19 בכל שוקי
יפו, והיא נשלחה כחוזר רשמי לכל המשרדים הממשלתיים והעירוניים
בירושלים, אף על פי שארץ ישראל כלל אינה מוזכרת בה.
להשלמת התמונה אציין עובדה חשובה נוספת: ב24 בספטמבר הפיץ
משרד המלחמה מברק רשמי, שבו צוין חלקם של 'גדודים עבריים' בכיבוש
עבר הירדן. המברק הרשמי פורסם באנגליה, באירופה ובאמריקה, אבל לא
פורסם מעולם בארץ ישראל ובמצרים. בעוד שהערבים הביטו בקנאה על
השתתפותם של גדודים עבריים בקרבות, הרי השתיקה הרשמית אודותם -
בעוד שהזכירו את השתתפותם של כל בני האומות האחרות - הגבירה את
הרושם, שהממשלה אינה מתייחסת ברצינות כלפי היהודים.
זו מדיניות בלתי הוגנת וגם לא נבונה. אך העוול העיקרי שבה -
היא מביאה את הערבים לידי המסקנה, כי השלטונות מתחרטים על הטעות
הגסה שנעשתה ב2 בנובמבר 1917 וכי לא יכעסו אם הערבים יערכו
הפגנה אנטי- יהודית אדירה שתעורר את תשומת לבם של האירופים.
הפיתוי הטבעי הזה נתחזק כתוצאה מיחסם של אנשי ממשל אחדים.
אביא שתי דוגמאות:
1. לויטננט-קולונל האבארד, המושל הצבאי לשעבר של יפו, אמר בחדר
הקצינים בבניין ימק"א ביפו, בנוכחות קצינים אנגלים וצרפתים, שאם
תפרוצנה ביפו פרעות נגד היהודים הוא לא יתערב. שני קצינים צרפתים
שהיו נוכחים באותו מעמד - ד"ר לינסי\20 וספיר\21 - הביאו את
הדברים הללו לידיעת ועד הצירים. אגב, ד"ר אידר ואנוכי סיפרנו את
הדבר לקולונל דאוניי ולקולונל סטורס.\22 אך קולונל האבארד הועבר
מתפקידו רק בחודש מארס. הוא לא פוטר, אלא הועבר לשכם המשמשת קן
לשנאת יהודים. 2. ודיע אל-בסתאני, יועצו של מושל יפו, נמנה עם
החברים הפעילים ביותר של ה'ג'מעיה'\23 האנטי-יהודית. אנשי
המודיעין שלי מדגישים שכל נאומיו ב'ג'מעיה' הם בעלי אופי בלתי
סובלני ובלתי פשרני. קיים חשד רציני, כי בידו מידע חשוב על
אודות פרשת כרוז 'היד השחורה'.\24 במשך ימים אחדים, בעת שעמדה
על הפרק העברתו של קולונל האבארד לשכם, סבור היה כנראה בוסתאני
שגם הוא יסולק מיפו. כצעד של התגוננות הוא אמר למר גורדון - עד
שמהימנותו אינה מוטלת בספק - כי היה פעיל בתעמולה האנטי-יהודית
מכיוון שהיה באמת משוכנע, שמילא את רצונם של השלטונות הבריטיים.
די בעובדות אופייניות אלה כדי להסביר, מדוע רב כל כך מספרם
של הערבים המאמינים בכנות, כי הממשלה הבריטית לא תצטער אם תהיינה
בארץ פרעות ביהודים.
למותר להדגיש כי משוכנע אני, שאמונה זו של הערבים מוטעית.
בטוחני שאין השלטונות מעוניינים בפרעות, והם מוכנים לדכאן במקרה
שיפרצו. לנו הדבר ברור. אבל משוכנע אני, שאין הדבר ברור כלל
וכלל להמון הערבי. להפך, הגישה הכללית של הממשל והתנהגותם של
אחדים מאנשיו מרמזים לערבים, שפוגרום יתקבל בברכה. לנוכח כמות
הנשק הגדולה שבידי הערבים, ההסתה הנמרצת לפוגרום והעמדה הרשמית
של השלטונות, אין מנוס מצרות.
העובדות הבאות מוכיחות שאין הסבר מתקבל על הדעת לעמדת
הממשל:
א) בתשובה למכתבו של היושב ראש שלנו\25 בעניין ההסתה ברמלה,
שהוזכרה לעיל, ביקש סגן המושל של רמלה את שמות האנשים שדיווחו
לנו על כך. מצורפים בזה מכתבו\26 ותשובתנו.\27 למותר להוסיף,
שהדרישה למסור את שמות האנשים שסיפקו לנו את המידע משמעה, מניעת
תלונות נוספות. כמובן, מוצטפא ועבדל רחמן אל ח'יירי ממשיכים
בפעילותם ברמלה וביפו גם לאחר התכתבות זו.
ב) ועד הצירים ביקש לקבל לפחות אינפורמציה עדכנית על
הפרסומים האנטי-יהודיים והאנטי-ציוניים, המתפרסמים בעיתוני דמשק
וביירות, דרישה המובנת מאליה. לשם כך פניתי אל המטה הראשי
וביקשתי אישור לקבל עבור ועד הצירים את העיתונים הללו בעודם
בלתי מצונזרים, משום שהצנזור גוזר בדיוק את הקטעים שאנו חייבים
לקוראם. התשובה היתה שלילית. כמובן, אין חשש שאנו נפיץ ספרות
אנטי-יהודית בארץ ישראל. הסירוב לאפשר לנו לקבל מידע על מזימות
אויבינו, מלמד על חוסר אהדה כלפינו. אגב, גלוי וידוע שעיתונים
אלה מגיעים ללא הפרעה לארץ ישראל בכיסיהם של נוסעים ערבים
מהצפון, והכול קוראים בהם - חוץ מוועד הצירים.
ג) עוד לפני נסיעתו של ד"ר וייצמן, הציע קולונל דידס -
ששימש בשעתו עוזרו של הקצין הפוליטי הראשי - שנכין סדרת מאמרים
לצורך תעמולה ציונית, שיפורסמו במהדורה האנגלית של פלשתיין
ניוז. הצעה זו נבעה מן הדיווחים המדאיגים על התגברות רגשות
אנטי-ציוניים בקרב קצינים בריטיים בארץ. לבסוף הוכנו המאמרים
ונתקבלו לפרסום, כפי שעולה מתוך המכתב המצורף בזה.\28 למרות
ההבטחה, פורסמו שני מאמרים בלבד,29 שניהם בעלי אופי של מבוא
ושלא הוזכרו בהם ארץ ישראל, עלייה או התיישבות. ביקשתי הסברים,
אך לא קיבלתי מענה.
לסיכום, סבורני שיש צדק בטענתי כי על ועד הצירים להתייחס
בחומרה למצב שתואר לעיל.
ו' ז'בוטינסקי
.
.
הערות:
1 הארי פרידנוואלד - ) Harry Friedenwald בולטימור 1864-שם
1950); רופא, פרופסור לאופתלמולוגיה ועסקן ציוני. בשנים
1918-1904 היה נשיא הפדרציה הציונית בארצות הברית. בחודשים
מארס-יולי 1919 היה יושב ראש בפועל של ועד הצירים. עם כניסתו
לתפקיד זה, מסר לו ז'בוטינסקי סקירה זו על יחס הערבים למפעל
הציוני ולהתיישבות היהודית בארץ ישראל.
2 סוריה החדשה.
3 פייצל הראשון בן חוסיין.
4 הכתב משובש.
5 יומון שהחל לצאת לאור בדמשק לאחר כיבושה של סוריה בידי כוחות
'מדינות ההסכמה'.
6 איגרת אל וייצמן ח' 22.1.1919 .
7 כדי לעקוף את הוראות הצנזורה הבריטית.
8 איגרת אל הקצין הפוליטי הראשי 29.1.1919 .
9 בשנות ה30 כיהן כראש עיריית רמלה.
10 יושב ראש ועד הצירים העבירו לידיעת מושל יפו במכתבו מ28
בינואר 1919 (אצ"מ, 4/350 .(L
11 ג'מעית אל-אח'א ואל-עפאף (אגודת האחווה והטוהר).
12 הארגון שפעל במסווה של פעילות תרבותית נקט עמדה אנטי-בריטית
ואנטי- ציונית.
13 הקונגרס הערבי הפלסטיני התקיים בירושלים מ27 בינואר עד 10
בפברואר 1919. 14 - Fidaiyun המחרפים נפשם למות.
15 מוסא כאזים אל-חוסייני (כרך ב, איגרת 240, הערה 17).
16 גבריאל חדאד ביי (איגרת אל וייצמן ח' 12.11.1918 , הערה 13).
17 ארתור ויגראם מאני (איגרת אל וייצמן ח' ו-ו' 7.10.1918 , הערה 6); כיהן כראש
המינהל הצבאי בארץ ישראל עד יולי 1919.
18 על עמדתו של גנרל אלנבי כלפי הציונות וכלפי היישוב היהודי
בארץ ישראל ראה גם איגרות אל אלנבי
[1918. 10. ?]
ו- אל וייצמן ח' 28.11.1918 .
19 ב7 בנובמבר 1918 פורסמה הצהרה אנגלו-צרפתית, המבטיחה לתושבי
סוריה וארם נהרים את הזכות לבחור את ממשלותיהם.
זהותו לא נתחוורה. ;Luncy 20
21 מנחם אשר ספיר - ) Saphir ירושלים 1893-לונדון 1942);
עיתונאי. בנו של ר' יעקב הלוי ספיר בעל 'אבן ספיר'. ב1914 התנדב
ללגיון הזרים הצרפתי. לאחר המלחמה נתמנה לקצין פוליטי צרפתי
במזרח הים התיכון. הוא נמנה עם מייסדי דואר היום ושימש כמנהלו.
בשל שליטתו בשפה הערבית נלווה לעתים לנציגי היישוב והתנועה
הציונית בעת שקיימו פגישות עם אישים ערבים.
22 סר רונאלד הנרי סטורס (איגרת אל וייצמן ח' 12.11.1918 , הערה 12); כיהן בעת
ההיא כמושל הצבאי של ירושלים.
23 האגודה.
24 אל-כף אל-סוודא - ארגון מחתרתי שהוקם ביפו בתחילת 1919. במאי
1919 שונה שמו לאל-פידאייה - ) al-Fidaiya המחרפים נפשם למות).
25 א' לוין-אפשטיין, יושב ראש בפועל של ועד הצירים.
26 מ30 בינואר 1919 (מ"ז, א7/3/1).
27 מ3 בפברואר 1919 (מ"ז, א9/2/1).
28 ראה איגרת אל עורך פלשתיין ניוז 3.2.1919 .
29 הראשון - ראה איגרת אל עורך פלשתיין ניוז 3.2.1919 , הערה 4. המאמר השני - ; Nation
נתפרסם בגיליון מיום Persecution and Emigration' 'The Jewish
20 בפברואר 1919.
.