132 אל
מיכאל השכל, יוהנסבורג
לונדון, 29 ביולי 1937 אנגלית
לונדון, 29 ביולי 1937
מר השכל היקר,
לאחר הדיון בפרלמנט, האווירה השתפרה לחלוטין./1 אנסח זאת בזהירות: הממשלה והעיתונות שלה/1א אינן מאמינות עדיין שהחלוקה שבקה חיים, אולם הן כבר מבינות שיהיה קשה ביותר להצליח ומתחילות לחשוב על מוצא. שמעתי ממקור מצוין שצ'מברליין/2 התוודה לפני אורח זר חשוב מאוד, שהוא שמח שבית הנבחרים סירב לאשר את התכנית וכי הדבר 'הוריד משא מעל גבו'. ודג'ווד/3 סבור שהסכנה היחידה שקיימת עתה - שהממשלה תתחיל לנקוט פעולות נקם נגד האינטרסים של היהודים בארץ ישראל.
נשמע מבול של דיבורים, הן כאן הן בארץ ישראל, על אודות הסכמים בין ערבים ליהודים; ייתכן שיהיו ניסיונות לקיים שיחות 'שולחן עגול' בין כמה חולמים תמימים משני הצדדים. סבורני שזה חסר תקווה: אינני רואה תנאים כלשהם המקובלים אפילו על מאגנס/4 או על סמואל,/5 שיכולים להיות מקובלים על ועד ערבי כלשהו. מתברר שהממשלה אינה יכולה להתחיל לנהל מדיניות של הגבלות אנטי_יהודיות ממשיות, ללא סכסוך כבד עם כל המפלגות בבית הנבחרים. לחלוקה אין כל סיכוי להתקבל (ללא קשר כיצד היא תתקבל בז'נווה/5א – קשה להניח שהיא תתקבל באהדה). לכן אני בטוח לחלוטין, שסופו של המשבר הזה יביא, מלבד כל הפתרונות הבלתי נעימים אשר אינם ניתנים לביצוע, להנצחת האי_סדר של הסטטוס קוו אנטה,/6 שכדי לצאת ממנו נצטרך להשיג מעט אהדה מפורשת לתכנית העשור. תכנית העשור היא למעשה האלטרנטיבה המשמעותית היחידה לחלוקה, ואני מקבל על עצמי להציגה, במהלך החורף הבא, לפני אנגלים רבים בעלי השפעה.












אקצין, לוי7 וייתכן גם שכטמן, נמצאים כבר בז'נווה; אצטרף אליהם קצת יותר מאוחר. התזכיר שהגשנו לוועדת המנדטים/8 נשלח אליך באותו משלוח בדואר אוויר. אהיה מופתע מאוד אם ועדת המנדטים/9 תאיר פנים לתכנית החלוקה יותר מאשר הפרלמנט. ואם התכנית תיכשל בוועדת המנדטים, היא לא תובא בפני מועצת חבר הלאומים לפני ספטמבר.
אם בכל זאת היא תובא בפני המועצה, אני מקווה שהיא תיתקל שם בהתנגדות חריפה. ביום ראשון בלילה נתקבלתי לריאיון על ידי קארול מלך רומניה./10 שמור זאת בסוד, אבל הוא מוכן להיאבק בכל תכנית המאיימת לצמצם את השטח או את האפשרויות להתפשטות יהודית בארץ ישראל. רק בשיחה עמו הבינותי איזו פעילות הסברתית התבצעה במשך ששת החודשים האחרונים - כאן על ידי אקצין, ברומניה על ידי וייזל11 ובפולין על ידי שכטמן. לאמתו של דבר ראיתי את עקבות התזכירים שלנו המועברים משגרירות אחת לשנייה, ממשרד למשנהו, מחצר מלוכה לחצר מלוכה; למעשה שמעתי ציטוטים, מספרים ורעיונות חוזרים ונשנים עם הודאה בפה מלא שמקורם בהצ"ח. אני סבור שפולין תישאר איתנה./12
ההסתדרות הציונית הישנה אינה נמצאת עכשיו במקום,/13 לכן איננו מצפים לתשובה מידית למכתב המשותף,/14 ואין ספק שהסוכנות תנסה להשהות תגובה בעניין הלא נוח הזה. אבל אנו נוקטים אמצעים לעורר רעש בקונגרס שלהם בציריך. אם רק לא יקרה דבר מה בלתי צפוי, תיאלץ החבורה של הסוכנות לעשות ויתורים מרחיקי לכת לפני החורף. נראה
ששוררת התרגשות גדולה בחוגי 'אגודה',/15 הקשר אתנו עורר אצלם קווי מחשבה חדשים לגמרי, למשל (כך נאמר לי) שבבחירות תשיג ברית הצ"ח_'אגודה' ניצחון גורף במזרח אירופה (וזה נכון). עדיין עלינו להיות זהירים בהסקת מסקנות: זה עדיין רחוק מכל 'ברית' אמיתית, ואנשי הסוכנות ינסו ללא ספק לפתותם להתרחק מאתנו, בהבטיחם להם כל מיני טובות הנאה, ומי יודע –
אני חייב לסיים (אני מדפיס זאת בעצמי). בהצלחה רבה.

שלך תמיד,

ו' ז'
אני לוחץ את ידך בחזקה./16

נספח
תזכיר בעניין חלוקתה של ארץ ישראל
מוגש לוועדת במנדטים המתמדת
מטעם ההסתדרות הציונית החדשה17


לונדון, יולי 1937
ממשלת בריטניה, בתור בעלת המנדט על ארץ ישראל, הודיעה (בהצהרת מדיניות שפורסמה ב8 לחודש, להלן 'הצהרת יולי 1937') שבכוונתה לקבל מחבר הלאומים 'יד חופשית להוציא אל הפועל את תכנית החלוקה של ארץ ישראל'. ההסתדרות הציונית החדשה מבקשת, שוועדת המנדטים המתמדת תמליץ שלא להעניק לה יד חופשית כזאת/18 בשל הסיבות דלהלן:
1. החיפזון שבו מתבצע העניין הזה אינו מאפשר בחינה ממצה של תכנית החלוקה,
ובמיוחד אינו מאפשר התייעצות נאותה עם הצדדים, שלגבם העניין הוא בעל משמעות מכרעת.
2. שתי המסקנות העיקריות בדין וחשבון של הוועדה המלכותית (שעליהן מתבססת ההחלטה של בעל המנדט), דהיינו שהמנדט על ארץ ישראל אינו ניתן ליישום וכי החלוקה כן ישימה, אין להן כל ביסוס בעדויות שנגבו על ידי הוועדה המלכותית בישיבותיה הפומביות.
3. תכנית החלוקה אינה מתקבלת על הדעת מנקודת הראות של העקרונות שעליהם מבוסס חבר הלאומים, גם אם יוכנסו בה שינויים בהתאם לציפיות האופטימיות ביותר.
I. החיפזון
1) הדין וחשבון של הוועדה המלכותית והצהרת המדיניות של הממשלה המנדטורית פורסמו ב8 לחודש. הדין וחשבון הוא כרך בן 404 עמודים המודפסים בצפיפות. ועדת המנדטים המתמדת נתבקשה להתחיל לעסוק בשאלה זו ב30 לחודש./19 ברור שהצדדים הנוגעים בדבר – במקרה הזה מדובר בגופים היהודיים – אינם יכולים להכין תשובות בתוך עשרים ושניים יום, ואפילו במידה פחות מספקת, לדין וחשבון המפורט הזה עם תוכנו המגוון; שלא לדבר על השאלה, אם חברי ועדת המנדטים, בתור בני אנוש, יהיו מסוגלים לבדוק בתוך תקופה כה קצרה את הדין וחשבון ואת התשובות (גם אם תוגשנה לוועדה תשובות מספקות).
2) העדות שנגבתה על ידי הוועדה המלכותית במהלך שלושים ישיבותיה הפומביות, עדיין לא פורסמה. הקטעים המצומצמים, אשר ייתכן שפורסמו בעיתונות בזמן ישיבותיה של הוועדה המלכותית, הם במפורש בלתי אמינים. כך שהנשק העיקרי– האפשרות להצביע על סתירות בין המסקנות לבין העדות, תוך הסתמכות על טקסטים רשמיים - ניטל מידי אלה שברצונם להתנגד להחלטות הוועדה המלכותית.
יתר על כן, עם כל הכבוד לוועדת המנדטים, גם היא תעמוד בפני המכשול הזה. אף על פי שהנציגים הבריטים יספקו ללא ספק כל בדל עדות שיבקש חבר הוועדה, אין הדבר שווה ערך לאפשרות לבחון את העדות כולה עוד לפני שתוגש הבקשה למידע נוסף.
3) עדות שנשמעה על ידי הוועדה המלכותית בדלתיים סגורות, לא תפורסם בכלל; וגם אין אפילו הבטחה לפרסם את תוכנה העיקרי מבלי לגלות את שמות העדים.
4) ליהודים, באופן מיוחד, משמעו של החיפזון הזה הוא חוסר אפשרות מוחלט להיוועץ בינם לבין עצמם, בנושא המשפיע הן על האידיאלים הן על עצם הישרדות האומה. בהיותנו מפוזרים בארצות רבות, אנו זקוקים לזמן כדי לכנס את מוסדותינו בטרם ניתן יהיה לנסח התייחסות מבוססת בשם העם היהודי כולו, או לפחות בשם ארגוניו הגדולים ביותר.
היגון והתדהמה אשר השתררו בקרב המוני היהודים - בגלל ההצעה לחלק את ארץ הקודש ולמחוק את העיקרון של 'בית לאומי יהודי' מתוך עשרים ושניים חלקי עשרים ושלושה משטחו המלא (כפי שחישב מר סט' ג'ון פילבי,/20 מומחה שאינו חשוד בנטיות פרו_ציוניות) - באו לידי ביטוי בגל הגדול של הפגנות גלויות נגד תכנית החלוקה. הן משתרעות מירושלים, שם הפכו עשרים אלף יהודים את עליית הרגל השנתית לכותל המערבי (בט' באב) להפגנה למען שלמותו של הבית הלאומי, עד יוהנסבורג וקימברלי./21 יהדות פולין כמובן מובילה: בווארשה, על פי הדיווח של סוכנות רויטרס, צעדו עשרת אלפים יהודים בתהלוכה עם דגלים עטופים בשחור; הפגנות דומות התקיימו בארבע מאות ועשרים ערים ועיירות ברחבי פולין.
לתחושה זו (שלדעתנו היא מוצדקת ולדעת אחרים היא טעונה רביזיה) יש לאפשר, למען ההגינות, להתגבש באמצעות מגעים והתייעצויות בין המפלגות השונות ובין האזורים הגאוגרפיים הרבים של העם היהודי, בטרם יוכל חבר הלאומים לקבל החלטה.
5) אפילו תזכיר קצר ככל האפשר ובלתי שלם, כדוגמת התזכיר הנוכחי, לא ניתן להגישו לוועדת המנדטים בדומה לפטיציות, בגלל הכללים והנוהל להגשת מסמכים כאלה; הנוהל מחייב קבלת הערות של השלטון המנדטורי, ודבר זה דורש שבועות רבים להעברה ממשרד מגישי הפטיציה ועד לשולחן הוועדה. אנו מבקשים לעמוד בתוקף על חשיבותו של השיקול הזה. יהיה זה בניגוד לרוח חבר הלאומים אם אחד ממוסדותיו יפסוק את דינו בנושא כה חיוני, בטרם תינתן הזכות לצד שהעניין נוגע לו באופן מיוחד, להגיש רשמית את הערותיו בהתאם לכללים של המוסד עצמו.
6) את הגינוי הבולט ביותר לחיפזון הזה השמיע בית הנבחרים הבריטי בהחלטתו מ21 לחודש. שר המושבות פתח את הוויכוח בהצעה, שבית הנבחרים יאשר את מדיניות ממשלת הוד מעלתו בעניין תכנית החלוקה. הכוונה הגלויה היתה להשפיע על ועדת המנדטים בעזרת אישור בית הנבחרים. אולם בשל התנגדויות סוערות מכל הספסלים (גם מספסלי הממשלה( נאלץ שר המושבות לקבל עד מהרה במקום 'אישור', נוסחה הרבה פחות מפורשת: 'שההצעות הכלולות בהצהרת המדיניות יובאו קודם כול בפני חבר הלאומים, ורק לאחר מכן, ולאחר חקירה מתאימה(!) תינתן לממשלה האפשרות להציג לפני בית הנבחרים תכנית מסוימת בהתאם למדיניות שהותוותה במסמך הזה'./22 אולם גם זה נתפס לדעת בית הנבחרים כקרוב מדי ל'אישור', כך שבסופו של דבר הוחלף הנוסח הזה בנוסח פחות מחייב: במקום 'בהתאם למדיניות וכולי'
-
'בהתחשב בכל ההמלצות של המסמך'.
7) תשומת לב מיוחדת צריכה להיות מוקדשת לדרישת בית הנבחרים ל'חקירה הולמת'. הדרישה מראה בבירור, שבית הנבחרים לא היה מוכן להכיר בדיוני הוועדה המלכותית כ'חקירה הולמת', בכל הקשור להצעות תכנית החלוקה.
II. מסקנות ללא חקירה
שתי המסקנות העיקריות של הוועדה המלכותית, שעליהן מושתתות ההצעות של בעל המנדט, הן ראשית כול, שהמנדט הארץ_ישראלי אינו ניתן ליישום; ושנית, 'שהחלוקה יכולה כנראה להעניק לפחות סיכוי לשלום' ויתרונות רבים הן ליהודים הן לערבים.
אנחנו טוענים שהמסקנה הראשונה מתייחסת אך במעט לעדות שנגבתה על ידי הוועדה המלכותית, לפחות בישיבות הפתוחות לקהל ושעליהן דווח בעיתונות הארץ_ישראלית; בעוד שהמסקנה השנייה אינה קשורה כלל לעדות כלשהי.
במילים אחרות, אנחנו מבקשים לאשר את דעתו של בית הנבחרים המשתמעת מההחלטה שצוטטה בסעיף הקודם, דהיינו ששתי המסקנות שהוגשו אינן מבוססות על 'תחקיר הולם'.
א. המנדט בלתי ישים
למסקנה שהמנדט בלתי ישים, ניתן היה להתייחס בתשומת לב רק אם הוועדה המלכותית היתה חוקרת, עוד לפני מתן פסק הדין, את פרטי מהלך האירועים, דהיינו את הפרעות משנת 1936 אשר היוו את הסיבה לכל החקירה.
כל ממשלה בריטית וכל נציג בריטי בז'נווה טענו במשך חמש עשרה שנים, שהמנדט הארץ_ישראלי מתנהל בצורה המניחה את הדעת. אין טעם להכחיש, שהעובדה המכרעת היחידה אשר גרמה לשינוי פתאומי ורדיקלי כל כך של הדעה הזאת אצל הוועדה המלכותית וממשלת המנדט היו פרעות 1936, היקפן והתמשכותן. אך כפי הנראה כל זה יכול היה להיות תוצאה של חוסר יעילות מנהלית, ולא תוצאה של פגמים אורגניים של המנדט
עצמו; ולפני שהוועדה המלכותית החליטה להעדיף את ההנחה השנייה, היה עליה לבדוק בקפדנות את פרטי האירועים במהלך הפרעות. אבל בדיוק את הדבר הזה סירבה הוועדה המלכותית לעשות בכוונה תחילה: היא סירבה 'לחקור את פרטי מהלך האירועים במשך ששת או שבעת החדשים האחרונים (הדין וחשבון, עמ' xi).
אנו מדגישים, שלו היתה הוועדה נכנסת לפרטים הללו היא היתה מן הסתם מגלה, שרק בגלל אי_יעילות מנהלית, הן בירושלים הן בלונדון, נתאפשר לכאלפיים צעירים ערביים להכניס את הארץ לתוהו ובוהו למשך שישה חדשים; ולבסוף, בלשון הוועדה: 'הם הורשו להתפזר' (הדין וחשבון, עמ' 102).

יתר על כן, ישנו היבט נוסף לאי_הרצון הזה לבדוק את פרטי מהלך הפרעות – היבט
שאנחנו מבקשים לתאר אותו מעט באריכות.
לניסיון הראשון של ועדת המנדטים (במהלך המושב ה29, מאי–יוני 1936) לעסוק 'בגורמים, בנסיבות ובהיקף המאורעות המתרחשים עכשיו בארץ ישראל' (ועדת המנדטים המתמדת, /23 עמ' 85), התנגד נציג המנדט. ההתנגדות הזאת סוכמה כדלקמן על ידי היושב ראש של ועדת המנדטים המתמדת, המרקיז תיאודלי:
'הנציג המוסמך/24
קבע בהתמדה בתשובה לשאלות השונות, שאין באפשרותו לספק את המידע הנדרש, מכיוון שממשלת המנדט הקימה ועדת חקירה מלכותית, ויש לחכות לממצאי החקירה' (הפרוטוקול של ועדת המנדטים המתמדת, מושב 29, עמ' 75).
במהלך הדיון בוועדת המנדטים המתמדת ובמועצה/25 נתברר, כי משימתה החשובה של הוועדה המלכותית תהיה להבהיר את העובדות על אודות המהומות. לפיכך דרש מר אורטס/26 ש'המידע החיוני בהחלט על אודות המצב בפועל יסופק על ידי המעצמה המנדטורית' (שם, עמ' 138); בעוד שמר סאקנובה/27 הסביר ש'הוא לא ביקש מהנציג הרשמי לעסוק בסיבות, אלא למסור מידע על אודות העובדות' (שם, עמ' 57).
מהעמדה שנקט הנציג המוסמך של המעצמה המנדטורית אפשר היה להסיק, שהוועדה המלכותית תבצע חקירה יסודית ומפורטת של העובדות ושל הנסיבות למהומות, וכל מידע מוקדם בנוגע לעובדות יוכל לעוות את החקירה הזאת.

הדבר אושר נמרצות על ידי שר החוץ הבריטי, אשר הזכיר למועצה 'שהוועדה המלכותית נתמנתה כדי לחקור את אי_השקט'.
אופי הודעתו של מר אידן/28 התברר יותר כאשר הוא הצהיר, בתגובה להתערבותו של מר אורטס, 'שהוא יכול רק לחזור שוב על העמדה, שהודעות על הפרעות הנוכחיות והסיבות להן לא זו בלבד שלא תהיינה הולמות, אלא גם תהיינה טרם זמנן עד אשר תובהרנה העובדות על ידי הוועדה המלכותית'.

הרמז הראשון כי הוועדה המלכותית אינה מתכוונת 'להבהיר את העובדות', ניתן
על ידי יושב ראש הוועדה המלכותית בפנייתו לעיתונות בירושלים, ב12 בנובמבר 1936, במילים הבאות (אשר צוטטו חלקית לעיל):
'שמעתם את ההנחיות לוועדה, אשר אושרו על ידי ממשלת הוד מעלתו. אנו עומדים לברר את הסיבות שהיו הבסיס למהומות אשר פרצו בארץ ישראל באמצע אפריל. שימו לב למילים "הסיבות שהיו הבסיס למהומות". לכן לא נראה שצריך לחקור את המהלך המפורט של המאורעות במשך ששת או שבעת החודשים האחרונים'.
המגמה הזאת אושרה אחרי כן בהתכתבות שבין הוועדה המלכותית לבין ההסתדרות הציונית החדשה. הנשיאות שלנו הציעה להעיד בפני הוועדה המלכותית, בהדגישה עם זאת, שאיננה רואה כאפשרי 'לדון בסיבות שהיו הבסיס למהומות, מבלי לחקור בשלמות את מהלך המהומות האחרונות' (מכתב מ14 בדצמבר 1936). מזכיר הוועדה המלכותית השיב במכתב, מ22 בדצמבר 1936, שהכיל את ההודעה הבאה:

'הוועדה החליטה לא לגבות עדות בנוגע לאירועים בפועל שהתרחשו במהלך המהומות, אלא אם כן יהיה צורך להתייחס לאירועים הללו בתור המחשה להצעה כללית ולעניינים הנכללים בהנחיות לוועדה'.
קיימת טענה, כי ללא קשר למידת ההצדקה שיש לוועדה המלכותית לפרש כך את תחומי סמכותה, היא נמנעה באופן גלוי מ'בירור העובדות' בנוגע למהומות 1936, בהתאם להודעתו של מר אידן למועצת חבר הלאומים. לפיכך היא לא מילאה את התפקיד שבעל המנדט הבטיח לחבר הלאומים.
אף על פי שהוועדה המלכותית לא נדרשה לבדוק את האירועים אשר התרחשו במהלך המהומות, היא נטלה לעצמה את הסמכות לקבוע את הסיבות הנסתרות למהומות הללו, ואפילו לגזור סופית דין מוות על המנדט.
אנחנו, להפך, מבקשים לטעון ששום אבחנה אינה יכולה להיות בתוקף, בשעה שהעובדות מן התקופה הקריטית של המחלה לא נחקרו בכוונה תחילה; וכי דעתה של הוועדה המלכותית על אודות האפשרות, או חוסר האפשרות, לקיים שקט וסדר בארץ ישראל תחת שלטון המנדט, אינה יכולה להיחשב כדעה הנובעת מחקירה של ממש; וכי לא נובעת מכאן שאלת ביטולו של המנדט הארץ_ישראלי או כמעט ביטולו.

יש להעלות בדחיפות את הטיעון, כי החלטת ועדת המנדטים המתמדת בנושא המיוחד הזה (האם המנדט על ארץ ישראל ישים או בלתי ישים) היא בעלת חשיבות מיוחדת במינה לא רק לשיטה המנדטורית כולה, אלא גם לכל הגישות המדיניות הנמצאות בבסיסו של המבנה המוסרי של חבר הלאומים. אימוץ המסקנות של הוועדה המלכותית משמעו, כי אין מקום לשני עמים בארץ אחת; כי בעולם המודרני אינה אפשרית התיישבות, או פיזור של האוכלוסייה ללא 'ניתוח כירורגי'; וכי מנדט שנתקבל באופן חגיגי, אינו ניתן למימוש אם ניתן להמציא מפלט ממנו.
ב. תכנית החלוקה
נראה שאותו פגם, אבל במידה גדולה יותר, פוגם במסקנה השנייה והמכרעת של הוועדה המלכותית: בתכנית החלוקה עצמה. מכיוון שמצפים מראש (ראה דין וחשבון, עמ' 394) שהתכנית תיטיב במידה ניכרת הן עם היהודים הן עם הערבים, היא היתה משכנעת יותר לו עדים יהודים וערבים היו נחקרים בנושא הזה, ולו היו מוזמנים מומחים כדי להעיד על דבר היכולת של המדינה היהודית המוצעת לקלוט מתיישבים, על דבר אפשרויותיה הכלכליות הכלליות, וכמו כן על דבר ביטחונה מבחינת היבט צבאי. אולם אי_אפשר למצוא כל עקבות לרעיון החלוקה, לפחות מעיון מעמיק בקטעי העיתונות, באף אחת





















































משלושים הישיבות הפומביות של הוועדה המלכותית. לכן איננו יכולים לראות כיצד תכנית החלוקה הזאת יכולה להיחשב כנובעת מחקירת שתי וערב; זו ליתר דיוק תכנית כלאחר יד או אלתור, והדבר ההגיוני ביותר עכשיו (כפי שהוצע באמת בבית הנבחרים, ולמעשה הוחלט על ידו) הוא למנות ועדה חדשה, או ועדה מיוחדת, לבדיקת הרעיון החדש הזה לחלוטין, לבחון עדים ומומחים בדבר היתרונות והחסרונות של החלוקה, ולנסח החלטות המבוססות על עדויות ולא על שיקולים מחוץ לבירור הנוכחי.























.IIIהפגמים בתכנית החלוקה
1. המאפיין המהותי של תכנית החלוקה אינו ההצעה הסנסציונית, להעלות שטח קטן שבו קומץ יהודים עם מספר דומה של ערבים לדרגה של 'מדינה' יהודית; הנקודה היחידה החשובה באמת היא ההצעה, שלא להמשיך ולהחיל את העיקרון של בית לאומי יהודי מחוץ לשטח הקטן הזה. עיקרון זה משמעו, אפילו על פי הפרשנות המצומצמת שניתנה בספר הלבן של 1922, שהעם היהודי נמצא בארץ ישראל בזכות ולא בחסד. על פי תכנית החלוקה, כלל זה אינו חל על עשרים ושניים חלקי עשרים ושלושה משטח הארץ משני עברי הירדן (כפי שהדין וחשבון מאשר בעמ' 38), שהצהרת בלפור התכוונה שיוקם עליו הבית הלאומי היהודי.
לפיכך, בהתאם לתכנית החלוקה, תהיה הגירתם של יהודים והתיישבותם מחוץ לשטח המצומצם הזה מותנית ברצון הטוב ובאגואיזם הלאומי של ממשלה ערבית, שלא תחול עליה כל חובה להכיר, ולו גם תיאורטית, במה שמתואר בהקדמה לכתב המנדט 'הקשר ההיסטורי' בין העם היהודי לארץ ישראל.

2. היבט שלילי זה של תכנית החלוקה חייב להיות לנגד עיניו של כל יהודי כאשר הוא בוחן אותה. להיבט שלילי זה משקל גדול יותר מאשר ל'ברכה' שבהקמה מיידית של מדינה, שכן כל ציוני תמיד סבר שהקמת מדינה יהודית תהיה בסופו של דבר בלתי נמנעת, ועל כן הענקת אות הצטיינות לאלתר תהיה לכל היותר שינוי מהירות, שהוא כאין וכאפס לעומת אבדן חיוני מאוד של שטח שאינו ניתן לתיקון, ובעקבותיו גם היעדר אפשרויות להגירה.
אנו נימנע במתכוון מהרחבת הדיבור על הטרגדיה הרוחנית הכרוכה בוויתור המוצע, מכיוון שאנו באמת מאמינים שדבר זה יובן היטב, ללא כל הסבר, על ידי ועדת המנדטים. אנו רק רוצים להזכיר שסוד הישרדותם של היהודים עד היום, וכל החיוניות הבונה המדהימה של הציונות, אשר באו לידי ביטוי ברור במילים ובמעשים, אין להם שום יסוד אחר מחוץ לקשר הרוחני הקיים בין היהודים לארץ ישראל, שעתה עולה עליו הכורת.
א. אין מקום להגירה
השטח המוצע על ידי הוועדה המלכותית למדינה היהודית הוא כ4,600 קילומטר רבוע, ומספר תושביו, נכון להיום, הוא 645,000 או כ140 תושבים לכל קילומטר רבוע.
תפיסת הציונות, אשר יש לנו הכבוד לייצגה, היא בעיקרה הומניטרית: אנו רוצים להציל יהודים רבים ככל שניתן, מתנאי החיים שבהם הם נאלצים לחיות במזרח אירופה ובמרכזה. מהו אפוא המספר המֵרַבי של תושבים ששטח כזה יכול לקלוט ולכלכל בצורה סבירה? הבה ניקח לדוגמא את צפיפות האוכלוסין בארצות אירופה השונות. אנגליה ובלגיה מחזיקות בשיא הצפיפות באירופה – 270 תושבים לכל קילומטר רבוע. אבל כמובן שאיש אינו יכול לצפות שאזור כלשהו בארץ ישראל אפילו יתקרב להישג כזה. אפילו בארצות שבהן התפתחות תעשייתית גבוהה - הצפיפות נמוכה בהרבה. אפילו בגרמניה יש 140 תושבים בכל קילומטר רבוע; בצ'כוסלובקיה - רק קצת מעל 100; בצרפת - רק 76. את המספרים צריכים לזכור גם האופטימיסטים המנסים לנחש כמה תושבים ניתן לדחוס לתוך ה'מדינה' – בעיקר כאשר מביאים בחשבון שכבר עתה הצפיפות בה היא 140 תושבים בדומה לגרמניה המתועשת. כמובן שנתוּן זה הוא הוכחה ניצחת ליעילותה של ההתיישבות הציונית; אולם ככלות הכול יש גבולות לכושר הקליטה, ונראה כי גבולות אלה כבר הושגו, והתקווה ליישב שם הרבה מהגרים נוספים (על בסיס כלכלי בריא, בלא לסמוך על נסים) אינה מציאותית.
ב. אשליית 'הנגב'
הגדלת שטחה של המדינה שנקבע על פי תכנית החלוקה, למשל על ידי צירוף נתח מן הדרום המכונה 'נגב', אשר כולל פחות או יותר מה שמוכר כאזור באר שבע, כמעט שלא תשפר את המצב. אנו מסופקים מאוד אם תיתכן תוספת כזאת מנקודת ההשקפה שאומצה על ידי הוועדה המלכותית: לא 'להרגיז' את הערבים המתנגדים לציונות. אולם אפילו אם נניח לצורך הדיון שהנגב אכן יצורף, והרצועה שתינתן ליהודים תהיה כה גדולה עד שתכפיל את שטחם, גם אז יהיו סיכויי ההגירה היהודית קלושים ורעים. הנגב הוא סוג של ארץ לא נודעת שעד כה לא נמצאו בה מים בכמות ראויה; כרגע זה אזור המתאים לכל היותר ל'משקי בעל', ומֵרַב צפיפות האוכלוסין שניתן לאמוד בצורה מפוכחת (מרב המבוסס על תקדימים) יהיה 25 תושבים בכל קילומטר רבוע, או (אם נהיה מלאי ביטחון ונניח שהיהודים יקבלו בדרום משהו כמו 5,000 קילומטר רבוע) סך כולל של 125,000 מתיישבים – שהם פחות מטיפה בים המצוקה היהודית והרעב לקרקעות. דבר זה צריך להיות ברור בהחלט. עם הרצועה הדרומית או בלעדיה, החלוקה היא מכת מוות לציונות ההומניטרית.
ג. לגרש את הערבים?
נוסף על כך, כמחצית מאוכלוסיית 'המדינה היהודית', כפי שהוצעה בדין וחשבון, היא ערבית. נכון, הובאה בחשבון האפשרות לעשות לה 'טרנספר', אלא שלא ניתן לעשות זאת ללא כפייה. סביר להניח שהסקטור היהודי יהיה עשיר ופעלתני בהשוואה ל'מדינה' הערבית; בדרך כלל אנשים אינם עוזבים מחוזות עשירים כדי להתיישב באזורים עניים, אלא אם כן אולצו לעשות זאת. ובהקשר זה אנו מצטערים על כך שהדין וחשבון מציין, בקטע מעורר מחשבה, את 'התקדים המאלף' של 'חילופי אוכלוסין' בכפייה בין טורקיה ליוון, אשר יוון נאלצה להסכים להם ב1923 לאחר התבוסה הגדולה.29 אילוץ הערבים הגרים במדינה היהודית להגר, יהיה תקדים מסוכן ביותר אשר יזיק מאוד לאינטרסים היהודיים בגולה. נוסף על כך, השטח המיועד לערבים לא יהיה מסוגל לקלוט את הערבים הללו, לאחר שיחסרו שם המרץ וההון של היהודים.
ד. אין נסים
אנו מבקשים להזהיר מפני ציפייה חסרת אחריות ל'נסים', שללא ספק שמור להם מקום של כבוד בכל הטיעונים המחייבים את החלוקה: כמו למשל הטיעון שניתן ליישב 'מיליונים' של מהגרים יהודים בשטח המוצע על ידי הוועדה המלכותית ומיליונים נוספים בנגב; או במילים אחרות, שניתן יהיה להגדיל את צפיפות האוכלוסין באזורים אלה למימדים בלתי מציאותיים, באמצעות שיטות של עיבוד אינטנסיבי אשר נוסו בהצלחה בסין או במעבדות. גם אנו שותפים לתקווה, שבמשך הזמן יגיעו יהודי ארץ ישראל להישגים שיעלו על אלו של אומות אחרות; אולם אנו שוללים כל ניסיון להשתמש בציפיות חגיגיות ופטריוטיות מסוג זה כבסיס לחישוב מפוכח. אמנם נכון שממשלת המנדט גילתה מאז ומתמיד נטייה מצערת להמעיט בערכה של יכולת הקליטה של ארץ ישראל, אבל יש גם להודות שליכולת הקליטה הכלכלית יש מספר מגבלות, ומגבלות אלה עומדות ביחס כלשהו לדוגמה ולתקדים. כמובן, קל למדי לזרוק מספר כלשהו של אנשים בנקודה כלשהי על פני כדור הארץ, כל עוד יש כסף להאכיל אותם; אולם התיישבות פירושה יותר מזה – פירושה תפוקה המתאזנת עם שווקים, וכאן כנקודת התייחסות צריך לשמש אותנו הסטנדרט של הממוצע האירופי הטוב של הצפיפות, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי. על פי הסטנדרטים הללו, אפילו צפיפות האוכלוסין הנוכחית באזור 'היהודי' המוצע על ידי הוועדה המלכותית – 140 בכל קילומטר רבוע - הוא הישג כביר שקשה לשפרו.
(ראוי להזכיר כאן, שתכנית העשור של ההסתדרות הציונית החדשה, המביאה בחשבון – כפי שציין הדובר שלנו בפני הועדה המלכותית – שבשני עברי הירדן 'יובטח מקום לתושבים הערבים הנוכחיים, לצאצאיהם, למיליונים אחדים של יהודים ולשלום', מבוססת
על צפייה של צפיפות אירופית טובה אך מתונה, בין 76 בקילומטר רבוע כמו בצרפת ל99 כמו בשווייץ).
ה. לא שלום אלא שתי אירדנטיות/30
התוצאה הבלתי נמנעת של החלוקה, ברורה ללא ספק גם לכל חבר בוועדת המנדטים. אין יהודי, המנסה להשלים עם רעיון החלוקה, אשר מאמין שהיא סופית. הם חושבים, ואנו חוששים שלמעשה הם מקבלים עידוד לחשוב כך, שזהו רק הצעד הראשון, מין פיימונטה,31 שלאחר כיבושה תינתן ליהודים האפשרות להתרחב. כמובן שאלה תקוות שווא, שכן כל חדירה טריטוריאלית אל מחוץ לתחום תהיה בלתי אפשרית לחלוטין. מובן מאליו שהתפשטות צבאית של 'פיימונטה' יהודית לא באה בחשבון, משום שאין ספק כי האיום הגלוי לעין מצביע על הכיוון ההפוך; גם לחדירה בדרכי שלום אין סיכוי רציני – היום שום אומה אינה מרשה חדירה שקטה לארצה, בעיקר לא ליהודים, מעבר ל'רמת רוויה' נמוכה ביותר. לפיכך חלום פיימונטה הוא חסר תקווה, אבל הוא יהיה בלתי נמנע. בראש ובראשונה הוא יהיה בלתי נמנע מבחינה פסיכולוגית: לא ניתן לצפות משום יהודי שבאמת יוותר על ירושלים, או יוותר אפילו על שכם וחברון ועל ארץ הגלעד מזרחה לירדן, גם אם יימצא אחד שיתמוך בתכנית זו. ושנית, בכורח המציאות ייווצר לחץ קשה מנשוא של המוני יהודים חסרי בית, שמטבע הדברים ילך ויגבר בשל כוח המשיכה של 'מדינה יהודית'.
אין צורך להסביר, כיצד אמור דבר זה להשפיע על הסיכויים לשלום אמת בין שתי המדינות בארץ ישראל. באותה מידה אי אפשר יהיה למנוע, והדבר חמור לאין שיעור, את האירדנטיות הערבית ואת תשוקתם לכבוש את 'המדינה'. בהקשר זה, לא 'פיימונטה' אלא סופה של ארמניה הוא הזיכרון ההיסטורי המתבקש. כאשר ההסתדרות הציונית החדשה דורשת מדינה יהודית משני עברי הירדן, הרי גם היא מבינה שהיא תהיה רק אי מוקף במדינות ערביות, אבל לפחות יהא זה אי גדול מעל 100,000 קילומטר רבוע, עם אוכלוסייה יהודית ההולכת וגדלה השואפת להגיע לחמישה או שישה מיליון או יותר. אולם מה שמציעה הוועדה המלכותית הוא דבר שונה למדי. מחד גיסא, 'המדינה' היהודית תהיה כה קטנה שמגיניה היהודים תמיד יהיו רק מתי מספר, אולם יהיו בה שפע ותרבות לרוב. מאידך גיסא, גם הוועדה המלכותית וגם ממשלת המנדט ממריצות בבירור את המדינה הערבית המוצעת להצטרף בעתיד לפדרציה ערבית, וזו תקיף את המדינה היהודית הקטנה בגוש מאוחד פחות או יותר בעל תשוקות חמדניות חזקות פי עשרה מיליון; 'מאוחד', במשמעות שאפשר להיות סמוך ובטוח שתהיה הסכמה לפחות בנקודה אחת – שיש לכבוש את המדינה היהודית.
מבחינה אסטרטגית לא ניתן יהיה להגן על 'המדינה' היהודית מפני התקפה רצינית. רובה שפלה, בעוד שהשטח השמור לערבים כולו הררי. ניתן להציב תותחים על ההרים הערביים במרחק 15 מילין מתל אביב ו20 מילין מחיפה; בתוך שעות ספורות ניתן להחריב ערים אלה, להשבית את הנמלים ולפלוש אל רוב העמקים, ולא משנה עד כמה עזי רוח מגיניהם.
ו. ההשלכות על האנטישמיות
הציונים היו מוכנים תמיד לקבל את הסיכון הבלתי נמנע, שעצם הרעיון של מדינה יהודית ישמש כלי ניגוח נוסף בידי האנטישמים: לדעתם, אומה חסרת בית עלולה לשלם את המחיר הזה כדי לכבוש מולדת שבה יינצלו בסופו של דבר ההמונים שלה מרדיפות. אולם תכנית החלוקה מאיימת ליצור מצב שונה בתכלית: ההכרזה קבל עולם ש'מדינה יהודית' כבר הוקמה בפועל, עלולה לסייע לאספסוף בכל המקומות לצאת בקריאה 'עכשיו על היהודים ללכת למדינתם' – בשעה שפרט למיעוט קטן בר מזל, לא יהיה להם כמובן מקום ללכת אליו.

בעת ובעונה אחת, כתוצאה מן החלוקה ייווצר מצב רציני ביותר, ללא מוצא, בארצות מזרח אירופה ומרכזה, שבהן הרעב של היהודים להגירה הגיע מכבר למפלס מסוכן. בכמה מהן כבר שולטת ברחובות אנטישמיות משולחת רסן, אך לכל הפחות עדיין קיימת התנגדות להפוך אותה באופן רשמי לחוק הממלכה או הרפובליקה בנוסח גרמניה; התנגדות זו נסמכת בעיקר על הנימוק, שהגירת יהודים לארץ ישראל, ואולי גם לעבר הירדן, תחת ממשל מתוקן שיהיה אוהד יותר להתיישבות המונית שהממשלות הללו מבקשות לקדם, יהיה פתרון מכובד יותר. ברגע שתקווה זו תתנפץ בשל הקטנת השטח השמור לבית היהודי לכמעט חמישית מארץ ישראל המערבית ואחד חלקי עשרים ושלושה מ'ארץ ישראל של בלפור' אשר כוללת את שתי גדות הירדן – עלולות התוצאות להשפיע לא רק על מצב היהודים, אלא גם על מאזן הכוחות ועל המשטרים באירופה כולה.
IV.
בית בארץ ישראל
כאן המקום לציין את הניסיונות הקטנוניים ומשחקי המילים - ואנו מקווים שיושם להם קץ - להסיק מתוך הטקסט של המבוא לכתב המנדט, שלא כל ארץ ישראל הובטחה ליהודים כבית לאומי, אלא הובטח להם רק בית בארץ ישראל; מכאן עלולים להסיק שהכוונה היתה בעצם לקטע גאוגרפי מוגבל של ארץ ישראל; כך שעל ידי גזִירת תחום מושב יהודי וכינויו בשם מדינה, יוכלו לטעון עכשיו 'שמטרתו העיקרית' של המנדט הוצאה אל הפועל.
אנו שמחים לעשות כאן צדק עם הוועדה המלכותית ולהכיר לה טובה על שהיא העדיפה לזנוח את השיטה של ניצול מילת יחס/32 כדי לסלף את המשמעות של הבטחה רצינית וחגיגית. להפך, הדין וחשבון מודה ש'ארץ ישראל', כפי שהמונח הובן בזמן הצהרת בלפור, כוללת גם את עבר הירדן.
אבל אם ייעשה ניסיון מחודש בוועדת המנדטים המתמדת לנצל את מילת היחס, אנו מבקשים לומר כי בספר הלבן משנת 1922 (שבו הועלתה נקודה זו לראשונה) נעשה שימוש בביטוי בארץ ישראל במשמעות של 'כל ארץ ישראל'. לדוגמה: ...חשוב ביותר שהיא (הקהילה היהודית) תדע שהיא נמצאת בארץ ישראל בזכות ולא 'בחסד'./33
קשה להתכחש לעובדה שאפילו הספר הלבן משנת 1922 לא יכול היה להתכוון, שיהיו חלקים של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט שבתוכם היהודים או הקהילה היהודית לא יימצאו 'מכוח זכות' אלא בזכות 'החסד'. ברור שהקטע מתייחס לארץ ישראל כולה, והביטוי בו משתמשים כדי לומר זאת הוא 'בארץ ישראל'./34

אשר לשאלה הכללית (להוציא את הספר הלבן משנת 1922) אם יש באמת הבדל מהותי בין שתי התפיסות 'ארץ ישראל כולה' ו'בארץ ישראל', כדאי לציין שלורד בלפור עצמו בהחלט סבר ששני הביטויים הללו זהים. להלן ציטטה ממכתבו שהתפרסם בטיימס, ב20 בדצמבר 1929:
'האימפריה הבריטית וכל המעצמות שעמן היא היתה קשורה בקשר הדוק הצהירו חגיגית, על כוונתם להפוך שוב את ארץ ישראל לבית הלאומי של העם היהודי'.
משכנעת יותר העובדה שבכתב המנדט לארץ ישראל עצמו ישנם סעיפים שבהם הביטוי 'בארץ ישראל' מכוון בבירור לכל הארץ, ולא יעלה על הדעת להציע פירוש אחר:
סעיף 4 : 'הסוכנות היהודית תשתף פעולה עם הממשלה בכל העניינים הנוגעים לאינטרסים של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל'.
סעיף 18: 'לא תהיה אפלייה בארץ ישראל נגד נתינים של מדינות החברות בחבר הלאומים'.
סעיף 23: 'כל היגד או כיתוב על בולים או כסף בארץ ישראל'.
יתר על כן, המבוא עצמו,/35 המצטט את הצהרת בלפור, משתמש בביטוי 'בארץ ישראל' לא רק בקשר להקמת בית לאומי יהודי, אלא גם בקשר לשמירת זכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא יהודיות. ברור שאיש לא התכוון לומר, שהחובה לשמור על הזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא יהודיות בארץ ישראל אינו חל על ארץ ישראל כולה.
מאחר שבכלל אי אפשר יהיה לטעון, כי כל הסעיפים הללו אינם מתייחסים לארץ ישראל כולה, מכאן שעל ועדת המנדטים לדחות בהחלט כל ניסיון דומה לצמצם למינימום את משמעותו של מסמך גדול, על ידי מתן פירוש מוטעה להברה אחת ויחידה.
V. לחץ בעזרת חלופות
הדין וחשבון של הוועדה המלכותית כולל גם תכנית חלופית,/36 שניתן ליישמה במקרה שהחלוקה תבוטל; כמובן שתכנית חלופית זו מזיקה לחלוטין ופוגעת באינטרסים הציוניים. בסופו של דבר, לאישורה של ועדת המנדטים המתמדת לא תוגש הצעת הוועדה המלכותית, אלא הודעת ממשלת המנדט מיולי 1937 בלבד, והודעה זו אינה כוללת בתוכה אף אחת מאותן חלופות גרועות. אולם אם יתברר שיש בכוונת הממשלה להטיל הגבלות על ההגירה היהודית וכו',
גם במקרה שתוסר תכנית החלוקה מן הפרק, אנו רואים זאת מחובתנו לדרוש מוועדת המנדטים שלא להתייחס לאפשרות כזו. ההסתדרות הציונית החדשה מדברת בעיקר בשם למעלה מ700,000 בוחרים יהודים, שרובם נמצאים בארצות שבהן קיימת מצוקה יהודית. בשמם אנו מבקשים מוועדת המנדטים לגנות את חלוקתה של ארץ ישראל, תהיה החלופה מאיימת ככל שתהיה. אנו מאמינים בתוקף במצפונה של האומה הבריטית, אשר לעולם לא תסבול שאי הצלחת ממשלתה להציג תכנית מתקבלת על הדעת לרפורמות, תגרור פעולות תגמול בלתי הוגנות נגד היהודים; ואנו יודעים, כפי שוועדת המנדטים יודעת היטב, שהחלטות הממשלה ניתנות לשינוי בקלות – בעוד שגבולות של מדינה, מרגע שהם נקבעים, אינם ניתנים להזזה, אלא בשיטות שכדי למנען הוקם חבר הלאומים.
VI. החלופה הקונסטרוקטיבית: תכנית העשור של ההסתדרות הציונית החדשה
ייתכן שאין בכוונת ועדת המנדטים לדון, במהלך המושב המיוחד הזה, בתכנית של רפורמות מסוימות, פרט לתכנית החלוקה שהציעה ממשלת המנדט. אולם מכיוון שהכרחי שכל מי שמתנגד לחלוקה חייב לקבל על עצמו אתגר ולהציג 'חלופה קונסטרוקטיבית', מבקשת ההסתדרות הציונית החדשה רשות להציג ראשי פרקים של תכנית העשור שלה.
בתור הקדמה מסייעת לתכנית העשור, אנו מבקשים לפתוח בציטוט של מספר הודאות חשובות מהדין וחשבון של הוועדה המלכותית. בעוד שיש לבטל את שתי המסקנות העיקריות אשר אליהן הגיעה הוועדה, מבלי להתבסס על עובדות ממשיות, יהא זה רק הוגן להודות, כי נראה שמספר לא מבוטל של מסקנות אחרות המופיעות בדין וחשבון מבוססות על שפע של ראיות; ואף על פי שהוועדה המלכותית רואה בהן עניין משני, הן עשויות להתברר כבעלות ערך שלא יסולא בפז. מכל מקום, לנו הן מספקות אישור יקר ערך לעיקרון רביזיוניסטי שזמן רב היה שנוי במחלוקת; מכאן, שבמקום ללמד זכות על העקרונות הרביזיוניסטיים כמקודם, פשוט נצטט מעתה ואילך מתוך פרקי הדין וחשבון ומשורותיו: ושימו לב, הכול מתייחסים לא לחלוקה אלא למקרה שהמנדט יישאר על כנו. לדוגמה:
א) בית לאומי יהודי משמעותו בסופו של דבר מדינה יהודית: מוכרת במלואה ובמפורש (עמ' 24).
ב) בספר הלבן משנת 1922: 'ככלות הכול אין דבר שיעכב את הקמתה של מדינה יהודית' (עמ' 33).
ג) 'השטח שעליו יוקם הבית הלאומי היהודי, כפי שהובן בזמן הצהרת בלפור, יהיה כל ארץ ישראל ההיסטורית', דהיינו כולל עבר הירדן (עמ' 38).
ד) הקמתו של בית לאומי יהודי היא 'מטרתו הראשונה במעלה של המנדט' (עמ' 39); המחויבויות כלפי הערבים הן 'ספציפיות ושליליות', ואינן משחררות את שלטונות המנדט 'מן ההתחייבויות הכלליות והחיוביות' הנוגעות לבית הלאומי היהודי (עמ' 41).
ה) אשר לאלימות הערבים, הממשל המנדטורי יכול להתמודד איתה בקלות. 'איננו סבורים שהיא תהיה איומה. מגוחך להניח שאין לממשלת הוד מלכותו המשאבים לטפל במרד המתנהל בקנה מידה כה קטן ובציוד שאינו מתאים למלחמה מודרנית' (עמ' 147). 'כמובן שאין בכוונתנו להציע, בכל מה שנאמר, שהעם הבריטי יירתע מנשיאה בעול השלטון בארץ ישראל בשיטה הקיימת, אם הוא מחויב מוסרית לשאת בו. לא חסרים להם לא היכולת ולא הרצון'. (עמ' 373).

ו) עובדי מדינה אנגלים רגילים אינם מתאימים לארץ ישראל. חייב להיות מדור של השירות הציבורי שיקבל הדרכה מיוחדת אשר 'תכלול את תולדותיהן של ארץ ישראל ושל היהודים והערבים, על מנהגיהם החברתיים והדתיים ומסורותיהם', ואפילו ייערכו 'בחינות בערבית ובעברית' (עמ' 164).
ז) הדרישה ליחידות יהודיות נענית, אם כי בחוסר רצון ניכר (בקטעים שונים בעמ' 200 ובעמ' 204).
ח) חייבת להיות הגנה על התעשיות בארץ ישראל מפני תחרות מבחוץ, אפילו במחיר שינוי סעיף 18 לכתב המנדט (עמ' 217).
ט) הוועדה המלכותית דחתה כמובן את כל ההערכות הפסימיות בנוגע לשטח 'הראוי לעיבוד', שהוצגו על ידי 'מומחים' קודמים. 'איננו סבורים שניתן להעריך במידה כלשהי של דיוק כמה אדמות ניתנות להגדרה כ"ראויות לעיבוד". דבר זה תלוי בהשקיה... ניקוז של שטחי ביצה... שיטות חקלאיות חדשות... ההון הזמין' (עמ' 235).
י) מומלץ לערוך סקר גאולוגי בעבר הירדן, ולהכין תכנית השקייה ופיתוח (עמ' 308). בעמ' 391 ואילך, שבהם מבוארת תכנית החלוקה בפרוטרוט, יש ציפיות אופטימיות למדי מסקר זה, כגון מציאת מקום לעשרות אלפי חקלאים ערבים ש'יועברו' מן האזור היהודי.
כל הדברים הללו שזכו להכרה, מקיפים למעשה את כל קשת התביעות של היהודים, אשר ממשלת המנדט התייחסה אליהן במשך שנים כאל 'קיצוניות': הקמת מדינה יהודית כמטרה סופית, עבר הירדן כחלק מן ההבטחה המקורית, יחידות יהודיות להגנת היישובים היהודיים, רפורמה בשירות הציבורי, מכסי מגן, סקר גאולוגי בשני עברי הירדן, הביטחון שהשטח 'הראוי לעיבוד' הוא באמת גדול יותר משסברו 'מומחים' – בקיצור, כל התכנית הרביזיוניסטית. ואולי החשובה מכול היא ההכרה, שאם יהא הכרח על פי הצדק ועל פי התבונה המדינית להקים מדינה יהודית בתחום מסוים, לא נורא יהיה להתעלם מהתנגדותם של 300,000 הערבים שמתגוררים במקרה באותו חבל ארץ, ואפילו להציע את סילוקם משם. אנו היהודים, כפי שהדגשנו קודם לכן, מתנגדים בהחלט ל'סילוקם'; אבל צריך שיירשם אחת ולתמיד שהוועדה המלכותית קיבלה את העיקרון החיוני לכל ההתיישבויות – שמחאותיו של הלאום המקומי, תהיינה נכבדות ככל שתהיינה, אסור שיניחו להן לשתק מפעל הומניטרי גדול הפועל לתיקון חברתי, שתהיה לכך השפעה על חייהם של מיליונים רבים ועל רווחתן של מספר ארצות. מרגע שעיקרון זה מתקבל, ומרגע שאפשר לא לקבל את התנגדותם של 300,000 ערבים, והיא אכן לא תתקבל, מדוע לא ניתן לדחות את התנגדותם של 900,000 אם משמעות הדבר היא הצלת העם היהודי כולו? ובפרט, מדוע שתהיה ל300,000 בדואים מעבר הירדן - שמנקודת מבט ערבית אין להם כל זיקה לאומית או דתית אל הארץ - רשות להחזיק בארץ לא מפותחת שגודלה פי שלושה מארץ ישראל המערבית, בשעה שהיהודים (איש לא מטיל ספק בכך עתה) יכולים לחולל בה גדולות ונצורות בהתיישבות המונית?

לאחר הקדמה זו, אפשר לתאר בקווים כלליים את החלופה הקונסטרוקטיבית במספר סעיפים קצרים.
על המנדט להישאר בתוקפו, אולי עם מספר תיקונים קלים; אולם יש ליישם בכנות דווקא את כל הרפורמות, אשר הוועדה המלכותית המליצה עליהן בחצי פה כמפלט אחרון.
על עבר הירדן להיפתח להגירה יהודית.
לאחר שייערך סקר מקיף של האדמות הצחיחות משני עברי הירדן אשר ניתנות לעיבוד, תיערך מגבית לאומית יהודית בערבות נאותה לצורך השקיה, הכשרת קרקע ולהקמת מאגר של קרקעות.
תחת המשטר החדש הזה – הכולל גם מכסי מגן – יינתן עידוד להתיישבותם של כמיליון וחצי מהגרים יהודים בארץ ישראל בתוך עשר השנים הקרובות. לעומת 65,000 יהודים שנקלטו בארץ ישראל (המערבית) במרוצת 1935, בחסות משטר שאינו אוהד בעליל הגירת יהודים בהיקף גדול, ממוצע זה של 150,000 לשנה בשני עברי הירדן בחסות המשטר המתוקן הוא בהחלט במסגרת מגבלות היכולת הכלכלית; זה עדיף מתכניתה הדמיונית של הוועדה המלכותית הרוצה לדחוס עוד מהגרים לשטח שבו יש כבר 140 תושבים בכל קילומטר רבוע.
וכך, בתוך עשר שנים ייווצר רוב יהודי גדול (כשני מיליון יהודים ו1,200,000 ערבים) ולא יהיה צורך כלשהו 'להעביר' תושבים ערבים מארץ משגשגת, שבה יובטחו כל זכויותיהם האישיות והקולקטיביות, כפי שהוועדה המלכותית הציעה לעשות במדינה היהודית הקטנה.
אשר לחוסר רצונם של הערבים להפוך למיעוט, יש לזכור שכל עם על פני האדמה, ויהא החזק ביותר, מהווה מיעוט במקום כלשהו: האנגלים בדרום אפריקה, הצרפתים בקנדה וכו'. אין זו בושה לאומה הערבית אם חלק קטן ממנה יהיה מיעוט בארץ משגשגת, אשר לטענתנו תהיה דמוקרטיה חופשית ונאורה. זה אסון רק לאומה שהיא מיעוט בכל מקום, שאין לה ארץ משלה: וממצב זה בדיוק יש להציל את היהודים.
אשר לאיום באלימות מקומית, אנו יכולים רק לעמוד מאחורי קביעותיה של הוועדה המלכותית, אותן ציטטנו לעיל. היא בשום אופן אינה מטילה אימה. הסכנה הממשית ליהודים פוחתת והולכת בהתמדה מהתפרצות להתפרצות עם הגידול במספר היהודים; ועם הגירה יהודית נוספת היא תהפוך בקרוב לאפסית, בתנאי שכוח המגן היהודי יאורגן כראוי ובאופן חוקי. הסכנה לאימפריה היתה מאז ומתמיד אפסית. המיתוס בדבר האפשרות ל'התערבות צבאית' של הארצות הערביות השכנות מופרך. כפי שקובעת הוועדה המלכותית: העם הבריטי 'אינו חסר לא את היכולת ולא את הרצון' להמשיך ולשאת בנטל זה אם תהיה לו מחויבות מוסרית לשאת בו. אנו טוענים שהוא מסוגל; שהנטל כלל אינו מוגזם, ושלא תהיה לו אי פעם סיבה להתחרט על ההישג.

הנשיאות,







ההסתדרות הציונית החדשה

1 ראה לעיל, איגרת 130, הערה 2.
1א דהיינו העיתונות הבריטית התומכת בתכנית החלוקה.
2 נוויל צ'מברליין – Neville Chamberlain (1896^1940) היה ראש ממשלת בריטניה מ28 במאי 1937 עד 10 במאי 1940.
3 ג'וזיאה קלמנט ודג'ווד (לעיל, איגרת 67, הערה 3) נמנה עם המתנגדים לתכנית החלוקה.
4 במאמר שפרסם יהודה לייב מאגנס (כרך א, איגרת 154, הערה 2) בניו יורק טיימס, הוא קרא לממשלת המנדט לבטל את תכנית החלוקה, וליצור תנאים לניהול משא ומתן פתוח וחופשי בין יהודים לערבים. הוא ציין, שגם במהלך המהומות התנהלו שיחות בין הצדדים. מאגנס הביע את התנגדותו להקמת מדינה יהודית, והציע להסתפק ביצירת מרכז לעם היהודי ולדת היהודית בארץ ישראל. כמו כן הוא הציע להפוך את ירושלים, הקדושה לשלוש הדתות, לעיר בינלאומית ('Palestine Peace Seen in Arab-Jewish Agreement', The New York Times, 18.7.1937 ). הערבים דחו מכל וכול כל פשרה.
5 לורד הרברט סמואל (כרך ב, איגרת 59, הערה 1; ראה גם כרך ז, איגרת 18, הערה 7) הציע בבית הלורדים, כאלטרנטיבה לתכנית החלוקה, הגבלת העלייה היהודית לכדי 40% מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל. הוא הוסיף, שעל היהודים להכיר בשאיפות הלאומיות של הערבים, ולהסכים להיכלל בפדרציה אשר תכלול את ערב הסעודית, סוריה, לבנון וארץ ישראל. הוא גם הציע, שהמקומות הקדושים בארץ ישראל יופקדו בידי חבר הלאומים (Daily News Bulletin, 21.7.1937).
5א בוועדת המנדטים המתמדת בז'נווה, שהחלה את דיוניה בתכנית החלוקה, ב30 ביולי 1937.
6 לטינית (status quo ante): המצב ששרר לפני כן.
7 הארי לוי.
8 התזכיר בעניין תכנית החלוקה של ועדת פיל (ראה נספח לאיגרת זו) הוגש לוועדת המנדטים המתמדת ב29 ביולי 1937 (Daily News Bulletin, 30.7.1937), ובאותו יום שלח ז'בוטינסקי העתק למיכאל השכל.
9 במקור: M.C. (Mandates Commission).
10 הריאיון עם קארול השני (Carol) מלך רומניה (1893^1953) התקיים ב25 ביולי, במהלך ביקורו של מלך רומניה בלונדון.
11 וולפגאנג פון וייזל (כרך ג, איגרת 269, הערה 16; ראה גם כרך ח, איגרת 15, הערה 6) היה חבר נשיאות הצ"ח ועמד בראש מחלקת הכספים שלה. מלבד זאת הוא עסק בהסברה.
12 בהתנגדותה לתכנית החלוקה.
13 חברי ההנהלה הציונית היו בדרכם לקונגרס הציוני ה20, אשר התקיים בציריך בימים 3^16 באוגוסט 1937.
14 ראה לעיל, איגרת 128.
15
'אגודת ישראל'.
16 במקור ברוסית בכתב יד.
17 תזכיר זה הוא כמעט זהה, מבחינת התוכן ומבחינת הסגנון, לנאומו של ז'בוטינסקי בפני חברי הפרלמנט הבריטי ב13 ביולי (ראה זאב ז'בוטינסקי, נאומים, 1927^1940, ירושלים תש"ח, עמ' 275^287) ולתזכיר שהגיש לווינסטון צ'רצ'יל ב16 ביולי (ראה לעיל, איגרת 122). השוני הוא בפירוט. אף על פי שהתזכיר הוגש לוועדת המנדטים בשם נשיאות הצ"ח, אין ספק שז'בוטינסקי ניסח אותו.
18 ועדת המנדטים המתמדת פיקחה על שטחי המנדט, אשר מועצת חבר הלאומים הפקידה בידי מדינות שונות. השלטונות המנדטוריים היו מחויבים להגיש לוועדה דין וחשבון שנתי על מצבם של שטחי המנדט. יושב ראש הוועדה העביר את הדיווחים למועצת חבר הלאומים. ועדת המנדטים היתה מוסמכת להמליץ למועצת חבר הלאומים על שינויים במעמדם של שטחי המנדט.
19 ועדת המנדטים המתמדת הקדישה את המושב ה32 שלה (30 ביולי-20 באוגוסט 1937) לדיון בתכנית החלוקה, שהוצגה לפניה על ידי שר המושבות הבריטי.
20 סט' ג'ון פילבי – St. John Philby (1885^1960) היה קצין מודיעין בריטי ומומחה לענייני הערבים. במשך שנים רבות שימש כיועצו של אבן סעוד, מלך סעודיה. בשנת
1930 הוא התאסלם וכינה את עצמו חאג' עבדאללה.
21 Kimberley – עיר בדרום אפריקה (ראה לעיל, הערה 16).
22 ראה לעיל, איגרת 130, הערה 2.
23 כאן ולהלן, במקור: P.M.C.
(Permanent Mandates Commission).
24 הנציג המוסמך של בריטניה בוועדת המנדטים המתמדת.
25 במועצת חבר הלאומים.
26 פייר אורטס היה סגן יושב ראש הוועדה במושב ה29 של ועדת המנדטים.
27 Sakenobe היה יפני. לא נתחוור את מי הוא ייצג, שכן יפן פרשה מחבר הלאומים ב24 בפברואר 1933. על הביקורת שלו על שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל ראה גם להלן, איגרת 139, הערה 24.
28 אנתוני אידן – Anthony Eden (1896^1977) כיהן כשר החוץ הבריטי בשלוש תקופות: 1935^פברואר 1938; 1940^1945; 1951^1955; בפברואר 1938 הוא התפטר במחאה על מדיניות הפיוס של נוויל צ'מברליין כלפי גרמניה. בשנים 1955^1957 הוא כיהן כראש ממשלה.
29 בעקבות תבוסתה במלחמתה עם טורקיה (1919^1922), נאלצה יוון לחתום עמה ב24 ביולי 1923 בלוזאן שבשווייץ על הסכם שלום, אשר כלל חילופי אוכלוסין בין שתי המדינות. 1,500,000 יוונים פונו מאסיה הקטנה ליוון ו500,000 טורקים פונו מיוון לטורקיה.
30 ראה לעיל, איגרת 119, הערה 6.
31 ראה לעיל, איגרת 119, הערה 5.
32 אנשי ממשל בריטיים השתמשו במילת היחס 'in'
('ב'), כדי לצמצם את התחייבויותיה של בריטניה כלפי העם היהודי. לדוגמה: בהצהרת בלפור נאמר: 'His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the jewish people'.; הם טענו ש'in Palestine' משמע בחלק מארץ ישראל.
33 במקור באנגלית: it is essential that it (the jewish community) should know that it is in Palestine as of right and not of 'sufferance'.
















מכאן שמילת היחס'in'
במשפט זה אין פירושה חלק מארץ ישראל.
34 'in Palestine'
35 בספר הלבן משנת 1922.
36 הכוונה כנראה לתכנית הקנטוניזציה (Palestine Royal Commission Report, London 1937, pp. 377-379).