אל הכינוס החמישי של מגויסי בית"ר,/1 ראש פינה
לונדון, 24 בפברואר 2/1936 עברית
לונדון, אדר תרצ"ו
מגויסי בית"ר,
לא זכיתי לראות את חיי פלוגות הגיוס. בדנציג/3 נולד הרעיון הזה בצורה מוגבלת מאד, כמעט כעין 'אמצעי משמעתי': ספרו לנו שם צירים מארץ ישראל, כי היו מקרים שעולה בית"רי מתלבט ללא עבודה בתל אביב, בעת אשר יש עבודה במושבות. ובכדי למנוע מקרים כאלה, החלטנו כי לכל הפחות בשתי שנותיו הראשונות מחויב עולה בית"רי לקבל עבודה בכל מקום ובכל התנאים שתקבע לו הנציבות./4 אחרי כן באו שנות ה'גאות' בארץ,/5 ולא היה צורך עוד למי שהוא להתלבט בלי עבודה בתל אביב, ואני מרחוק חשבתי שאין מקום לגיוס בתנאים כאלה. וכאשר נודע לי כי בכל זאת יש לנו פלוגות גיוס במושבות, זמן רב לא יכולתי להבין מה טעמן ומה התועלת שבהן. רק לאט לאט כמו מתוך ערפל התחילו להתגלות לפָנַי הטבע הנכון, התמצית והמהות של רעיון הגיוס. זוהי כבר הפעם השנייה שצומח אצלנו שתיל, ואנחנו 'המדריכים' אין אנו מבינים את ערכו ואת כ חו, ומזניחים אותו לגדול בלי טפול ועזר, עד אשר מאליו יגיע לבגרות ופתאום יגלה לנו את סודו: הפעם השנייה היא כי גם בית"ר עצמה כאלה היו תולדותיה.
עתה הוברר לנו, שדוקא בימי הפרוספריטי המזויפת/6 מלאו פלוגות הגיוס תפקיד חנוכי כביר: בעולם הזוללות והשכרון, אשר בו גם החלוץ נהפך לספסר, הן שמרו על שרידי המסורת החלוצית, הן הצילו מחדלון את הטפוס של חייל הבנין, נזיר/7 ומתנדב. זהו תפקיד גדול ונעלה, יען כי הטפוס הזה הוא הטפוס היחידי של פועל המתאים להתישבות לאומית, יחידי ואין אחר, ודוקא העדרו של הטפוס הזה בשנים האחרונות הוא אחד הגורמים העקריים שעשו את ה'גאות' לזיוף.
לפני הכנוס והתנועה כולה, הנני מביע את הכרתנו/8 לאותם אמיצי הלב, בית"ריות ובית"רים, שעמדו בנסיון הקשה בלי עוזר או יועץ או מנחם, כדי ללמד אותנו את הלקח הזה. לא נשכח אותו; להפך, מן היום והלאה נתאמץ להניח את הלקח הזה יסוד ובסיס לכל טכסיסינו ולכל תכניותינו בשטח העליה החלוצית, וגם בשטח המשק ההתישבותי כולו.
מהות הלקח זוהי:
א) גיוס עבודה איננו תרופה זמנית כנגד איזו תופעות שליליות (כגון סרוב לעבוד במקום פלוני או בענף פלוני בעת שאין עבודה אחרת). הגיוס הוא שיטה שבלעדיה אין תקוה למשק העברי בארץ.
ב) יש ענפים במשק העברי, ואולי הם רוב בנינו ומנינו של המשק, אשר לא יוכלו להגיע למצב הבגרות – לאמור למצב של חי הנושא את עצמו – אלא אם ינתן להם בתקופה הראשונה פועל 'מגויס', לאמור פועל מתנדב ונזיר.
ג) בית"ר צריכה ליצור ולחנך עולים נזירים לכל המקצועות, הדורשים עזרה בצורת גיוס, לא לשנתים כקודם אלא לתקופות ארוכות הרבה יותר, כפי צרכו של כל מקצוע ומקצוע; ולעתיד, אחרי שנארגן את שיטת ההכשרה הזאת, לא תנתן תעודת 'עולה בית"רי' כי אם למי שהתכונן לנזירותו במובן הטכני וגם התנדב לנזירותו בנדר אמונים.
הנסיון הראשון יהיה 'המגל': מסדר (אורדן) מתנדבים לעבודת שכיר כפרי, שיתחייבו לעבוד במושבות, ובפרט במשק הפרטי, עשר שנים באותם המקומות ובאותם התנאים שתקבע להם ממשלת בית"ר. למה בחרנו במקצוע הזה לנסיון הראשון, הלא ברור - אחרי שברחו הפועלים הערביים מהמושבות העירה לנצל את ה'גאות'. אמנם שמוע שמענו, כי יש עתה מגמה בקרב האכרים למצוא בגולה את הטפוס של 'חקלאי מלידה', איזה שבט יהודי נסתר אשר בניו 'קשורים לקרקע באופן טבעי', ועל כן לא יברחו לעיר פשוט מפני ש'לא יוכלו'. מסופקני אם ישנו השבט הזה, כי גם אצל הנוצרים והמוסלמים איננו, וכבר יותר ממאה שנים ראינו בכל ארצות הקִדמה הכלכלית בריחת ילידי כפר אל בתי החרושת העירוניים. לא ה'טבע' יקשור את האדם למלאכתו, אלא הרוח, הרצון, ההתנדבות, נדר הנזיר המקריב חלק מחייו לשלם משאת לבו הגדולה. ואת האמת הרבה הזאת אשר כבר שכחנו אותה, הזכירונו ולִמדונו פלוגות הגיוס לבית"ר.
'המגל' יהיה הנסיון הראשון. לא היחידי. כאשר אמרתי, לרוב ענפי התוצרת העברית אין תקוה בלי עזרת הגיוס. בהדרגה, במגע תמידי אתכם סוללינו בארץ, נחפש את הצורות המתאימות להשלמת רעיון הגיוס במקצועות הנצרכים של התעשיה העירונית, אולי גם במסחר – ביחוד בקשר עם הפצת תוצרת הישוב.
נחפש דרכים חדשות גם במובן אחר: לקבוע את צורות העזרה הלאומית בה יקבל העם כולו את עמל נזיריו, ויתן להם אפשרות לסדור אישי אַחַר גמר שנות גיוסם. כאשר יהיה לנו מצד אחד המחנה הנקרא 'מגל', ידרוש הצדק הלאומי שיקום, מצד שני- מוסד המוקדש להתאכרותו של חבר 'המגל' אחרי תום עשר שנות שירותו. אותה הפרובלמה תעמוד לפנינו גם בנוגע ל'נזיר' העירוני. איני אומר שכבר ברורים לנו הפתרונות לפרובלמות האלה: נחפש, נתעה ב'תיו', נטעה ב'טית' ולבסוף נמצא ונעשה. אבל דבר אחד ברור למדי, שזוהי הדרך הנכונה ואין אחרת.
העליה הבית"רית תהיה כולה עלית מתנדבים ונזירים. אין זאת אומרת שאין צורך גם בעליתו של הפועל הבלתי מגויס: להפך, גם בזו נטפל, ודווקא בשורות תנועתנו, תנועת הציונות הרוממה,/9 נמצא אלמנטים רבים המתאימים לתפקיד הזה של עבודה 'נורמלית'. אך בית"ר היא בית"ר, היא סוללת נתיבות, שם עוד לא דרכה רגלו של נוסע רגיל. אתם, אנשי הפלוגות, עד עתה הייתם כעין יוצא מן הכלל גם בשורות העליה הבית"רית: לעתיד תהא כולה כדוגמתכם.
אני יודע את המעצורים: נוסף על הגבלות העליה העברית מטעם הרשות,/10 נסבול גם מידי אחינו הציונים, שינסו בכל האמצעים לסגור את שערי הארץ לפני העולה הבית"רי. אמנם המשא והמתן שהתחלנו זה לא כבר בלונדון,/11 הראה לנו שננצח במלחמתנו נגד הנרגנות השפלה הזאת, ואולם אין ספק שהנרגנים העברים ימצאו להם בעלי ברית בחוגי הפקידות הממשלתית בירושלים, ועוד יעמידו על דרכנו מכשולים שרק בעמל ובצער נתגבר עליהם.
שנית, לא פחות משנאתם של השמאל והסוכנות, תזיק לנו גם רשלנותו, בטלנותו ואיוולתו של החוג הצבורי המעונין בהצלחתנו באופן ישר ביותר: חוג ה'מעבידים' שבעיר ובכפר. באותן השעות הבלתי מרובות, שמואילים עסקני הישוב הזה להקדיש לעמל המחשבה ולהסתכלות במצבם המשקי, ברור לכל אחד מהם בלי ספק, שאין להם תקות קיום בארץ אלא בתנאי שהפועל ה'לאומי' ינצח את הפועל ה'שמאלי'; כל אחד מהם, מדי הרהורו על ה'יש' ובפרט על המחר, נאנח בסוד על מצבו ועל סיכויי העסק שלו, כי אין צורך להיות למדן נעלה כדי לדעת את האמת המרה. אבל שעות ההרהור האלה אינן מרובות: דרכו הרגילה של המעביד הבינוני בארץ היא ליהנות מנס הרגע החולף, מנשיקת הבלוף הכלכלי שב'גאות', מטיפות השפע שיצליח ללקוט בטרם יפסק מבול ה'עושר' המזויף, ולעצום את עיניו פן תראנה שאין לו שוק, אין מכסי מגן, והפועלים שלו (חומר אנושי מצוין, נוער נחמד שאין כמוהו לאף אחת מאומות העולם) נפלו בידי מנהיגים שלמדו אותם לנצל את התוצרת העברית במקום לפתח אותה. ולא די: אף באותם הרגעים המעטים של חשבון הנפש, כאשר הוא נאנח על אפסותו, ובלבו תפילה לנצחון הפועל הלאומי הבית"רי, גם אז לא יעז להוציא מסקנה ממחשבתו ומגעגועיו, כי אם יוסיף להכנע למהרסיו ולמחריביו ואף לתמוך את מלחמתם נגדנו – נגד המחנה היחיד הקם להציל את המשק העברי. בכתבי את המלים המרות האלה, הנני זוכר היטב כי יש לנו מכבר ידידים רבים הן בציבור החקלאי והן בקרב בעלי התעשיה העירונית; אני זוכר את העובדה הזאת, אני יודע להעריך אותה ככל ערכה החשוב, וגם לא אתפלא אם יראו לי שהם - לפי חשבון המספרים - או רוב או מעוט גדול מאוד בין המעבידים העבריים. ואולם מהו ערכו של חשבון מספרים, כאשר המרץ, ההעזה והשלטון בידי משרתי השמאל והסוכנות? עד עתה לא ידע הצבור הזה גם להגן על עצמו; מי יודע כמה כוסות תמרורים עוד יצטרך לגמוע עד שיתעורר, עד שיהווה כח מוצק שנוכל להשען עליו במאמצינו להבריא את המשק ההתישבותי. לעת עתה, מכל המכשולים שנמצא על דרכנו, אולי הגדול ביותר יהיה המכשול הזה, עוורונו ובגידתו של היצרן היהודי בארץ ישראל.
המעצור השלישי יוקם נגדנו מצד ה'שמאל'. רעיון ה'גיוס' בהיקפו החדש - גיוס לא כ'אמצעי יוצא מהכלל' במקרה יוצא מן הכלל, כי אם כשיטה – הריהו גזר דין של חנק לא רק לתורה המעמדית/12 כי אם לפרקטיקה המעמדית. מהו פירוש רעיון הגיוס כשיטה? הוא מכריז, כי במשך כל התקופה הקולוניזאטורית של בנין המדינה יהיו במשק העברי שני אזורים:
א) אזור הענפים שכבר 'התבגרו', ז"א/13 כבר מצאו להם שוק, נתמחו כראוי בטכניקה שלהם, השיגו מכסי מגן מספיקים וכו' וכו' עד שכבר אינם מפחדים בפני התחרות מחוץ לארץ וגם בפני התחרות של עבודה זולה בפנים הארץ. לענפי המשק האלה אין כל צורך כלכלי בפועל ה'מגויס', לאמור אין להם כל זכות להשתמש בעמלו של הנזיר המתנדב.
ב) אבל מצד שני תמיד (במשך אותה תקופה) יהיה גם אזור שני, ענפי המשק הבלתי מבוגרים שעוד לא הובטח להם שוק מספיק וקבוע, וגם תוצרתם עוד איננה עומדת על הגובה הדרוש מפני העדר מומחים, וגם הממשלה עוד אינה מגינה עליהם במכס מגן וכו' וכו'. בקיצור, אינם עדיין 'קונקורנץ-פעהיג',/14 וכדי שיוכלו להגיע למדרגת השכלול הדרוש נחוץ להם פועל מתנדב. פה נסחתי את הסכימה הזאת בקיצור נמרץ ופשוט יותר מדי; למעשה הענין מורכב הרבה יותר. מצד אחד, יש אותו ה'ענף' שגורלו כנראה להשאר תמיד ברשימת הבלתי מבוגרים, זהו ענף החקלאות: שכר הפועל בכפר לעולם לא ישתווה בזה של הפועל העירוני, וכאן אין ברירה מלבד ההתנדבות. מצד שני, גם בענפי המשק 'המבוגרים' ימצאו לפעמים נקודות שתצטרכנה לעזרה הזמנית של הפועל ה'מגויס' - למשל בית חרושת שפשט את רגלו מפני אסון, אבל קיומו חשוב במובן הלאומי, ועל כן צריך להקימו מחדש. חוץ מזה, כאשר אמרתי, ההתחרות המסוכנה ביותר תבוא אולי לא מיפן ולא מאשכנז כי אם מהפועל הערבי שבארץ. עמל רב, קפדנות יתרה נחוצים כדי לעבד את פרטי התכנית הגיוסית ולהתאימה לצרכי הצבור, ועוד יותר – כדי להכניס בה תקונים שיגנו על האינטרסים של העובד ושל הקונה. אבל עם כל התקונים האלה תשאר בתכנית הזאת אותה התכונה העיקרית שהזכרתי: הגיוס כשיטה סותר את ההשקפה המעמדית לא רק כהשקפה – הגיוס מחריב אותה למעשה, משעבד את תנאי העבודה לצרכי הכבוש הלאומי, מבטל את עצם המושג 'פועל' ויוצר במקומו את 'החייל האזרחי'. אמנם כל זה מוגבל רק לאזור ידוע בתוך המשק הלאומי, ורק לתקופה ידועה; אך אין ספק שמעריצי התורה המעמדית יתקוממו נגד תכניתנו, בפרט כשהיא תתחיל להתגשם במציאות הכלכלית, ואולי יעלה הסכסוך הזה בחריפותו על כל סכסוכינו הקודמים.
אנחנו מצדנו לא נשכח, כמובן, את האינטרסים של הפועל 'הרגיל'. שירות הגיוס הוא סוף סוף שירות נעורים ולא יותר, ואחרי גמר נזירותו יעבור המתנדב עצמו לסוג הפועלים ה'רגילים', ירצה להטיב את מצבו הכלכלי, להבטיח את עתידם של בני ביתו. בעִבוּדנו את צורות הגיוס נקפיד בקביעת סייגים ותריסים, שיגנו על עמדת העובד בתחומי האזור הנורמלי של המשק העברי. אין ספק שלא בנקל נוכל להקים גדרות כאלה בין שני האזורים, שגם פה נתעה ונטעה, אך לבסוף נמצא את הנחוץ לנו. ואולם זה לא יצילנו מהדיבה שהרינו 'מקריבים את הפועל לתועלת הרכוש', ומההתקפות וההתגרות. אין דבר – אם נדע להיות מוכנים.
'אם נדע'! זהו העיקר. המכשולים שהזכרתי לעיל כולם חיצוניים; אבל מסוכן הרבה יותר המעצור הפנימי – הוא כשלוננו המוזר בשטח הארגון הממשי והמעשי. בלי כל בושה מותר לנו להצביע על החסרון הזה, וגם לקרוא לו בשמו הנכון 'כשלון', כי תנועתנו היא מחנה ענקי וכח אמיץ, כח שאולי אין כמוהו בישראל למלחמת הרוח, להפצת רעיונות חדשים ולחנוך הצבורי של המונים. אולי דוקא בזה, בהצלחתנו בשדה ה'תעמולה', נמצא את סבת חולשתנו בתור עושי 'ממש' – קשה להפוך מורה לחייט. ואולם זהו צו שליט בפי הגורל: נכנסנו לתקופה הדורשת מאתנו מעשי פרקמטיה, הקמת מוסדות שאפשר לראותם בעין, לנגוע ביד, לצלם על ניר. הנני מתוָדה ללא כל חרפה, כי רבו וכבדו הספקות בלבבי אם בנקל נמצא בשורותינו את הכחות האישיים שיֵדעו ליצור את הכסף הדרוש, לכונן את המוסדות ולנהל אותם כראוי. מוסדות החנוך וההכשרה בגולה ובארץ, מוסדות 'עסק' למיניהם בארץ ובגולה. אבל אין ברירה: או נמצא ו'נדע' או נאבד. ולמרות כל הספקות, בטוחני: בנקל לא יעלה הדבר בידינו; אבל בק שי, בקרבן וביגון ובתגר הבית"רי – יעלה.

תל_חי!

ז' ז'בוטינסקי
































































הערות:
1 הכינוס החמישי של פלוגות הגיוס התקיים בימים 6-8 במארס 1936.
2 התאריך נקבע על פי הנתונים הבאים: על המכתב צוין התאריך העברי 'אדר תרצ"ו', משמע שהמכתב לא נכתב לפני ה24 בפברואר 1936. מצד שני, במכתבו אל פרופס מ28 בפברואר (איגרת אל שלטון בית"ר 27.2.1936 ) הביע ז'בוטינסקי תקווה שהלה קיבל כבר העתק מהמכתב הזה. משמע שהמכתב אל פרופס נשלח לכל הפחות 4 ימים לפני כן.
3 בכינוס העולמי הראשון של בית"ר, שהתקיים בדאנציג (12-15 באפריל 1931).
4 נציבות בית"ר בארץ ישראל.
5 בתקופת העלייה החמישית (1929-1939) הגיעו לארץ ישראל מלבד צעירים גם מומחים ובעלי ניסיון בכלכלה ובארגון וחלק מהם הביאו הון. כל אלה הביאו לשגשוגו של המשק הארץ ישראלי.
6 על סיבת חששו של ז'בוטינסקי מהשגשוג בתקופת העלייה החמישית, ראה איגרת אלג'ואיש כרוניקל [1935. 7. 8] , הערה 3.
7 על רעיון יצירת מסדר של מתנדבים לעבודה חקלאית בארץ ישראל 'מסדר המגל', שאת חבריו כינה ז'בוטינסקי בשם 'נזירים', ראה גם איגרות אל ז'בוטינסקי ע' 22.5.1935 ו- אל לובוצקי 8.11.1935 ו- אל פרופס 27.11.1935 .
8 דהיינו הכרת הטובה שלנו.
9 את הציונות הרוממה הגדיר ז'בוטינסקי בנאומו הפרוגרמטי בקונגרס הייסוד של הצ"ח (וינה, 7-12 בספטמבר 1935) כשאיפה לחיסול הגולה ולנורמליזציה של העם היהודי. 'שיהא נורמלי כאומה הצרפתית הגדולה או כאומה הדנית הקטנה. כולן במדינות משלהן; כולן בנות חורין, ללא גלות' (זאב ז'בוטינסקי כתבים: נאומים (1927-1940), עמ' 179).
10 דהיינו ההגבלות על העלייה מטעם הממשל המנדטורי .
11 המשא ומתן עם משרד המושבות בעניין אישור סרטיפיקטים לחברי בית"ר שלא באמצעות הסוכנות היהודית.
12 דהיינו לתורה הסוציאליסטית הדוגלת במלחמת מעמדות.
13 זאת אומרת.
14 גרמנית (Konkurrenz-fähig): בעלי כושר תחרותי.