.
אל מארק סייקס, ביר סאלם
תל אביב-יפו, 18 בנובמבר 1918 ...אנגלית

תל אביב-יפו, 18 בנובמבר 1918
אדון נכבד,
בהקשר לדברים שעליהם דובר הבוקר,\1 עלי להוסיף פרטים
אחדים על אודות המצב אשר אליו נקלעו הגדודים העבריים. עניין
זה יגרום לעוד מהלומה כבדה וניכרת ליוקרה היהודית בארץ זו.
הדבר הגרוע ביותר: שתי ההודעות הרשמיות, שנתפרסמו ברחבי
העולם ושהוזכרו בהן במיוחד 'יחידות יהודיות', לא פורסמו לא
במצרים ולא בארץ ישראל. כל אויבינו כאן ידעו, כי יחידות משלנו
היו בשדה הקרב. הם קינאו בהן ועקבו אחריהן בחשדנות. כמובן,
הם שמו לב לשתיקה זו, ופירשוה בצורה היחידה שבה ניתן לפרשה:
ככישלון שלנו ואי רצונם של שלטונות הצבא להתחשב בנו.
מהלומה נוספת היתה ועודנה הרחקתן הזריזה של יחידותינו מכל
המקומות שהם בעלי חשיבות מדינית. איטלקים חונים בתל אביב,
הודים - בירושלים, אוסטרלים - בראשון וכו', אך גדודו של
קולונל פטרסון נשלח לרפיח. לד"ר וייצמן הובטח שיותר לנו
להיכנס לחיפה. אך עד כה לא נראה בשומרון ובגליל אף לא חייל
יהודי אחד. לגדוד הארץ-ישראלי אין מפקד, יש לו רק כ12
קצינים, והוא עדיין מוחזק, לאחר 5 חודשי אימונים, בתל אל-
כביר, וזה גם גורלם של רוב המתנדבים האמריקנים. יהודי ארץ
ישראל, שמסרו את בניהם בהתלהבות שלא היתה כמותה מאז ימיה
הראשונים של המלחמה באנגליה (יפו ומושבותיה הדרומיות נתנו
באופן יחסי כמו כל בריטניה הגדולה!), חשים זלזול וחוסר הכרה
כמעט מכוון. הם ממורמרים ופגועים עד עומק לבם. הנערים עצמם
- נערים אשר התעצבו כאשר שמעו שהגליל שוחרר בלעדיהם,
נערים שכתבו ל'ועד הצירים' והתחננו שישלחו אותם לאנאטוליה,
לקושטא, לכל מקום שהוא, רק כדי ליהנות מן הזכות למות למען
אנגליה ולמען הציונות - כותבים לי עתה מלים זועמות המביעות
זעקה מרה. אפילו קציניהם חשים את הזלזול, והטובים שבהם
מתחילים לשאול אותי, האם יש טעם כלשהו להמשיך. המגויסים
האמריקנים, שבאופן רשמי נערכו לכבודם חגיגות באמריקה
ובאנגליה, חשים אותו דבר והם מיואשים ומושפלים. חוששני
שעלי להוסיף, שמרירות זו תמצא דרכי ביטוי שלא נוכל להסתירם
מן העולם החיצון. אתה מכיר אותי די הצורך כדי להאמין, שלא
הייתי אומר זאת ללא סיבות בעלות משקל. אני עצמי, שיזמתי
וטיפחתי תנועה זו מתוך אמונה בלתי מעורערת, שואל את עצמי -
וגם אותי שואלים שאלה זו - אם לא הולכתי שולל צעירים
תמימים, בקוראי אותם לדגל הבריטי, שם נתקלו בעוינות
ובהשפלה.
עתה, כאשר ילדים יהודים מותקפים ברחובותיה של העיר
ירושלים עצמה,\2 ומשנמשכות והולכות הכנות סדירות לקראת
משהו מחריד יותר, מורחקים הגדודים העבריים מן המרכזים
היהודיים. אפילו הבולשוויקים לא העזו לעשות זאת - למנוע
הימצאותם של גדודים יהודיים במקום כדי להגן על אחיהם בשעת
פוגרום. כאן, בארץ המכבים, נגזר עלינו כנראה לשתות את הכוס
האחרונה של ההשפלה - הודים ואיטלקים צריכים להגן על יהודים,
בעוד מתנדבים יהודים שבאו משני החצאים של כדור הארץ
מוחזקים בטלים ברפיח או בתל אל-כביר. בשעה שאני מהרהר בכך
אני חש כאילו יריתי בעצמי, בשל טעותי הגסה, בהאמיני במשחק
הוגן. סר מארק, מאז היום הראשון למלחמה, פעלתי למען
אוריינטציה פרו-בריטית. כתבתי על כך בארבע שפות ובארצות
רבות, הקמתי גדודים, אבנים הושלכו לעברי, פשוטו כמשמעו, על
שצידדתי ב'בעלי ברית של הצאר'. אין זו מדיניות נבונה להביא
לידי מרירות ידיד מסוג זה, ולא רק אותי.
ההיסטוריה היהודית לא ידעה מעולם ידיד נוצרי כמו קולונל
פטרסון, אדם המבין את תשוקת לבנו כשם שרק יהודים מעטים
יבינו, ואשר גם סבל עמנו ובגללנו בוז ולעג ואף גרוע מזה. כגמול
לכך הוא זוכה ליחס שטני של עוקצנות, עלבונות ומהלומות,
בבחינת אות לכל שאר ה'טיפשים' העלולים לקשור את גורלם עם
גורלנו. הוא נאלץ להגיש את התפטרותו, משום שחש את עצמו
כשקרן וכמתעתע בפני כל היהודים, כשם שאני חש כך.
אדוני הנכבד, אני מפציר בך לעשות דבר מה, להזהיר את גנרל
אלנבי לפני שיתרחשו דברים שלא יסולחו על ידי יהודי ארץ ישראל
ובכל מקום, דברים אשר ינציחו שנאה תהומית בין שתי קבוצות
שהגורל הועיד אותן להיות ידידים. אני יודע שבאומרי זאת אני
עלול לפגוע בעבודתי, אך עלי לומר זאת, פן ייגרם נזק גדול יותר
וחמור יותר.
שלך בנאמנות,
ו' ז'בוטינסקי
קולונל סר מארק סייקס
המטה הראשי, ארץ ישראל
.
.
הערות:
1 בפגישה שקיים מארק סייקס עם 'ועד הצירים'. סייקס סייר בארץ
ישראל ובסוריה מסוף 1918 עד תחילת 1919. בנובמבר 1918 קיים שיחות עם
אנשי ציבור יהודים וערבים בירושלים וביפו.
2 בתהלוכה לכבוד יום השנה ל'הצהרת בלפור' (איגרת אל וייצמן 12.11.1918 ).
.
.