.
אל יוענה ז'בוטינסקי, לונדון
ביר סאלם, 3 באפריל 1918...רוסית

ארץ ישראל, 3 באפריל 1918
אהובתי,
הדואר הגיע כבר לפני חמישה ימים וב'כרמל'\1 נמצאים בוודאי
מכתבים ממך, אבל הם עדיין לא הגיעו אלי. אני כותב לך פעמיים
בשבוע.
זה עתה פגשתי את וייצמן שהגיע מקהיר. הוא יהיה כאן אורחו
האישי של אלנבי, ואחרי כן יסע ליפו, דהיינו לתל אביב, שם יהיה
מקום מושבו של 'ועד הצירים'.
משימתם תהיה קשה למדי. הלך הרוחות בקרב הערבים קנאי
מאוד, והאנגלים נאלצים להתחשב בכך. לפיכך, ככל שהציונים,
'ועד הצירים' וכו' בלונדון מרבים להרעיש, כן צריכים כולנו
להיזהר כאן. אולי זה נבון מאוד, אבל קשה. ואולי אין זה נבון.
גם לי לא קל. במקרים רבים נאלץ אני להתחיל את הכול מן
ההתחלה (אצל השלטונות ולא אצל הנוער). הצעירים ששים אלי
קרב, אבל לפי שעה לא קיבלו אותם. מסתבר, שמחכים להפגת
התלהבותם. מהו שורש העניין, מהי סיבת העיכוב - קשה לברר.
לכאורה כולם בעדנו, אך למעשה האווירה צוננת. ואף על פי כן,
זה יצליח. אבל הדבר נמאס לי, נמאס נורא. קשה כל כך לסובב
גלגל זה, כאשר בעצם אינני מתאווה אלא אלייך, אל ערי ואל
הנוחיות בביתנו.
הבעיה העיקרית עכשיו במושבות, בירושלים ובתל אביב, מלבד
ההתנדבות, היא התנהגותן של הנערות. נראה שבמשך שלוש שנות
הרעב ירד מאוד המוסר בקרב אנשי 'החלוקה' בירושלים. בשאר
המקומות מוצאים האוסטרלים והסקוטים הגברתנים חן בעיני
הנערות, והן מטיילות בחברתם. ייתכן שבשל כך יהיו בכל מושבות
יהודה בין עשרים לעשרים וחמש 'תוצאות', אבל לא כדאי להקים
רעש בשל כך. אלא שכאן\2 היו המידות תמיד נעלות יותר. אפילו
בתל אביב, שבה הבחורים והנערות התרגלו לחיות וללמוד יחדיו
ולנהוג ללא גינוני נימוסים, הם עוסקים יותר בבעיות מאשר
בפלירטים. עכשיו כועסים במיוחד הבחורים. ושמא הם פשוט
מקנאים? אתמול הסתערו הגברים הצעירים על המבצר, כבשוהו,
אם אפשר לומר כך, והעניקו לנשים זכות הצבעה בבחירות
לקהילה. הגיל - 20 שנה. גם ללא ידיעת קרוא וכתוב. זה אפילו
טיפשי, אך אני מברך אותך. נדמה לי שמלאו לך 20 שנה, ושמא
את עדיין בגיל 18, כפי שהוחלט ב1912?
כוכבית שלי, ארץ ישראל מלאה נערות חמודות בנות 20
ומעלה, אך אין ביניהן אחת הראויה להיות מדרך כף רגלך,
ילדתי.\3
זה עתה שלחו לי מקהיר את מברקך מביקונהיל\4 מ30
באפריל.\5 מה נשמע בביקונהיל? ודאי עברת לשם מחמת
ההפצצות. אהובתי המסכנה...בינתיים צריך לשלוח לך כסף.
כאן לא קרה שום דבר שעלול לעורר דאגה בלבך. הגדוד שלנו
נמצא בקהיר, והוא יישאר שם זמן רב. אינני מבין, האומנם אף אחת
מן הכתבות שלי שנשלחו במברקים לא פורסמה בעיתונים? או שמא
אינך יודעת? מוזר מאוד. לעזאזל, זה מזל ביש. אבל בעזרת האל
זה בכל זאת יסתיים בכי טוב. אינני יכול לשלוח מכאן מברק בצופן,
לכן שלחתיו לקהיר. מסכנה שלי, את שם דואגת...
מאה נשיקות לך ולערי.
שלך, ו'
.
.
הערות:
1 בסוכנות חברת 'כרמל מזרחי' בקהיר.
2 בארץ ישראל.
3 במקור באנגלית: my girl
Beaconhill 4
5 זו פליטת קולמוס, וצריך להיות: 30 במארס (מ"ז, א1/2/2).
.
.