.
אל הרברט סמואל, לונדון
לונדון, 28 ביוני 1916...אנגלית

לונדון, 28 ביוני 1916
אדון נכבד,
אינני שותף לדעתך בדבר הצורך בגיוס חובה של יהודים זרים.\1
אך הרשה לי, כמי שקורא את דבריך, להביע את מלוא הוקרתי
לאומץ הלב הגברי, שבו הגנת בגלוי על מה שנראה בעיניך הדרך
הנכונה. חיזיון נדיר הוא בימינו לפגוש אדם הסבור, כי הפופולריות
האישית שלו והאינטרסים האישיים של האנשים שאליהם הוא מפנה
את דבריו, אינם שקולים כנגד כבודו ועתידו של עם ישראל
המוטלים על כף המאזניים. רבים מדי מקרב אנשי ההנהגה שלנו
מעדיפים להימנע מעיסוק בנושא בלתי פופולרי, בהותירם את
האדם ברחוב באשליה המסוכנת שניתן ליישב את המחלוקת ללא
קורבנות כבדים. אתה הרי יודע שהקורבנות הם בלתי נמנעים, אלא
אם כן נסכים למוטט מעמד היהודים בארץ זו ובעולם כולו, ואתה
אומר זאת בגלוי להמונים. הלוואי שתהיה לעוז רוחך השפעה
מחנכת על ההמונים ועל כמה ממנהיגיהם רכי הלב.
עם זאת חוששני, כי בהטיפך בפשטות לגיוס חובה הנך מתעלם
מגורם אחד חשוב. אין לייחס את חרדתם של אלפי צעירינו מרעיון
זה לרפיון אישי. יש לכך יסודות מוסריים עמוקים. בהשוותם את
מצבם במלחמה זו עם מצב שכניהם האנגלים, אין הם יכולים שלא
להבחין בהבדל אחד עצום: האנגלי יודע, כי אם יסייע לנצח
במלחמה יהיו כל בני עמו בני חורין; בעוד שליהודי חששות כבדים
לגורלם של שישה מיליונים מאחיו. דבר חסר תועלת הוא לתבוע
מיהודי שנולד ברוסיה שישכח זאת. הוא אינו יכול, אין לצפות לכך
ממנו. בנסיבות אלה יהיה גיוס החובה מסוכן, ואני חושש - בלתי
מעשי. תחושה של הצדקה פנימית חזקה, בין שהיא מוצדקת בין
שהיא מוטעית, עלולה לגרום לצורות כאלה של התנגדות שתסכן
את מעמד היהודים כאן וברוסיה בצורה חמורה יותר מאשר במקרה
של כישלון בגיוס מתנדבים. אני סבור שגיוס חובה אפשרי כאשר
הרוב חש שאחרי ככלות הכול הדבר צודק. במקרה שלנו התחושה
של ההמונים הנוגעים בדבר שונה לחלוטין. בל נמעיט בחשיבות
עובדה זו, פן תתדרדר המחלוקת לדפוסים מכוערים מאוד.
אך, כמובן, גדולה יותר אשלייתם של אלה הסבורים, כי ניתן
ליישב את העניין בהסברים ובמשא ומתן עם השלטונות. אפשר
ליישב את העניין באופן הוגן רק על ידי העובדה הממשית,
שצעירים יהודים יטלו חלק במידה הוגנת באחריות ובסכנות של
שכניהם האנגלים, ולא בשום דרך אחרת. הבעיה הנוכחית לא
נתעוררה משום שפלוני או אלמוני 'דיבר עם הממשלה',\2 אלא בשל
העובדה שאלפי צעירים ב'איסט אנד' מסתובבים בבגדים אזרחיים,
בעוד אחרים לובשים בגדי חאקי. הימנעותם מפעולה - רועמת.\3
אי אפשר למצוא לכך תירוץ, במיוחד לא לאמהות ולאחיות של אלה
הנמצאים בחפירות. כל עוד הם יראו אלפי צעירים יהודים בריאים
וחופשיים, הם לא ירפו מן הלחץ שהוביל למצב הנוכחי. תסיסתם
עשויה להיחלש לזמן מה, אך היא תופיע שוב בעוצמה מחודשת.
הם לא ישתכנעו מן ההתנגדות המוסרית שהוזכרה לעיל, העשויה
לדבר היישר ללבבות של יהודים. אך להם אין היא אומרת דבר. אין
להאשימם, עלינו להבין את הפסיכולוגיה שלהם. אנגליה כפתה על
עצמה גיוס חובה. עובדה זו חוללה מהפכה כזו במחשבותיהם
ובנפשותיהם, שאין הם מסוגלים לקבל את טיעונינו. הם יכלו
להסכים לפטור שניתן לאירים, בשל הטרוניה שבלבם נגד אנגליה,
הצודקת או הבלתי צודקת. אך מה להם ולטרוניותינו כלפי ארץ
רחוקה וזרה? הם עונים: 'כאן מתייחסים אליכם בצורה הוגנת
ביותר, ודי בכך'. הם גם לא ישתכנעו מן המידע, ש'אלפי יהודים
אחרים נלחמים כבר'. זה נאמר על אנגלים כאשר שאלת גיוס החובה
הכללי עמדה על הפרק, אך ללא הועיל. ובל נוליך עצמנו שולל,
זה לא רק האספסוף, אלא חלק הארי של הציבור האנגלי. עד כה
לא שמענו על אף אדם אחראי בקרב אנשי הציבור או בקרב אנשי
העיתונות בארץ זו שהסכים לתמוך בטענה, שמהגרים יהודים אינם
חייבים להגן על אנגליה משום שיהודים במדינה אחרת סובלים
מיחס גרוע. אנו יכולים להצטער על כך, אך אלה הם פני הדברים.
הוויכוח בנושא זה הוא ויכוח שוא. למצב זה יש מוצא מכובד אחד:
אלה שבחרו באנגליה כביתם חייבים להגן על ביתם.
מובן שאינני מעלה על הדעת שאין אלטרנטיבה לפתרון
המכובד. יש פתרון בלתי מכובד. יש אפילו שני פתרונות: האחד,
הממשלה תשתכנע לפטור את הצעירים שלנו ולהגן עליהם מפני
מהומות. השני, הם יורשו לצאת את הארץ לאמריקה. אינני מוסמך
לשפוט, איזו השפעה תהיה לכך על מצב בני עמנו בבריטניה. אני
רק יודע איזו משמעות תהיה לכך על מאבקנו למען זכויות ברוסיה.
אם תתרחש האלטרנטיבה הראשונה, ניאלץ אנו, כתבי העיתונות
הרוסית בלונדון, לדווח לעיתונים שלנו, כי חיילים ושוטרים
מגינים ב'איסט אנד' על יהודי רוסיה מפני אבותיהם ואחיהם של
הנערים האנגלים הנלחמים בחפירות. ואם תתתרחש האלטרנטיבה
השנייה, ניאלץ להביא לידיעתם של ידידינו ושונאינו ברוסיה,
שאלפי צעירים יהודים, אשר אכלו לחם אנגלי בתקופת רווחה,
נוטשים את אנגליה בעת מצוקתה. אינני נמנה עם אלה המודאגים
יתר על המידה מדעות של אחרים על יהודים. אך אל לה לגאווה
להתדרדר לציניות. איננו יכולים להיאבק למען צדק, אם אין לנו
ידידים ובעלי ברית שיתמכו בנו. גם ידידינו ובעלי בריתנו בקרב
חוגים דמוקרטיים ברוסיה לא יוכלו ללמד עלינו זכות, אם אנו
הורסים את הבסיס העיקרי של מאבקם למעננו - עקרון שוויון
הזכויות והחובות - ואם אנו נותנים לאויבינו את הזכות לקבוע,
שאפילו באנגליה יש להגן עלינו מפני פוגרומים.
בל נשכח נקודה מהותית נוספת : רבבות יהודים מחוסרי
אמצעים יברחו לאחר המלחמה מ'תחום המושב' ההרוס לארץ זו.
בשל התנאים הכלכליים לא תהיה כניסתם קלה. על כל מהגר יהודי
יצטרכו להגן מפני התנגדויות רציניות וכבדות משקל. אך כיצד,
באילו נימוקים תצדיק קבלתו של אלמנט שהפגין חוסר רצון
להשתתף בגורל הארץ בימיה הקודרים? לא רק כאן יטענו נגדנו.
גם באמריקה 'נכונות' היא סיסמת הקרב כיום. הם צופים מראש
אפשרות שארצות הברית תצטרף למלחמה, והם קנאים במיוחד
לעניינים של פטריוטיזם ול'אמריקה תחילה'. האם הם יקדמו
בברכה תוספת של תושבים, שהאומה אינה יכולה לסמוך עליהם
בשעת הצורך? האם לא יהיה זה נשק איום נגד היהודי העני באליס
איילנד,\4 אם אויבי ההגירה היהודית יוכלו לטעון, 'הוא יסרב להגן
עלינו בעת סכנה בדיוק כפי שנהג באנגליה'?
אין זה מוגזם לקבוע, שאם המחלוקת הנוכחית תסתיים בדרך
מכוערת, ימיט הדבר אסון לאומי כבד על העם היהודי בעולם כולו.
עם זאת אני חושש, שהסיום המכוער כמעט בלתי נמנע, אלא אם
כן תימצא פשרה הוגנת כלשהי. זו יכולה להיות רק פשרה. אף אחד
משני הפתרונות הקיצוניים: גיוס חובה רגיל או פשוט אי גיוס, אינו
יכול להתבצע ללא ביזיון. הצורך בפתרון של פשרה ברור.
המהגרים חייבים לעשות את הוויתור הבלתי נמנע לדעת הקהל
האנגלית: עליהם להכיר במחויבותם ליטול חלק באחריותה של
אנגליה. אבל גם דעת הקהל האנגלית חייבת לעשות להם ויתור
הוגן ועליה להכיר בכך, שלא ייתכן שוויון מוחלט מבחינת האחריות
אם אין שוויון בגמול, דהיינו בהישג אשר יושג. לשון אחר, יש
להגביל את החובות הצבאיים שיוצעו לצעירים שלנו למינימום
ההכרחי התואם במדויק את מסירותם לבריטניה, דהיינו להגנת
אדמת בריטניה.
הגבלת המטלה משמעה, כמובן, הקמת יחידה מיוחדת. אם הם
יפוזרו ללא הבחנה בגדודים הרגילים, לא יוכלו אנשינו לדרוש
עיסוק שונה. זה בלתי אפשרי מבחינה טכנית. התוכנית צריכה
לקבל צורה כזאת בערך: יחידה של יהודים ילידי חוץ המיועדת אך
ורק להגנת אנגליה ודומיניונים אנגליים. זו צריכה להיות הקריאה
אשר תפנה הממשלה לצעירים שלנו. אין לי ספק, שפנייה כזאת
תזכה להיענות משביעת רצון, ללא צורך בכפייה, ובעת ובעונה
אחת תשביע את רצונם של שכניהם האנגלים. אני חוזר ומדגיש,
שבני הנוער שלנו אינם משתמטים ואינם כפויי טובה. אם תועלה
בפניהם הצעה שהכול יכירו בהגינותה (כל אלה שדיברתי עמם
מכירים ללא ספק בחובתם להגן על הארץ), הם יבואו בהמוניהם
להתגייס.
עלי להוסיף, כי בקשר לפיתוח 'גדוד 'ציון' של נהגי הפרדות',
הכינותי תוכנית להקמת יחידה יהודית למטרות לאומיות נרחבות.
לא ויתרתי על התקווה להגשים את התוכנית, ולא אוותר עליה כל
עוד המלחמה נמשכת. אבל מכתב זה נכתב למטרות אחרות, ופשוט
מייצג ניסיון להציע מוצא הוגן ממצב מסוכן.
עבדך הנאמן,
[ו' ז'בוטינסקי]
28 ביוני 1916
3, Justice Walk, Chelsea
הערות:
1 ב1 ביוני 1916 הודיע הרברט סמואל בפרלמנט, בתוקף תפקידו כשר
הפנים, על תוכנית הממשלה הבריטית לגייס את האזרחים של מדינות
בעלות הברית, היושבים בבריטניה. בכללם הצעירים היהודים מרוסיה ( of
House .(Commons, Vol. 82, p. 2895
2 רמז להאשמות שהוטחו כלפיו, שהוא גרם לכך שהממשלה הבריטית דנה
בגיוס היהודים הזרים.
3 במקור ברומית: Cum tacent clamant
אי קטן ליד ניו יורק שמ1892 ואילך היתה בו תחנה ,Ellis Island 4
של שלטונות ההגירה. האי זכה לכינוי 'אי הדמעות' מכיוון שמהגרים שלא
הורשו להיכנס לארצות הברית עוכבו שם והוחזרו לארץ מוצאם.