אל דוד בן גוריון, לונדון
פאריס, 2 במאי 1935 עברית
ידידי בן גוריון,
לולא מוכרח הייתי לצאת בעוד שעה לפולניה, הייתי מתביע/1 אותך במבול נייר מושחר. כי מאד שמחתי למכתבך: הוא 'נחמני'./2 בזמן האחרון, עוד יותר מקודם, התחלתי לשנוא את א פן חיי, קצה נפשי במרירות התמידית בלי קץ גם מעבר לאופק. אתה הזכרתני כי אולי בכל זאת יש קץ.
רק קטע אחד 'פילוסופי': בטוחני כי יש הטיפוס של ציוני שלא איכפת לו הצבע הסוציאלי של 'המדינה': אני כזה. לו נוכחתי שאין דרך ל'מדינה' אלא סוציאליות, או אפילו רק שזה יחיש את יצירת המדינה בדור אחד – הנני מוכן ומזומן. עוד יותר – מדינת אדוקים שבה יכריחו לאכול געפילטע פיש משחר עד שחר (אבל אין דרך אחרת) – מסכים. עוד יותר גרוע: מדינה יידישאית, שבשבילי זה סוף כל הקסם שבדבר: אין דרך אחרת – מסכים. ואשאיר צוואה לבנַי שיעשו מהפכה; אך על המעטפה אכתוב: 'לפתוח 5 שנים אחרי חנוכת המדינה העברית'. בדקתי נפשי כמה פעמים לראות אם באמת אלו הן הרגשותי, ובטוחני שֶכֵּן.
אבל חפצי עוד אינם ארוזים; אולי אכתוב לך מוורשה. הֱיֵה שלום. אם תוכל להפציר בעוזריך שלא ימרירו את ה'מלחמה' בלי צ רך - שלא ינצלו את ההנדיקַפִּים/3 שלנו, בפרט ביחס לעליה (כי הלוא העניין הזה קשור בactual human suffering
/4) - לך והצלח. על כל פנים – כשכתבת כן יהא: חזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה ושתי ידים פרושות מעבר לשדה הקטל!
הֱיֵה שלום ותודה על המכתב.

שלך,

ז' ז'בוטינסקי
הערות:
1 זו פליטת קולמוס – צריך להיות 'מטביע'.
2 בתשובה למכתבו של ז'בוטינסקי מ30 במארס 1935 (איגרת אל בן גוריון 30.3.1935 ), שלח לו
בן-גוריון ב28 באפריל 1935 מכתב ארוך ולבבי מאוד, שבו הביע את רחשי לבו לנוכח אכזבתו מדחיית 'הסכם העבודה' על ידי רוב המצביעים במשאל חברי ההסתדרות הכללית. במכתבו כתב בין השאר: 'אם נגזר עלינו להילחם – תדע שבין "אויביך" יש אדם המוקיר אותך והכואב את כאבך. היד שחשבת בפגישתנו הראשונה שאיני רוצה להושיטה לך -
תהא מושטת לקראתך גם בסערת הקרב. ולא רק היד...'
ובסיום כתב: 'רוצה אני לשאת בלבי את דמותך כאשר ראיתיה בלונדון. הצטערתי צר רב על היאוש המדבר מתוך מכתבך... ראיתי שיאושך מהול בכאב – והכאב הזה אינו זר לי' (אצ"מ S25/1482).
3 אנגלית (handicaps): אבני נגף.
4 אנגלית: סבל אנושי ממשי.