מציין שאף על פי שהקהילה היהודית בכללה סבלה מהמאורעות
באוראדיה-מארה, הקרבן העיקרי שלהן הוא הסטודנט היהודי.
המאורעות מוכיחים שמן הדין להקים בי"ס גבוה לסטודנט העברי
והתשובה היחידה למאורעות היא הקמת אוניברסיטה בירושלים. אומר
שאמנם קיים בירושלים מוסד המכונה אוניברסיטה עברית, אולם בלחץ
של חוג צר של בעלי השפעה הפך למוסד מחקר, ואין לסטודנט העברי
הסובל מנומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות במזרח ובמרכז אירופה כל
אפשרות לרכוש השכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. פונה בשם
תנועת הצה"ר אל חברי הוועד הפועל הציוני בבקשה להפעיל את
השפעתם לשנות את המצב הבלתי נסבל, ולבצע את הרפורמה הדרושה.
מדגיש שתקציב האוניברסיטה בירושלים שווה לזה של אוניברסיטה
אירופית ממוצעת, ושלנת 1928-1927 הגיע התקציב לסך 019,35 לי"ש
ולפי הודעת הרקטור, יהודה ליב מגנס, יגיע התקציב של השנה הבאה
ל-000,46 לי"ש; משווה תקציב זה לתקציבי האוניברסיטאות הבאות:
קובנו, עם שש פאקולטות ו-000,3 סטודנטים - 000,300 דולר; אתונה,
עם שש פאקולטות - 000,200 דולר; מאדריד, עם ארבע פאקולטות -
000,400 דולר; יינה - 000,250 דולר, נוישאטל - 000,72 דולר.
מציין שבשביל ביה"ס הגבוהה אפשר להשיג מרצים מבין סגל המרצים
של האוניברסיטה הקיים כיום בירושלים. טוען שאילו היתה קיימת
אוניברסיטה רגילה, היו יכולים להעסיק מרצים במקצועות רפואה,
משפטים, פילולוגיה, מדעי הטבע וכו'. חולק על הרעיון שכאילו לא
די לאוניברסיטה העברית בירושלים בפרופסורים רגילים, אלא דרושים
לה אנשי מדע ממדרגה ראשונה ובעלי שם בינלאומי. מטעים שהקמת
אוניברסיטה רגילה תאפשר לנוער היהודי לרכוש השכלה גבוהה, ואילו
בתנאים הקיימים באירופה המזרחית נאלץ הסטודנט העברי ללמוד
באוניברסיטאות בעלות רמה נמוכה. סבור שקיום אוניברסיטה
בירושלים ייצור קשר בין א"י והגולה. קובל על שחוסר אוניברסיטה
עברית בירושלים מתחיל להיות מורגש גם בין חוגים לא-יהודיים,
והדבר מסכן את שאיפות הציונות בגולה.