אל ליאונה קארפי, מילאנו
פאריס, 14 במארס 1932 גרמנית
מר קארפי הנכבד מאוד וחבר יקר,/1
הלוואי והיתה לי האפשרות לכתוב כמה מאות מכתבים בכתב ידי, שהרי כל אחד מהם הוא מכתב אישי. אבקשך אפוא להתייחס אל המכתב הזה הנושא את חתימתי כאל מכתב אישי.
אומר לך במלוא הרצינות ובמלוא גילוי הלב, כי על פי המצב הכספי השורר עתה, המשך קיומה של ברית הצה"ר הוא אבסורד. אני יודע שידידינו בלונדון, המנהלים את הלשכה המרכזית והמבצעים עבודה עצומה, דעתם שונה: הם מוכנים לעבוד ולסבול בכל התנאים. אולם אני אינני מוכן להקריב קרבנות, שכן סבורני שזה חטא לדרוש מהם, למרות הכול, לבצע עבודה.
יתרה מזו, אינני מבין כיצד אפשר לבצע עבודה כה עצומה, שאנו מצפים לה כיום מן הרביזיוניזם ושהיא כורח הזמן, בלי כסף. טול שלושה עניינים אלה בלבד: פעילותנו המדינית הגדלה והולכת בהתמדה (עתה: הפטיציה), הקואופרטיבים לעלייה ותנועת 'תוצרת הארץ'. ביצוען של שלוש המשימות הללו יקבע את זכות קיומה של תנועתנו ככוח משפיע,
ועל פיהן יקום או ייפול כבודנו העצמי. ואולם כל אחת משלוש המשימות האלה תיכשל כישלון חרוץ, אם למרכז לא יהיה כסף. אפשר לבצע משימות כאלה כשמוציאים לאור חוברות וספרים, כשמטילים על ועדות לעבד תכניות טכניות, כשמשגרים מדריכים ומפקחים, כשניתן מדי פעם לקיים קשר באמצעות מברקים, כשמאפשרים לחברינו שבהנהגה לצאת לנסיעות מדיניות, וכו'. במצב הנוכחי, בעזרת מנגנון מצוין אך זעיר, ממש מיקרוסקופּי, התלוי בכל צעד ושעל בכוחות עזר מתנדבים (שבכל עת אינם מְתַפְקְדִים כראוי, שהרי אנשים מוכשרים חייבים להרוויח את לחמם במקום אחר), ללא חומר מודפס, ללא מדריך הנע ממקום למקום, אפילו לא אחד ויחיד וכו' וכו' - אין לעשות דבר של ממש, אלא לא כלום, ממש לא כלום. אני חש בעומק הלב, שכך גם אי אפשר לטעון שאנו מפלגה גדולה הרוצה לחדש את פני הציונות.
אנא אל תאמינו בַמיתוס, שיש מקום בעולם שבו נמצאים נדבנים עשירים שיממנו את המרכז שלנו. זה מיתוס ואף גרוע ממנו, זו השפלה מרה שבני אדם, שאתם הרביזיוניסטים רואים בהם את מנהיגיכם, יפנו כעניים בפתח אל עשירים שמחוץ למחנה - אך לשווא! אשר לי, אני מסרב זה זמן רב להמשיך לפעול בדרך כזאת.
הברית תלויה במקור כספי אחד ויחיד: בתרומות של כל הרביזיוניסטים, חוץ מאלה הסובלים חרפת רעב ממש. הכול צריכים לתרום כסף, והרבה כסף - כך שבתקציבו האישי של כל אחד ואחד תורגש תרומה זו. הרביזיוניזם איננו משחק ילדים; ומן הראוי שהרביזיוניזם יעלה לכל אחד מאתנו לא פחות מכל מצרך חיוני אחר.
את הדבר הזה אני דורש ממך, ידיד נכבד: ממך אישית, כאילו כתבתי את המכתב הזה כמכתב יחיד ובכתב ידי מא' עד ת'. אני מפנה אליך קריאה במלוא הרצינות, לא רק כדי שתיענה לקריאתי, אלא שתיזום פעולה מתאימה בקרב ידידיך הקרובים ביותר. ואני אומר לך במלוא הרצינות: סירוב מצדך או אי מתן תשובה למכתב זה, או תרומה של מה בכך - ייחשבו להשפלה מרה, כמו במקרה של אותם
'פטרונים' זרים - אבל מרה אף הרבה יותר.
אין זה לפי כבודנו, זו קומדיה מכוערת להפריח סיסמאות, להצביע על דרכים חדשות, להיבחר למשרות רמות, בעוד איננו מסוגלים להשיג דבר בשל עצלותם של חברי הברית או בשל קמצנותם לתמוך במרכז שלנו בצורה הראויה. אין זה נכון שהם אינם מסוגלים לכך. לברית מאות רבות של חברים שבידיהם די אמצעים, שגם בשעה זו - בתקופת המשבר - יכולים היו להעניק למרכז חמשת אלפים עד ששת אלפים לירות שטרלינג, ובמיוחד לו
טרחו למשוך למבצע זה את ידידיהם הקרובים ביותר. אם אין בכוחכם לגייס את הכסף הזה, אזי אין לכם זכות להשתעשע ברעיונות גדולים.
מצב זה מאוס עליי ואינני יכול לשאתו עוד; ועליי להיות אולטימטיבי בעניין זה. עוד בבאזל/2 הצעתי שנסגור את המרכז ולא נשוב לפתוח אותו אם בתוך חודש ימים לא יגיע הכסף. הצעתי את ההצעה ההיא מתוך הכרה מלאה באחריותי; מתוך אותה הכרה של אחריות כותב אני את המילים הקשות הללו. התנועה תירקֵב, אם לא נעשה עכשיו את אשר אנו מצהירים כי נקראנו לעשותו. אינני רוצה לסבול זאת, ולא אייעץ לאף אחד מידידינו בהנהגה שיסבול זאת. אם המפלגה שובקת חיים, שתעשה זאת בגלוי ובאופן רשמי, ואם איננה רוצה להתחסל, יתרמו-נא חבריה כסף מזיעתם ומדמם, תוך הקרבת קרבנות וּויתורים.
בקשה זו מופנית היום אליך באופן אישי, ידיד נכבד, גם אם הדבר כרוך בהכבדה רבה מאוד על האמצעים העומדים לרשותך.
בכבוד רב,
המסור לך,

ו' ז'בוטינסקי
נשיא ברית הצה"ר העולמית

הערות:
1 במקור באיטלקית (בכתב יד): caro collega
2 בקדם-ועידה של צירי ברית הצה"ר לקונגרס הציוני ה17, שהתקיימה בבאזל ערב פתיחת הקונגרס (יולי 1931).