אל ריכארד ליכטהיים, ברלין
פאריס, 13 במארס 1931 גרמנית

ליכטהיים היקר,
אבקשך למסור את ברכתי הלבבית לוועידה הארצית שלנו.\1 מכל עבר אני מקבל אישור על עליית כוחם של הרביזיוניסטים, ואני עצמי ראיתי את סימני ההיכר לכך. משקיפים בני סמכא אומרים שההתרחבות בגרמניה איתנה במיוחד ומכה שורשים. אני מברך לא רק את מנהיגי התנועה בגרמניה, כי אם גם את היהדות הלאומית ואת הנוער היהודי בגרמניה, שרעננותו וחיוניותו שוב באות לידי ביטוי באופן כזה. אני מאחל לוועידה שבעתיד הקרוב ביותר תיחשב לאחד המהלכים האחרונים לקראת ניצחון רעיוננו.
בידך להחליט אם לקרוא באוזניהם גם את ההמשך.
למרות עמדתי השלילית - אולי במידת מה אפיקורסית - כלפי הדור הציוני השליט כיום, אני מאמין שאיננו רחוקים מהניצחון. גם בהתנהלות הכבדה וברתיעה מן התקיפות שכה מורגשות אצלנו לאחרונה, רואה אני סימנים אופייניים לפסיכולוגיה של קבוצה החשה שהניצחון קרוב. עוד נותרו צעדים בודדים בלבד, משמע שעכשיו עלינו להיות זהירים מאוד, כדי שלא להרתיע את האוהדים בכוח.
אני מעריך את הזהירות הזאת. אוהדים, דהיינו - הגרעין של ההמונים הניטרליים אך היצירתיים כקולקטיב, לעולם אסור להרתיעם שלא לצורך. אולם עם זאת יש להבין בבירור מהו כוח המשיכה האמתי שלנו, מדוע באים אלינו, מדוע אנשים ניטרליים רבים מתחילים להאמין בנו? יש רק סיבה אחת: התקיפות המאפיינת את ישותנו. לא התקיפות המלאכותית, הפיקטיבית, כי אם התקיפות המפוכחת: ההכרה המיושבת אך חסרת הפשרות ש2x2=4; ואלה האומרים '5', מן הדין לכופף אותם או לשבור אותם. רק הודות לכך זכינו בהכרה; רק משום שמאמינים כי אנו בבחינת פרק חדש לגמרי, שנְעַצֵב באופן שונה לגמרי את המדיניות ואת הכלכלה, ושבבואנו לעשות זאת, אם יהיה הכרח בכך, נפעל ללא רחמים.
כדי להגשים את התקוות הללו, עלינו להיזהר מלבוא בברית עם מי שאינו מתאים לנו. אינני מתכוון להעליב איזושהי קבוצה, אינני סבור שאנו נסיכים והם 'בנות האיכרים,' או אם תרצה אף ההפך; אלא שנישואים של בת איכרים עם נסיך הם זיווג רע. בני אדם החשים באופן שונה לחלוטין אינם יכולים לעבוד זה עם זה בהרמוניה ובאופן פרודוקטיבי.
אין זאת אומרת שיש לדחות מראש כל אפשרות של משא ומתן, אך בעניין זה אין ליטול שום יָזְמה. אם יפנו אלינו, נקשיב בכבוד וברצון טוב, ונתייעץ בינינו לבין עצמנו. ואולם אין זו משימתנו לתור אחרי בני ברית.
שנית: יש בקרבנו אנשים המקווים שהניצחון יתממש במסגרות הישנות; יש גם כאלה המדמים את הניצחון באופן אחר. מוטב אולי שלא לנגוע כלל בשאלה זו בדיונים פומביים; המועד לבירור שאלה זאת הוא בין הבחירות לבין הקונגרס, שכן אז המצב יתבהר לנו יותר. אבל אם הוועידה תרצה לדון בזה עכשיו, עליי להזהיר שלא תצמח שום תועלת מנקיטת עמדה לטובת אחת משתי המגמות המנוגדות. בבעיות מסוג זה אין מכריעים
על ידי הצבעה 'בעד' או 'נגד', שהרי מדובר בבעיות מצפוניות. עדיף לחפש דרכים (אם במסגרות הקיימות הניצחון לא יתממש בקונגרס ה17) העשויות לגשר בין שתי המגמות: מצד אחד אין להגביל בשום אופן את זכות הפעולה של ברית הצה"ר, ומצד שני יש לגשר בין ברית הצה"ר לבין יתר הגורמים של היהדות הציונית.
שלישית: הנכונות להקרבה. אין זו פרוזה לדבר על הדינר. גם שירים אפשר לפרסם רק אם מישהו משלם בעבור הנייר. אנו משותקים, אנו שרויים במצב של חוסר-יכולת מוחלט להמשיך בעבודתנו משום שרעיון הדינר רחוק עדיין מלהפוך לתנאי בל יעבור\2 לקיומנו המאורגן. חיי מנהיגינו בלונדון, ולא רק בלונדון, הפכו למסכת של ייסורים; לפקידים שלנו במרכז, כל יום הוא בבחינת הקרבה -
עבודתם ומצוקתם הן מעל לכוח אנוש. ולמה יסבלו רק הם לבדם? הסעיף הראשון בתכנית של הרביזיוניזם אמור להיות: הנכונות להקרבה עצמית. הבהר זאת לחברים במלוא האכזריות והתקיפות. לא רק ניצחוננו והתקדמותנו הם בסכנה אלא גם קיומנו, משום שמתוך 30,000 רביזיוניסטים רק אחוז אחד בקושי עושה מה שתשעים אחוז יכולים היו לעשות. אם הדבר יימשך כך, כל העניין יהפוך לקומדיה שאיש לא ירצה ליטול בה חלק. את חמש המילים האחרונות כתבתי במלוא הכוונה. לסיום: זו אזהרה - אולטימטום לעצמנו.
שלך בנאמנות,
ו' ז'בוטינסקי
הערות:
1 לוועידת ברית הצה"ר בגרמניה האמורה להתקיים בברלין ב15 במארס 1931.
2 במקור ברומית: conditio sine qua non