אל הוועד הפועל של ברית הצה"ר, לונדון
יוהנסבורג, 8 באפריל 1930 אנגלית

אדונים נכבדים,
להלן ניסיון להתוות תכנית פעולה נגד ההכרה הרשמית של ממשלת בריטניה בסוכנות היהודית המעורבת.\1 אין זו עדיין הצעה החלטית, אלא מִתוָוה ארעית למהלך אפשרי.
להלן שלוש נקודות:
א. אני מניח שהממשלה עדיין לא העניקה הכרה רשמית. בפברואר, במהלך השיחה שניהלנו עם ההנהלה הציונית, עדיין לא היתה הכרה. אם הנחתי מוטעית, והממשלה כבר העניקה את ההכרה, יהיה צורך לוותר על התכנית או לשנותה באופן דרסטי. אולם אם הנחתי נכונה, הרי לדחייה כזאת (ההנהלה הציונית הודיעה לממשלה על ה'הרחבה'\2 מיד לאחר הקונגרס בציריך\3) יכול לדעתי להיות רק הסבר אחד: הממשלה התקשתה להכיר בגוף, שבחוקה שלו אין אפילו מילה אחת על שיטת הבחירה של 50% מהמוסד המחוקק שלו.\4 מן הסתם זכור לכם שבמנדט, בסעיף העוסק בהסתדרות הציונית בתור הסוכנות היהודית, צוין במפורש ש'החוקה' שלה והמבנה הארגוני שלה חייבים להיות 'משביעי רצון'. מאידך גיסא, אני מניח שהמנהיגים הלא-ציונים נרתעים באופן טבעי מלהצהיר על תקנות הבחירות שלהם, משום שבמקרים רבים, במיוחד באמריקה, הם לא רק יירָאו בגלוי בלתי דמוקרטיים, אלא אפילו פלוטוקרטיים.
ב. קיומה של הסוכנות היהודית המעורבת משמעה - חיסול תקוותנו לכבוש את הקונגרס. בין אם נצטרף לשורות האויב ובין אם לא נצטרף, ברור שווארבורג, ואסרמאן וכו' אינם יכולים ליישר קו עם הרביזיוניזם; כך לפחות סבורים כל הציונים. כל עוד הם בדעה שעליהם לקיים את הסוכנות המעורבת, אין הם יכולים להצביע בעדנו. הסרת מכשול זה - הסוכנות היהודית המעורבת - תהיה אפוא גורם הכרחי במאבקנו.
ג. נראה שבשורותינו כבר אין נרתעים מהתנגדות גלויה להסתדרות הציונית על ידי פעולה כלפי חוץ. כמו כן, עכשיו לא יהיה הדבר בלתי פופולרי בעיני ציונים אחרים, כפי שעשוי היה להיות לפני שנה. עד כה הסוכנות המעורבת איננה בגדר הצלחה, וזאת מאשרים תומכיה בגלוי. מובן מאליו שתקום צעקה נגד הפעולה שלנו, אך היא לא תישען על התלהבות אמתית לסוכנות היהודית המעורבת, במיוחד אם נבהיר שדרישתנו (כלפי חוץ) היא רק חוקה דמוקרטית למוסד ההוא.
הצעתי הארעית מורכבת מארבע פעולות מוגדרות:
1. מספר חברי ההסתדרות הציונית יפנו לרשות המשפטית המתאימה בלונדון ויבקשו להוציא 'צו מניעה' (סבורני שזה המונח הנכון; אבל אם הצו שאליו אני מתכוון מכונה בשם אחר, אין בכך כדי לשנות את המצב) האוסר על ממשלת הוד מעלתו להעניק הכרה בחסות המנדט לגוף ציבורי שאינו מוזכר מפורשת בכתב המנדט. הטיעון שלנו צריך להיות כדלהלן:
א. סעיף 4 מסמיך בבירור את בעל המנדט להפסיק את ההכרה בהסתדרות הציונית בתור סוכנות יהודית, אך אינו מסמיך אותו להעביר את התפקיד הזה ואת הפריבילגיות הנלוות לו לגוף אחר, ללא התחשבות בחבר הלאומים.
ב. לכן ברור שהעברת תפקיד הסוכנות היהודית יכולה להתבצע רק לאחר שפעולות פורמליות מסוימות - יהא טבען אשר יהא, אין זה תפקידו של התובע לפרט - יאושרו על ידי המוסדות המתאימים של חבר הלאומים; ורק לאחר שמוסדות אלה יאשררו את השינוי, הן על ידי תיקון סעיף 4 הן על ידי הוספת נספח למנדט.
ג. בינתיים, גם אם יפסיק בעל המנדט להכיר בסוכנות היהודית, אין לו כל זכות להכיר בגוף האחר.
2. יש להוציא 'צו מניעה'
דומה
נגד ההסתדרות הציונית, כדי לאסור עליה להעביר בכל צורה שהיא את התפקידים ואת הפריבילגיות שהוענקו לה על ידי המנדט לגוף כלשהו, בטרם תודיע הממשלה על הסכמתה להכיר בו בתור סוכנות יהודית.
3. יש להגיש תזכיר לממשלה הבריטית ולבקש ממנה לדחות את ההכרה בשל הסיבות הבאות:
א. חוקת הסוכנות היהודית המעורבת אינה קובעת את אופן הבחירה של 50% מחברי המוסד המחוקק. אף ארגון בעולם אינו נחשב ארגון 'מוסמך', אם היסוד החיוני הזה אינו מעוגן בתקנותיו או בחוק. המצב הנוכחי הוא מצב של תוהו ובוהו. שום דבר אינו יכול למנוע מאספה של יהודים בארץ כלשהי לשגר נציגות למועצה הבאה של הסוכנות היהודית, ולטעון שזכותם החוקית לייצג את ארצם אינה נופלת מזו של נציגות אחרת. פירוש הדבר, שהאינטרסים של האנשים אינם מוגנים כראוי.
ב. יש גם להסביר ולהדגיש את הדרך בה 'נבחרו' נציגים לא-ציונים בשנת 1929. אף על פי שאין בהכרח צורך לקיים בחירות רגילות לאספה מכוננת, המגמה הכללית של הנוהל הזה (כגון באמריקה, שם מינה מארשל ועדה בת 7 חברים שמינתה 40 נציגים) אופיינית למגמה הפלוטוקרטית הגלויה לעין כול. כמו כן, העובדה שהמושב הראשון של המועצה, שאישר חוקה ארוכה מאוד ומפורטת מאוד, לא רצה או לא העז להתייחס אפילו במילה אחת לנושא החשוב כל כך כשיטת הבחירות (נושא זה הוא בדרך כלל הפרק המרכזי בכל
חוקה), היא הוכחה שהמגמה היא להנציח את האופי הפלוטוקרטי הזה. הענקת 50% של זכויות לפלוטוקרטיה, שאינה כפופה לבלמים חוקתיים, אינה עולה בקנה אחד לא עם האינטרסים של העם היהודי, ולא עם עקרונות החקיקה המודרנית או עם העקרונות של חבר הלאומים.
ג. הייתי נוקט ללא מורא עמדה תקיפה בעניין האופי הלא-לאומי של 'המחצית השנייה'. אחת הסיבות שתפקיד הסוכנות היהודית יכול היה להיות מופקד בביטחון מלא בידי ההסתדרות הציונית היא, שלאומיותו של ציוני היא אך ורק יהודית. כך שאפשר לסמוך עליו, שבכל הקשור לארץ ישראל הוא לא ישרת את האינטרסים הלאומיים של מדינה כלשהי. אך הלא-ציונים אומרים בגלוי, ששאיפותיהם הלאומיות זהות לשאיפותיה של המדינה שהם אזרחיה. אפילו כשמדובר בפעולה טהורה למען ארץ ישראל אין ערובה לנטיות לבם של הלא-ציונים, ולראיה: הפעילות הצרפתית של 'אליאנס'\5 (אפילו עכשיו) והפעילות של 'עזרה'.\6 בלי לזלזל כמלוא הנימה בעמדה הפטריוטית הזאת עלינו להצהיר, שאנו רואים בה סכנה לעניין היהודי. מכיוון שארץ ישראל היא חלק חיוני במזרח התיכון, על כן היא עלולה בכל עת לשוב ולהיות אובייקט לתחבולות של מעצמות שונות. במקרה כזה השפעתם של חברים הסבורים שמחובתם האזרחית לתמוך, אפילו בארץ ישראל, במדיניותה של ממשלה זו או אחרת, תהווה מקור לאי-נוחות משמעותית. אבל אפשר לפעול נגד נטייה זו ואפילו להתנתק ממנה אם תהיינה בחירות כלליות ל'מחצית השנייה', שכן אנחנו בטוחים שהמוני בני עמנו לעולם לא יסבלו שארץ ישראל תהפוך לשדה מריבה של מזימות אימפריאליסטיות שונות. עם זאת, כל עוד יוכלו הלא-ציונים להמשיך למנות חברים ללא התערבות ההמונים, קיימת סכנה שהסוכנות היהודית עצמה תהפוך כר לסכסוכים בינלאומיים ולאינטריגות.
ד. לפיכך, החתומים על התזכיר עומדים על כך שיש להתנגד להכרה בסוכנות היהודית עד אשר תשונה חוקתה באופן שתאפשר לבחור את כל חברי המועצה בבחירות כלליות, שההשתתפות בהן תותר לכל יהודי שיעמוד בתנאים שייקבעו על ידנו (או על ידה), ולא לפי מעמד חברתי או כלכלי.
4. תזכיר דומה יש למסור לחבר הלאומים.
הערה: יש להגיש את התזכיר לממשלה בשם ברית הצה"ר או בשם כל קבוצה אחרת, מכיוון שהחוקים הנוגעים למסירת עצומות לממשלה הבריטית אינם ברורים די הצורך, או שהם נוקשים מאוד. שונה הדבר בעניין התזכיר לחבר הלאומים. אני סבור שהדרך היחידה להגישו היא בשם 'חלק ניכר של אזרחי ארץ ישראל', כפי שכתוב בחוקה הארץ- ישראלית.\7

ו' ז'
הערות:
1 המורכבת מציונים ומלא-ציונים.
2 על צירוף הלא-ציונים
3 לאחר הקונגרס הציוני ה16 (ציריך, 28 ביולי-10 באוגוסט 1929).
4 טרם נקבע כיצד תיבחר המחצית הלא-ציונית של חברי מועצת הסוכנות היהודית.
5 Alliance Isra?lite Universelle - 'כל ישראל חברים' (כי"ח). ראשון הארגונים היהודיים העולמיים בעת החדשה. נוסד בפאריס ב1860 להגנת הזכויות האזרחיות והדתיות של היהודים בכל אשר הם. נודע במיוחד ברשת מוסדות החינוך שהקים בארצות הבלקן, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. ב1870 הקים את בית הספר החקלאי במקווה ישראל. במרכז פעילותו החינוכית עמדה הפצת התרבות הצרפתית.
6
Hilfsverein (איגרת אל וולפסון 15.2.1910 , הערה 21).
7 במקור: Palestine Order in Council (דבר המלך במועצה הארץ-ישראלית) מ19 באוגוסט 1922.