מוסר לנמען שב-5 בפברואר התקיפו אותו בבית הנבחרים תוך
התייחסות למשפט ולפסק הדין נגדו ב-1920. מצביע על כך שכל הליכי
המשפט הצבאי נגדו בוטלו על ידי מועצת הצבא בראשית 1921, פרט
לסעיף אישום אחד: החזקת אקדח שלא כחוק; שגזר הדין בוטל, ואין
זה הוגן להציג כבר-תוקף משהוא שלא שריר ולא קיים. מוסיף שלא
גורש מארץ-ישראל תוך הסכמה שלא יחזור ארצה; האמת היא שהוא עזב
את הארץ 6 שבועות לאחר שיחרורו מבית הכלא כשברשותו אשרת כניסה
לארץ-ישראל; שאמנם ביקר בארץ ב-1922 וב-1926, ושב-1928 השתקע
בארץ-ישראל. מתרעם על אי הצדק שאיש לא קם בבית הנבחרים להגן על
כבודו ולהצביע על שירותיו לטובת בריטניה כעיתונאי וכיוזם
התנועה למען הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה.מזכיר שבפעולה
למען הגדוד זכה לשיתוף פעולה ולתמיכה מצד הנמען, ומכריז שאם
הנמען היה מותקף היה הוא מרים את קולו להגנתו. קובע שלא נשא
נאום הסתה בתל-אביב או בכל מקום אחר, ומצטער שדראמונד שילס
דיבר כאילו מתוך התסתמכות על עובדות. העובדה היא ש-6,000 איש
הקשיבו לנאומו ושעיתון עברי מסר את נאומו במלואו, ואינו אחראי
לסילופי העיתונות הערבית או לדיווחי שוטרים ערבים.