מודיע שמתוך חשש שהפרעות ביפו יתפרשו ע"י היהודים בגולה כשינוי בעמדת ממשלת בריטניה כלפי הציונות נתנה ההנהלה הציונית הוראות לפדראציות השונות לקיים אספות עם, שבהן יביעו אמון בממשלת בריטניה. מדגיש שנתאכזבה תקוותה של ההנהלה הציונית שממשלת בריטניה תנקוט צעדים מתאימים בעקבות המאורעות; להפך, הממשלה הפסיקה את העלייה, המסיתים לא באו על עונשים וחקירתם מתנהלת ע"י אחד מחברי בית הדין הצבאי, אשר הרשיע את אנשי ההגנה במשפט ירושלים בשנת 1920, ודן אותם לעבודת פרך. טוען שההמונים היהודיים מפרשים את הנאום של הנציב העליון, בשלישי ביוני, כאילו הוא מצדיק את המצב המתואר לעיל, ונאומו של וינסטון צ'רצ'יל ב-14 ביוני בבית הנבחרים עוד חיזק את הרושם הזה. מספר שההנהלה הציונית בלונדון וועד הצירים בירושלים מחו נגד הנאום של הנציב העליון ודחו בחריפות את הפירוש שהוא נתן למושג "בית לאומי", בעיקר אחרי שווינסטון צ'רצ'יל בנאומו בבית הנבחרים ציין שסר הרברט סמואל הוא ציוני קנאי, ובכך יצר את הרושם שהשקפתו של הנציב העליון משקפת את עמדת הציונות. מצהיר שרק לקונגרס הציוני ולהנהלה הציונית הסמכות להביע את השקפת היהודים ביחס לבית הלאומי, ואלה מכריזים על רצונם ליצור רוב יהודי בארץ, בלי לפגוע בזכויות תושבי הארץ הלא יהודיים. טוען שמטרה זו היתה ברורה לממשלת בריטניה בעת מתן הצהרת בלפור. דוחה את הטענה של הציונים להתחיל בעבודה מעשית ובהתיישבות, ומדגיש שדבר זה אפשרי רק אם היהודים ידעו מהי המטרה הסופית, כלומר, גטו חדש או בית לאומי. מציין שהממשלה בא,י שמה מכשולים בדרכם של היהודים בעבודתם המעשית. דוחה את ההאשמה שהיחסים עם הערבים נתערערו עקב התעמולה הציונית, ומדגיש שהמאמץ הציוני לפני כיבוש א"י לא גרםמלמאורעות, למרות המדיניות האנטי ציונית של ממשלת תורכיה. מביע את דעתו, שאחד הגורמים שבגללם לא באו הפושעים על עונשם הוא תלות הצבא הבריטי בא"י במטה הכללי בקאהיר, שמדיניותו הביאה לידי מאורעות 1920, ולפסקי-הדין האכזריים נגד חברי ההגנה בירושלים; המטה הכללי מפריע לממשלה בא"י להשליט חוק וסדר. מוסיף שהצבא לא עשה דבר נגד הפורעים הערביים ביפו וברחובות, ואילו אברהם שפירא נעצר בגלל ארגון ההגנה על פתח-תקווה, והקולונל אליעזר מרגולין נאלץ להתפטר משום שארגן את ההגנה על תל אביב, בהסכמת הממשל. מייחס ללחץ הצבא את ביטול הקנס שהוטל על תושבי כפר ערבי שתקפו את חדרה. מציין שהגנרל ביירון הסביר לאנשי רמלה כי הצבא פעל נגד שודדי ראש העין לא מפני שתקפו מושבה יהודית, אלא מפני שהשתמשו לרעה בדגל הלבן. מטעים שההחלטה האכזרית לא להרשות למאות עולים חדשים לרדת מן האונייה, טעמה לחץ הצבא שהכריז כי אינו אחראי לבטחונם ברגע שירדו לחוף. מדגיש שחלק גדול מאנשי המנגנון בממשלת א"י שוללים את הצהרת בלפור, ומצהיר בשם ההנהלה הציונית שהמדיניות של ממשלת א"י נוגדת את האחריות שממשלת בריטניה קיבלה על עצמה על פי המאנדאט. מתלונן על שמשרד המושבות אינו מתייעץ עם ההנהלה הציונית בענייני המדיניות בא"י, אף על פי שהמאנדאט על א"ף מחייב שיתוף פעולה בין ההסתדרות הציונית ומשרד המושבות; מביא כדוגמה את הודעת וינסטון צ'רצ'יל לערבים בא"י בדבר הקמת מועצה מחוקקת. מביא את דרישות ההנהלה הציונית: לנתק את הקשרים בין המפקדה הצבאית בא"י והמטה הכללי בקאהיר, להעמיד את חיל המצב הבריטי בא"י תחת פיקוח ישיר של משרד המלחמה ולמנות לו מפקד שנאמנותו למאנדאט אינה מוטלת בספק; למנות רק פקידים נאמנים לרוח המאנדאט לתפקידים מרכזיים בממשלת א"י, ולהודיע לשאר הפקידים הבריטיים שעליהם להתפטר ממשרותיהם, אם מצפונם אינו מרשה להם לעבוד למען הבית הלאומי היהודי בא"י; להורות לנציב העליון להעניש קשות את מארגני המהומות, מבלי להתחשב בעמדתם החברתית או המדינית, ולבטל את התביעות נגד היהודים שפעלו להגנתם העצמית ולהגנת היישוב; להקים כוח הגנה יהודי חוקי; לפרק את השוטרים הערביים מנשקם; ליצור קשר תמידי בין ההנהלה הציונית ובין משרד המושבות. מודיע שאם הממשלה הבריטית לא תיענה לדרישות הנ"ל, תיאלץ ההנהלה הציונית להכריז ששיתוף פעולה עם הממשלה בעתיד הוא בלתי אפשרי, ותביא את השקפותיה בעניין לפני הוועד הפועל והקונגרס הציוני.