רצח ארלוזורוב והסכם לונדון

חיים ארלוזורוב, יו''ר ההנהלה הציונית בארץ-ישראל, נרצח על ידי שני אלמונים שעה שטייל עם רעייתו על חוף ימה של תל אביב, בליל שבת ה-16 ביוני 1933. רצח זה שטף את התנועה הציונית בגל של עלילות שקר, גילויי שנאה עיוורת והתכתשויות פוליטיות. היישוב היהודי נסחף במאבק הפוליטי בין הימין לשמאל. ההסתדרות הקימה ועדת חקירה מיוחדת בראשותם של שאול אביגור ודב הוז לבדיקת הפרשה. שלושה מחברי תנועתו של ז'בוטינסקי: אב''א אחימאיר, מנהיג האגף המכסימאליסטי בתנועה, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו כחשודים במעשה. למן הרגע הראשון היה ז'בוטינסקי משוכנע בחפותם של תלמידיו ובמשך למעלה משנה ניהל מאבק לשחרורם ונגד טיפול השלטונות הבריטים בפרשה. הודות לעמדתו התקיפה התעוררה דעת הקהל בעולם בעד זיכויים. תנועת העבודה פתחה במלחמה נגד ז'בוטינסקי ותנועתו. הקונגרס הציוני ה-18 שנתכנס בפראג בין ה-21 באוגוסט עד ה-3 בספטמבר 1933, בו הושמצה התנועה הרוויזיוניסטית וחבריה הואשמו ברצח, היה חוויה כואבת לכל משתתפיו. לאחר סיומו אמר ז'בוטינסקי: ''על אחת בלבד אני מצטער: שקונגרס ציוני נהפך על-ידי פרובוקציה שמאלנית זאת לבית-בושת''. ב-1934 זוכו הנאשמים, אך הדי הפרשה לא דעכו. רצח ארלוזורוב הביא את היישוב בארץ אל סף מלחמת אחים, ופילג את היהודים בעולם כולו לשני מחנות עוינים. המסע נגד ההסתדרות הגיע לשיאו במאמר ''כן לשבור!'' שפרסם ז'בוטינסקי ב-4 בנובמבר 1932, אשר גרם לסערת רוחות בחוגים הציוניים. במאמר קרא ז'בוטינסקי לשבור את המונופול של ההסתדרות ושלטונה: ''מצבו של עם בגולה הוא המצב הבלתי נורמאלי מכל שאפשר לתאר. זהו מצב של מחלה אורגנית עמוקה'', ולכן ''ייתכן שבארצות אחרות זאת-היא אמת קדושה, כי חובתו העליונה של הפועל היא הסולידאריות המעמדית שלו עם יתר הפועלים... אך בשעה שעם רוצה לבנות את מולדתו, אין

סולידאריות מעמדית זאת יכולה להיות החובה 'העליונה': הסולידאריות הלאומית עומדת מעליה''. 

כדי למנוע את העמקת הקרע, פנה ז'בוטינסקי אל הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כדי לנסות לשפר את היחסים בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית. אחרי מו''מ ממושך שהתקיים בלונדון באוקטובר-נובמבר 1934 בין דוד בן גוריון בשם מפא''י וההסתדרות הכללית, לבין ז'בוטינסקי בשם הצה''ר וההסתדרות הלאומית, הגיעו השניים לכלל הסכם שהיה אמור להפיג את המתח בין שני המחנות ולחולל יחסים תקינים. כן הסכימו על חלוקת עבודה צודקת ומאורגנת, שוויון כל הפועלים בקבלת עבודה, איסור על קנוניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות בשוק העבודה.
ההסכם שנועד בעיקרו למניעת אלימות ולהרגעת הרוחות, נתקבל על ידי תנועת ז'בוטינסקי, אך נדחה במשאל חברים שנערך בהסתדרות הכללית. הקרע בין המחנות החריף.