ספרות ועברית

עבודתו הספרותית

ז'בוטינסקי הושפע מהאווירה הרב-תרבותית והקוסמופוליטית שאפיינה את אודסה עיר הולדתו. יצירתו הספרותית התפרשה על פני סוגות ספרותיות רבות, כמו: רומן, דרמה, שירה, ביקורת ספרותית ופיליטון - סוגה שאפיינה אותו במיוחד והוא ראה בה אומנות לשמה. הוא אף חיבר אוטוביוגרפיה.

בספרות ובאומנות ראה ז'בוטינסקי האינטלקטואל מכשירים לחינוך העם. הוא תפס את האומנות כמחנכת וכמעצבת את דמות היחיד ואת דמות החברה ובאמן ראה מנהיג בעל שליחות. האומנות מעלה את האדם לדרגה רוחנית-מוסרית גבוהה יותר, ''האומנות היא השתקפות החיים, סיכום סגולותיהם'' אמר. הוא כתב בשפות רבות, ביניהן: עברית, יידיש, אנגלית, רוסית וגרמנית, ותירגם לעברית יצירות רבות ממבחר הספרות המערבית. לא בכדי בחר לתרגם את היצירה ''אספרטקוס'' מאת רפאל ג'וביניולי, המשקפת את רוח המרד לשחרור לאומי, ואת ''העורב'' ו''אנבל-לי'' מאת אדגר אלן פו. כן תרגם קטעים מתוך ''פאוסט'' מאת גתה, ואת שירי ביאליק לרוסית. תרגומו ל''העורב'' של פו נהפך ליצירה קלאסית ונכלל בספרי הלימוד של בתי הספר בארץ.

הרומן ההיסטורי ''שמשון'' שכתב ז'בוטינסקי בשנת 1927, בו שרטט דיוקן של הטיפוס היהודי החדש, משקף את עולמו היהודי-ציוני-רוויזיוניסטי. שמשון מוצג כגיבור לאומי בעל שליחות, הקשור אל בני עמו אך בה בעת נמשך גם אל העולם הנוכרי. הוא נועד להיות הראשון מבין טרילוגיה תנ''כית. רומן חשוב נוסף פרי עטו הוא ''חמשתם'', שראה אור בשנת 1936. הרומן מתאר את חיי יהודי רוסיה דרך סיפורה של משפחה יהודית מתבוללת - משפחת מילגרום מאודסה. הסיפור עוקב אחר התפוררותה של המשפחה על רקע תיאור התקופה של סוף המאה התשע עשרה, ומדגיש את נגע האנטישמיות. ז'בוטינסקי התמחה בכתיבת סיפורים קצרים, המתאפיינים בתיאורים ריאליסטיים מחיי היום יום.  בעיני ז'בוטינסקי התיאטרון הוא אומנות חזקה לא פחות מהספרות, אך האומנות הנעלה ביותר היא המוזיקה, שרק היא ''מסוגלת ללכוד את כל נשמת האדם ולהביע שמחה וצער, יגון וששון''. 

בתוך הספרות, השירה, לפי ז'בוטינסקי, עולה לאין שיעור על הפרוזה: ''אומנות קורא אני רק לאומנות המשורר'', הכריז. הוא תרם להתפתחות השירה העברית החדשה. שיריו הלאומיים מתאפיינים באהבה לארץ-ישראל, ובקריאה לעם היהודי בגולה להתעורר ולהילחם באויביו. ב''שירי ציון'' שלו, המגויסים לרעיון הציוני, שנכתבו בעברית, הוא הציג את תורת ''הציונות הגדולה''. השירים שימשו המנונים לתנועות נוער ולסטודנטים. ז'בוטינסקי כתב גם שירי חול, כמו: ''שיר מבריח מכס'', ושירו ''שאפלוך'', בו נראית לראשונה השקפתו על עליונות היחיד וכוחה של האהבה.

מאבק למען השפה העברית

השפה העברית הייתה אחת מאהבותיו הגדולות של ז'בוטינסקי. ב-1910 כאשר השתתף בכנס בו נכחו גדולי התרבות היהודית אשר נאמו ביידיש, בחר ז'בוטינסקי לנאום בשפה העברית. באותה תקופה הוא יצא לסבב הרצאות והשמיע בחמישים ישובים שונים ברוסיה נאום בשם ''שפת התרבות העברית'', אותו למד בעל פה והגדירו כ''יחידי שבו אתפאר עד סוף ימי''. ז'בוטינסקי יזם הקמת בתי ספר עבריים בארצות אירופה השונות, פעל בשביל למצוא מורים מתאימים שילמדו בעברית ולהוציא לאור ספרי לימוד וספרי עזר בשפת הקודש. כך ראו אור ''כל-בו לתלמיד'', ספרון-כיס בו ניתנו טבלאות ונוסחאות בנושאים שונים: גיאוגרפיה, פיזיקה, כימיה ועוד, רשימות פעלים בשפות שונות, לוחות כרונולוגיים והיסטוריים, והספר ''תרי''ג מילים'', ללימוד 613 מילים עבריות באותיות לטיניות. הוא ניהל מאבק למען השימוש בלשון העברית ולמען מבטא נכון. ב-1911 יסד יחד עם ידידו שלמה זלצמן הוצאת ספרים בשם ''תורגמן'' שמטרתה תרגום מיטב הספרות הקלאסית העולמית לעברית. בין ספרי ההוצאה ניתן למצוא את תרגומו של ביאליק ל''דון קישוט'' לסרוואנטס ושל דוד ילין ל''אלף לילה ולילה'', שני ספרים אותם הגדיר ז'בוטינסקי כחלק מעשר יצירות המופת בעולם.  בשיתוף פעולה עם זלצמן, בעל בית ההוצאה ''הספר'', הוא החל לערוך ולפרסם ספרי לימוד וספרי עזר ותרגומים שונים לעברית. יחד הוציאו לאור את האטלס הגיאוגרפי הראשון בשפה העברית, שנערך על-ידי ז'בוטינסקי ושמואל פרלמן.  בקיץ 1919 נוסדה בירושלים האגודה ''שפתנו'' וז'בוטינסקי נבחר לחבר הוועד יחד עם אליעזר בן יהודה ואחרים. בשנה זו נוסד העיתון ''חדשות הארץ'', בו היה ז'בוטינסקי חבר המערכת וכתב מאמרים באופן קבוע. ז'בוטינסקי פעל למען פיתוח האוניברסיטה העברית בירושלים, ביקש לפתוח פקולטות שבהן יוכל ללמוד הנוער היהודי ממזרח אירופה, ששערי האוניברסיטאות נסגרו בפניו עקב ה''נומרוס קלאוזוס''.

משנתו החברתית

כתבי ז'בוטינסקי רוויים בכמיהה לתיקונו של הסדר החברתי בעולם. לפיו, ''כל איש הוא מלך וכל אישה היא מלכה''. במאמרו ''על המדינה ועל בעיות סוציאליות'', כתב בין השאר: ''התמצית של הרעיון 'אני מלך ואתה מלך' הוא, שאין עליון ממך וממני מבחינת המעמד וההדר''. ז'בוטינסקי העיד על עצמו: ''אמת: הנני 'מטורף' לגבי מושג השוויון. אני שונא... כל מושג הרומז להבדלת-ערך בין אדם לחברו''. הוא אף נהג לחתום על חלק ממאמריו בכינוי ''אגאל'' שפירושו ''שווה''. השוויון הוא עיקרון העל, והבסיס לחיים הראויים, ברעיון זה ראה את היהדות במיטבה. ז'בוטינסקי ביקש ליצור טיפוס יהודי גאה בערכיו הלאומיים, בטוח בעצמו וחדור הכרת זכויותיו. אך הוא חשב כי קודם לכן, יש לכונן את ''המעבדה'' - המדינה היהודית, בה יוכל עם ישראל לערוך את ניסוייו החברתיים.

על האישה אמר, כי ''היא 'אורגניזטור' מלידה. מאז הימים הקדומים ביותר של ההיסטוריה מילאה תמיד את 'התפקיד המארגן' בכל משפחה... יש לה נטייה טבעית לסדר, לחזות מראש מה נחוץ לא רק להיום, אלא גם למחר... היחס לאישה הוא הקו המבדיל בין איש-תרבות לפרא''. לפיו, בימי קדם נקרא היחס לאישה אבירות ואילו בימינו - שוויון זכויות.  עיקרון נוסף בהשקפתו המדינית הוא האינדיווידואליזם. ז'בוטינסקי האמין ביצירת מדינה בה אין השלטון מתערב בחיי הפרט. הוא היה דמוקרט בכל לבו וליברל מובהק, תיעב את מושג ''המנהיג'' וראה בו סממן לאינסטינקט של עדר: ''לשם טובתם של היחידים נוצרה החברה לא להיפך'', כתב. 

לפי ז'בוטינסקי, חרפת העוני היא ''חרפת האנושות'' ולקיומה אין כל הצדקה. לדעתו, קודם ביטול העוני לכל תקנה אחרת. זכותו של כל אדם לקבל את חלקו ב''חמש המ''מין'': מזון-מעון-מלבוש-מורה-מרפא. על המדינה לספקן לכל אותם האזרחים שידרשו אותן. לאחר פתרון בעיית העוני תתפנה החברה לטיפוח עניינים שברוח.

ז'בוטינסקי תפס את האומה כאורגניזם חי וטען כי ''הרגש של העצמיות הלאומית טבוע בדמו של האדם''. אף על פי שגדל בבית מסורתי, לא קיים אורח חיים דתי אך התייחס בכבוד רב לדת, כל עוד לא ניסו להשליטה בכוח הכפייה. הוא העניק לגזע את המקום המרכזי בשמירה על ייחודו של עם ישראל על ידי הבדלתו מעמים אחרים, אך ראה בדת את הביטוי התרבותי הארצי לרוחו של הגזע, ובתנ''ך את הביטוי האותנטי לרוחה של היהדות והאתוס המוסרי. הוא בחר בתנ''ך כמקור השראה לרעיונותיו החברתיים, כיוון שבפני יוצרי התנ''ך עמדו אותן בעיות המענות את החברה בימינו: חרות לעומת עריצות, עמל לעומת עושר, צדק לעומת עוול. הוא הדגיש את שלושת הסעיפים: עקרון השבת, מצוות ''פיאה'', ו''רעיון היובל''. השבת והפיאה מהוות את ''רשת הביטחון'' של החברה, שתתפוס את האדם המועד ותמנע ממנו ליפול. ביובל טמון רעיון המהפכה החברתית המתמדת. ז'בוטינסקי טען שמהפכה אשר תביא לסדרי עולם חדשים תהייה מושתתת על שוויון זכויות של כל האזרחים ועל כיבוד חירויותיהם.

ז'בוטינסקי שאב מהגותם של הוגים כקרוצ'ה ודה-מאן ויותר מכל מזו של ניטשה. כך כתב על השפעת הפילוסוף הגרמני: ''מי היה בימי נעורינו מורם ונביאם של כל המציתים, שבאשמתם (או בזכותם) בוערות עכשיו כל הגדרות בעולמנו? שמו היה ניטשה''.