עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פנה ז'בוטינסקי לראש ממשלת בריטניה והציע להקים צבא יהודי בן מאה אלף לוחמים שילחם בכל החזיתות, על הצעתו זו הוא לא קיבל כל תגובה. לכן, יצא לארצות הברית בראש משלחת של הצ''ח, כדי לפתוח שם במערכת הסברה למען הקמת צבא עברי. תוך כדי מסעו ערך ביקור במחנה האנטר, ליד ניו יורק, שם נדם לבו.
ז'בוטינסקי נפטר ביום כ''ט בתמוז ת''ש (4/8/1940). הוא נקבר בבית הקברות על שם משה מונטיפיורי בלונג איילנד. בצוואתו שנכתבה ב-3 בנובמבר 1935, ביקש: ''רצוני שיקברוני או ישרפו גווייתי (אחת היא לי) בו במקום שימצאני המוות. ואת עצמותיי (אם אקבר מחוץ לארץ-ישראל) אין להעביר לארץ- ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום''. ב-15 במרץ 1964 התקבלה ההחלטה למלא אחר משאלתו, על פי הוראת הממשלה בראשות לוי אשכול והוא נטמן בהר הרצל. טקס הטמנת עצמותיו ועצמות רעייתו יוענה, שנפטרה בניו-יורק ב-1955, נערך ב-9 ביולי 1964. העלאת העצמות עוכבה במשך שנים רבות עקב סירובו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, לתת את הפקודה כמפורט בצוואה.
ביום שלאחר פטירת ז'בוטינסקי, נתמלאו עיתוני הארץ בכותרות אבל, כגון: ''מכה קשה הוכה העם היהודי'', ''צנח הנשר ממרומי השמים'', ''נדם לבו של כובש הלבבות''. בעיתון ידיעות היום נכתב עליו: ''לוחם! זוהי, אולי, ההגדרה הקולעת ביותר של ההתלהבות האדירה ושל כוח הסבל למען רעיונותיו שז'בוטינסקי גילה בחייו. אולם בזה אין למצות את מפעלה של האישיות הגדולה. הוא היה סופר מזהיר, הוא היה נואם גאוני, הוא היה מנהיג במובנה הנעלה של המילה, הוא היה אידיאולוג של שיטתו בציונות הרוויזיוניזם. הוא היה מדינאי, הוא היה איש צבא... הוא היה עמוד אש בסביבתו... הוא היה כמעין המתגבר שמימיו זרמו ופיכו בלי הפוגות למען העם היהודי ולמען ארץ-ישראל''.