הצלת יהודים
אוואקואציה וחלוקה
ז'בוטינסקי היה פסימי ביותר לגבי המשך החיים היהודיים בגולה, בכנס ההסתדרות הציונית החדשה שנערך בוורשה ב-13 ביוני 1936, העלה במפורש את רעיון ''האוואקואציה'' – פינוי המוני של יהודים מאירופה. ז'בוטינסקי הותקף חריפות בהאשמה שרעיונו זה יגרום לממשלה הפולנית לגרש את היהודים.
ועדת חקירה מלכותית בריטית בראשות הלורד פיל, המליצה בשנת 1937 על חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית בחלק קטן שלה. ז'בוטינסקי דחה את הרעיון על הסף וראה בו הצעה אבסורדית. הוא פתח במערכה שיטתית למען דחיית תוכנית החלוקה. הבעיה העיקרית שעמדה בפניו הייתה חיסול הגולה היהודית. הוא טען שרק טריטוריה בעלת ממדים מספיקים שיש בהם כדי לקלוט את מיליוני יהודי אירופה עשויה לספק את צרכי העם היהודי. לפיכך יש לדחות את תוכנית החלוקה, שכן לאיש אין זכות לוותר על חלקי הארץ, שהיא מולדתו של העם העברי. ז'בוטינסקי טען כי אם היהדות לא תחסל את הגולה, תחסל זו את היהדות ולכן יש לפעול להעברה המונית של יהודי פולין לארץ-ישראל. זרמים שונים ביהדות, ביניהם ''הבונד'', לחמו נגד רעיון חיסול הגולה ותוכנית האוואקואציה של ז'בוטינסקי. אך הוא המשיך להזהיר: ''עלינו להושיע מיליונים - מיליונים רבים. אינני יודע, אם השאלה נוגעת לקליטת שליש הגזע היהודי, או מחצית הגזע היהודי או רביע הגזע היהודי. אינני יודע זאת. אבל זו שאלה של מיליונים''. ברם, הממשלה הבריטית בעצמה דחתה את תוכנית החלוקה. בפברואר 1938 נתקבלה תוכנית האוואקואציה כתוכנית רשמית של הצ''ח.
עליית "אף על פי"
מאורעות הדמים של תרפ''ט (1929) והתסיסה בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ-ישראל נגד המפעל הציוני והישוב היהודי, הביאו להקצנת המדיניות שבה נקטו שלטונות המנדט הבריטי בארץ לאחר מאורעות שנת תר''ף-תרפ''א (1921-1920).
העלייה היהודית לארץ היתה אחד הנושאים העיקריים שנפגעו מהתפנית. ב''ספר הלבן'' של לורד פאספילד (1930) ניתן ביטוי לקו המדיני החדש בנושא העלייה: צמצום ניכר של מספר העולים והטלת פיקוח צמוד בהתאם לשיקולים כלכליים ואחרים.
''הספר הלבן'' עורר זעם בקרב הישוב היהודי והפגנות מחאה. גם הבטחתו של ראש ממשלת בריטניה באגרת לד''ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, שאין כאן סטיה מהמדיניות הקודמת, לא הפיגה את החששות.
ביטוי לחשש ולחוסר האמון המתגברים נגד מעצבי המדיניות הבריטית בלונדון ניתן על-ידי זאב ז'בוטינסקי. במאמרו "על האוונטוריזם" מפברואר 1932 קרא ז'בוטינסקי למאבק מדיני בספר הלבן ובאיסוריו. מאמרו זה של ז'בוטינסקי הניח את היסוד למפעל ההעפלה שארגנו הצה''ר, הצ''ח, בית''ר והאצ''ל.
לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) לא חסך ז'בוטינסקי כל מאמץ בעשיית נפשות לרעיונו זה, שתכליתו הצלת יהודים. בקיץ תרצ''ו (יוני 1936) העלה את רעיון ה''אוואקואציה'' (הפינוי) כפתרון קונסטרוקטיבי יחיד לבעיה היהודית. הוא קרא ליהודים לחסל את הגלות, בעיקר באירופה, בדרך ה''פינוי'': ''אם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם''. עניין העלייה נהפך לנושא קיומי של העם היהודי.
במאמרו "ספורט לאומי" (מאי 1939), חזר ז'בוטינסקי וקרא להמשיך באותה שיטה מחנכת של ניפוץ משמעת (ולעיתים שמשות), בהתאם לנסיבות הנדרשות. השפעתו של המאמר היתה עצומה. בנאום שנשא במסיבה חגיגית מטעם הצ''ח בוורשה ימים אחדים לאחר פרסום המאמר, הוסיף ז'בוטינסקי ואמר:
... הדבר השני הוא עלייה ב', היא לא בלתי ליגאלית. כפי שאומר ידידנו (יאשיה) ווג'ווד, ''ההגבלות הן בלתי ליגאליות''. כוחו של חוק אינו בכך שהוא כתוב בספר חוקים, אלא בכך שהוא מבוצע בחיים, וכל כמה שעובר יותר זמן – כוחו מתחזק. האמצעי הטוב ביותר לבטל את החוק הוא שבירתו המתמדת, וזוהי משמעותה של עלייה ב'.אחרי שהתנועה הרוויזיוניסטית הכריזה ב-1936 על עליית ''אף-על-פי'', קיבל המבצע תנופה חדשה. החל משנת 1937 יצאו בדרכן לארץ-ישראל עשרות אניות מעפילים.
פרעות ''ליל הבדולח'' (9 בנובמבר 1938) ונאום הקריאה של ז'בוטינסקי מוורשה בערב תשעה באב תרצ''ח (אוגוסט 1938) שקדם לו, הגבירו את תחושת הדחיפות. ההכרח לעזוב ללא שהות את אדמת אירופה ולהתרכז במולדת, מצא את ביטויו בהוראות שיצאו משלטון בית''ר בלונדון, אל פעילי עלייה ב', הפרוסים בנקודות המעבר על גבולות מדינות אירופה. המגמה היתה לפתוח את אפשרויות העלייה לכל דיכפין.
קרוב ל-20,000 מעפילים עלו ארצה במסגרת עליית ''אף-על-פי'', באניות שפרצו את ההסגר הבריטי, וזכו להינצל מן התופת הנאצית