בשנת 1934 יזמה ההנהלה העולמית של ברית הצה''ר תנועת עצומה - ''פטיציה'' עולמית. העצומה פנתה
 לפרלמנטים ולראשי מדינות שונות בכדי לעורר את תשומת לבם לטרגדיה של הגולה היהודית ותבעה מהם לסייע לעם היהודי בהקמת ביתו בארץ-ישראל. ההנהלה הציונית הוקיעה את תנועת העצומה בטענה שזו גורמת נזק לתנועה הציונית. ז'בוטינסקי ותומכיו הואשמו ב''הפרת המשמעת הציונית'' וההנהלה דרשה להחרים את העצומה, אך על אף החרם חתמו עליה 600 אלף יהודים בעשרים וארבע ארצות. 

עם סירובה של ההסתדרות הכללית לאשר את הסכם ז'בוטינסקי-בן-גוריון נתברר שאין כל אפשרות לייצב את היחסים בין ברית הצה''ר לבין יתר הגורמים בהסתדרות. באפריל 1935 קיבלה ההנהלה העולמית של הצה''ר החלטה להקים הסתדרות ציונית עצמאית.
''שלושה תפקידים מוטלים עכשיו על הצה''ר'', הכריז ז'בוטינסקי, ''ראשית – להגביר, להעמיק ולארגן את תנועת החרם נגד גרמניה... שנית – תפתח בחודשים הקרובים תנועת הפטיציה... שלישית – עומדים אנו להקים בארץ-ישראל את 'ההסתדרות' השנייה, את ההתאגדות המקצועית הגדולה של אנשי-עבודה ציוניים, המתנגדים לצורת המלחמה המעמדית''.
ז'בוטינסקי ראה בהסתדרות הציונית החדשה (הצ''ח) ניסיון ראשון של התארגנות אומה חסרת מדינה הבוחרת את נציגיה. הקונגרס הראשון של הצ''ח התכנס בווינה בספטמבר 1935. במושב הפתיחה הציג ז'בוטינסקי נוסחה חדשה להגדרת המטרות הציוניות, בנאומו אמר: ''חיים אנו, כפי הנראה, על מפתנה האחרון של התהום, ערב השואה המכרעת בגטו העולמי... אין זאת אלא מטרה צנועה מאוד: רק – נורמאליזציה של עם ישראל. שיהא נורמאלי כאומה הצרפתית הגדולה או כאומה הדנית הקטנה: כולן במדינות שלהן, כולן בנות חורין, ללא גלות''. ז'בוטינסקי קרא לקונגרס זה ''קונגרס של תקווה'' וקיווה שבו תוכרז מטרתה המיידית של הציונות: יצירת מדינה עברית בארץ-ישראל בעלת רוב יהודי בשתי גדות הירדן.