ברית הצה''ר

חבר בהנהלה הציונית
במארס 1921 הזמין וייצמן את ז'בוטינסקי להצטרף להנהלה הציונית, ויחד עם נחום סוקולוב לנהל את המחלקה המדינית ולבצע תפקידים נוספים. ז'בוטינסקי ראה חשיבות עליונה בחידוש פעילות הגדודים, וטען כי בלי כוח צבאי יהודי לא יתכן רוב יהודי בארץ. ביולי 1921 במושב הוועד הפועל הציוני נתקבלה דעתו בנושא. ז'בוטינסקי נרתם לפעילות ''קרן היסוד'' שפנתה ליהודי העולם וביקשה מהם להפריש מעשר מכל אשר להם למען בניין ארץ-ישראל. הוא היה חבר דירקטוריון הקרן ומנהל מחלקת העיתונות והתעמולה.  בנובמבר 1921 יצא ז'בוטינסקי לאמריקה ובמשך שבעה חודשים נאם ביותר מחמישים ערים. ביוני 1922 חזר ללונדון, שם הראה לו וייצמן את טיוטת ''הספר הלבן'' של צ'רצ'יל, על פיו נגזל עבר הירדן המזרחי מתחום הבית היהודי הלאומי. הוועד הפועל הציוני התכנס באותו יום בכדי להצביע על קבלת הספר, וייצמן הצביע בעד ואילו ז'בוטינסקי שראה בו את תחילת חיסול הציונות, הצביע נגד, אך לא התפטר מההנהלה. הוא קיבל על עצמו את האחריות כי הרגיש שיהיה זה לא הוגן לעזוב ולהשאיר את חבריו לבד במערכה ברגע גורלי זה.  הבריטים הציעו להקים מיליציה משותפת של יהודים וערבים. ז'בוטינסקי התנגד לרעיון זה בטענה שזו תהיה מורכבת מרוב ערבי. הוא הציע תוכנית להקמת ''כוח צבאי בארץ-ישראל'' בה יוקם חיל-מצב יהודי במסגרת הצבא הבריטי כדי להגן על העלייה לארץ ועל היישוב הקיים. באותה תקופה נתגבשה עמדתו בנושא השאלה הערבית. בנאומו במושב הוועד הפועל הציוני בפראג, ביולי 1921, טבע לראשונה את המושג ''קיר הברזל'', שמשמעו סתימת כל פרצה שתשלה את הערבים כי ניתן להרוס את הבניין הציוני אם רק יתמידו בהתגרותם האלימה. הוא הזהיר שאת הערבים אין לרמות וכי מוטב לדבר עימם גלויות, והם מתוך תבונתם יקבלו עליהם את דין הקמת המדינה היהודית. ז'בוטינסקי היה משוכנע כי הזכות המוסרית על ארץ-ישראל נמצאת בידי היהודים, והסביר כי זהו המקום היחידי בעולם בו יוכלו היהודים להקים מדינה, בעוד לערבים יש מדינות רבות אחרות לחיות בהן. ז'בוטינסקי הבטיח לערבים כי כאשר ישלטו היהודים על ארץ-ישראל, תוענק להם אוטונומיה לאומית ותרבותית מלאה, כמיעוט לאומי. הוא מעולם לא ביקש לגרשם מן הארץ. 

הקרע בהנהלה הציונית והקמת ברית הצה''ר
במושב הוועד הפועל הציוני בברלין שנתקיים בינואר 1923, חל קרע גלוי בין ז'בוטינסקי לבין וייצמן ותומכיו. חברי ההנהלה הציונית האשימוהו בקשרים עם סמיון פטליורה, המדינאי האוקראיני שתחת שרביטו נערכו פוגרומים ביהודי אוקראינה בשנת 1919. ז'בוטינסקי הציע להקים גדוד יהודי שיתלווה לצבא האוקראיני וימנע הישנותם של פוגרומים, רעיון שלא יצא בסופו של דבר לפועל. ב-18 בינואר הגיש ז'בוטינסקי את התפטרותו מההנהלה הציונית ומההסתדרות הציונית גם יחד.  בשנת 1924 עבר ז'בוטינסקי לפאריס, ופתח בה משרד שתפקידו לרכז ולארגן את כל קבוצות האופוזיציה בהסתדרות הציונית. סביב משרד זה נתגבשה מפלגה חדשה שכינתה עצמה ''הציונים הרוויזיוניסטים'' ונועדה להוות אופוזיציה בציונות. היא כינסה את ועידתה הראשונה באפריל 1925 והחליטה: ''מטרת הציונות היא - הפיכתה של ארץ-ישראל (כולל עבר הירדן) לקהילה יהודית בחסותו של רוב יהודי מובטח''.  ז'בוטינסקי דרש כי התנועה החדשה תוקיע את הספר הלבן. הגוף החדש, ''ברית הצה''ר'', הוכרז כחלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית העולמית. הוועד הפועל שלו החליט כי על ז'בוטינסקי להתייצב בראש הרשימה הרוויזיוניסטית בארץ בבחירות לקונגרס הציוני הקרוב. בקונגרס הציוני ה-14 בווינה ב-1925, היה ז'בוטינסקי הציר האחד והיחיד שנבחר ברשימה רוויזיוניסטית. נאומו עשה רושם רב, הוא קרא בו: ''תובעים אנו עלייה חופשית''.  בביקורו בארץ-ישראל ב-1926, הוזמן ז'בוטינסקי להשתתף במושב הוועד הלאומי. בהשפעתו ובהשפעת יצחק בן צבי הצביע הרוב המכריע בעד ההצעה לתבוע מהממשל לארגן יחידה צבאית יהודית במסגרת חיל הספר העבר-ירדני המתוכנן.  בסוף 1928 חזר ז'בוטינסקי לאירופה כדי להשתתף בוועידה העולמית השלישית של הצה''ר וביולי 1929 יצא שוב לאירופה להשתתף בקונגרס הציוני ה-16 בציריך. בנאומו בקונגרס האשים את ההנהלה הציונית בכך שהיא מתייחסת בקלות ראש לתלונות היישוב נגד ממשלת המנדט ובעיקר התנגד לצירוף נציגים לא ציוניים שלא נבחרו על-ידי איש להנהלת הסוכנות היהודית.  ליציאתו לקונגרס קדמה התנגשות במושב אסיפת הנבחרים, שנערך ב-3 ביולי בתל אביב. ז'בוטינסקי נזדעזע מגילויי האלימות אשר הפגינו נציגי השמאל כלפי תומכיו ובמאמר בשם ''שנאה'', כתב: ''באסיפה יהודית, בתוך עיר יהודית לגמרי, ראיתי בני אדם מוכים'' ולמראה ארשת פני המתקיפים: ''הבעה כזו של שנאה לא-אנושית לא ראיתי אפילו ברוסיה, אפילו לא בין הערבים בימי פרעות ירושלים''. ב-23 בדצמבר נשא נאום באסיפת המונים בתל-אביב בפני קהל של 6000 איש. בנאומו מתח ביקורת קשה על המדיניות הציונית ועל הוויתורים לערבים - ויתורים שתמורתם לא יושג דבר.  בשנת 1929 התחוללו מאורעות דמים כנגד היהודים (פרעות תרפ''ט). ז'בוטינסקי הבין כי מדיניותו של ויצמן פשטה את הרגל וכי לא ניתן עוד לסמוך על בריטניה. ביוני 1931 כתב: ''יחסינו עם ממשלת המנדט הגיעו לשלב מסוכן מאוד. פעולה נגדית תוכיח במהרה אם כדאי להמשיך בניסיון עם אנגליה''.  בעקבות המאורעות יצא ז'בוטינסקי למסע הרצאות באירופה ובדרום אפריקה, במגמה לעורר את דעת הקהל היהודית ולאלץ את ההנהלה הציונית לכונן ועדה יהודית נרחבת שתפתח במתקפה נגד ממשלת בריטניה. בעת ביקורו בקהילה היהודית בדרום אפריקה קיבל הודעה כי נאומיו ומאמריו מרגיזים את הערבים, וכי גם הנציב הבריטי אינו מרוצה מהם. כשביקש לחזור ארצה נודע לו כי הממשל הבריטי החליט לבטל את אשרת הכניסה שלו לארץ בתואנה שהוא מסכן את השלום בין שני חלקי האוכלוסייה. כך נסגרו בפניו שערי ארץ-ישראל. 

הפילוג בצה''ר
ב-28 באוגוסט 1932 נפתחה בווינה הוועידה העולמית החמישית של הצה''ר. ז'בוטינסקי פתח את הוועידה בנאום על המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט. בוועידה שררה התנגדות קשה למדיניות שהציע ז'בוטינסקי בנושא זיקת התנועה להסתדרות הציונית. מאיר גרוסמן ביקש לשתף את התנועה בממסד הציוני הקיים, ואילו ז'בוטינסקי ביקש לנתק את היחסים עם ההסתדרות ושאף ליצור גוף ציוני חדש ועצמאי. חילוקי הדעות ומאבקי הכוח ביניהם גברו וז'בוטינסקי התלבט כיצד להמשיך ולנהל את ענייני התנועה, ואף הרהר באפשרות העברת תואר הנשיא לגרוסמן. גרוסמן מונה לסגנו של ז'בוטינסקי עוד בוועידת היסוד של התנועה ב-1925. הם שיתפו פעולה במאבק למען יצירת הגדודים ובייסוד העיתון ''די טריבונע'' ב-1915. באפריל 1931 התכנסו שני הצדדים בבולון שבצרפת בניסיון לליבון הבעיות, אך הפשרה שהושגה שם לא החזיקה מעמד. בקונגרס הציוני ה-17 החריף הקרע ביניהם לאחר שז'בוטינסקי סירב בתוקף להרכבת קואליציה יחד עם מפלגות אחרות ולאחר שנדחתה הצעתו ליצירת רוב יהודי משני עברי הירדן. באקט דרמטי הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם.  גרוסמן נותר לבדו בזירה הפוליטית והבין כי הדרך סלולה בפניו לתפוס את הנהגת התנועה. ז'בוטינסקי החליט לפרוש לחופשה בת חצי שנה יחד עם משפחתו ולהתרחק מענייני התנועה, אך המשיך לעקוב אחר המתרחש וכל אותה עת לא הסכים עם הקו אותו הוביל גרוסמן. ז'בוטינסקי ידע כי בארץ-ישראל קיימת קבוצה של תומכים נלהבים של מדיניותו ולא יהיה הוגן להשאירם לבדם. כך קטע את חופשתו לאחר פחות מחודש וחזר לזירה הפוליטית. הצה''ר הייתה מפולגת ושסועה. ב-28 וב-29 בספטמבר 1931 נתכנסה הנהלתה העולמית בעיר קאלה שבצרפת בניסיון נוסף לפתור את חילוקי הדעות. לאחר ויכוחים לוהטים הושגה ''פשרת קאלה'' – הצה''ר הוציאה עצמה מההסתדרות הציונית והחליטה לפעול מעתה באופן עצמאי, בעיקר בכל הקשור לפעילות המדינית, להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ולאיסוף כספים למען התנועה. אך פשרה זו רק החריפה את המחלוקת ביתר-שאת ועוררה ביקורת בחוגי התנועה השונים. גם ניסיון לפיוס בוועידת קאטוביץ', במרץ 1933, לא הועיל ועם סיומה נסע ז'בוטינסקי ללודז', שם הודיע ב-22 במרץ: ''מיום זה והלאה הנני לוקח על עצמי את ההנהלה של ברית הצה''ר העולמית וכל ענייני התנועה העולמית''. הודעתו זו הפתיעה חברי תנועה רבים ואף את מקורביו. מכאן ואילך נפרדו דרכיהם של גרוסמן וז'בוטינסקי. הפילוג בתנועה היה סופי ולבחירות לקונגרס הציוני התייצבו שתי רשימות רוויזיוניסטיות: הצה''ר בראשות ז'בוטינסקי והרשימה הרוויזיוניסטית בראשות גרוסמן.