נאומים
ז'בוטינסקי כנואם
זאב ז'בוטינסקי ראה באומנות המילה ובכוח-ההבעה של האדם את שיאה של התרבות.
בלתי אפשרי לאמוד כמה נאומים הוא נשא במשך 37 שנות עבודתו הציונית ובכמה ערים ועיירות ביקר. הוא דיבר עשר שפות ונאום ממוצע שלו נמשך כשעתיים, אך היה ונאם גם חמש שעות רצופות, כשהוא מרתק את הקהל בכוח היפנוטי ממש. את כשרון הדיבור שלו גילה לראשונה בעת שהותו באיטליה. הוא הושפע מאסכולת הנאום האיטלקית, אשר נהגה לפנות לא רק לשכל ולהיגיון, אלא גם לנפש ולרגש. בשובו לרוסיה יצאו לו מוניטין של נואם מחונן ודרמטי.
את נאומו הציוני הראשון נשא בהיותו בן 17 באסיפה של סטודנטים רוסים בברן שבשוויץ. הוא קרא בו לעלייה המונית לארץ ישראל ועורר התרגשות עצומה בקרב שומעיו.
יש הטוענים כי לשיא כוחו הרטורי הגיע בין השנים 1910 - 1912 במלחמתו למען השפה העברית, בנאום שלמד בעל פה ובזיכרונותיו כינהו ''היחידי שבו אתפאר עד סוף ימי''.
ז'בוטינסקי היה ''המסמר'' של הקונגרסים הציוניים, בלעדיו היה הקונגרס משעמם, כך אמרו רבים — תומכיו ויריביו. הופעותיו היו השיא של מהלך הדיונים.
נאומיו היו מלאי תוכן וגדושים ברעיונות ובהברקות. ההמונים היו מגיעים לשמוע אותם כמו להצגת תיאטרון והיו שראו בהם ''חוויה ציונית אומנותית''. הרבה מקסם נאומיו היה טמון בפשטותם, ז'בוטינסקי סבר שהמטרה הנעלה של הנאום היא להבהיר את טיעוניו וכי על הנואם להיות מובן וברור.
הוא לא זלזל בקהל שומעיו, וסמך על האינטליגנציה שלהם. האמין כי התבונה תנצח, כל עוד מוצגת האמת בצורה פשוטה והוגנת. הוא צפה את התרחשות הדברים למרחוק ולפעמים הדהים את שומעיו בתחזיותיו. לנאומיו היה מבנה הגיוני בנוי בזהירות ובקפדנות, לפעמים דמו להרצאות. הוא התרכז לחלוטין בנושא עליו דיבר ובזכות זכרונו הפנומנאלי נהג לשלב מידע מידיעותיו הרבות בתחומים שונים ומגוונים. כנואם העלה רעיונות נועזים ומקוריים והשתמש בהומור. לפי יוסף שכטמן, הביוגרף הראשון שלו, לפעמים נדמה ''כי הוא פשוט חושב מחשבות בקול, בוחן את הבעד והנגד, ומביע רעיונות שצצו זה עתה בדעתו''.
שינוי חל ברטוריקה של ז'בוטינסקי כאשר הבין כי קהל שומעיו ממלא את האולמות ומוחא כפיים, אך בסופו של יום האולם מתרוקן, התשואות דועכות והרושם פג. הוא אמר שמטרתו להשפיע ולא לשעשע, הפך למאופק יותר וריסן את התפרצויותיו ואת המחוות שלו.
ז'בוטינסקי היה אמן המילה על כל צורותיה — המילה הכתובה כמו זו המדוברת.