לוד, סוף אוקטובר 1\1918...אנגלית

אישי
קולונל האגט\2 היקר,
אני מודה לך מאוד על שני מכתביך ועל טרחתך בעניין הזה.\3
אך צר לי לקבוע, שהעניין רחוק מלהיות 'ברור'. קבלות הן אולי עניין של מה בכך, אך העיקרון הכרוך בזה הוא בעל חשיבות גדולה. דומה שהעיקרון הוא זה: הפנייה אל הערבים תהיה בשפה הערבית, ואילו ליהודים תינתן הברירה - ערבית או אנגלית. השפה העברית, המקודשת לנו מכל הערכים הלאומיים, תהיה במעמד של 'גודל זניח'.\4 זו מהלומה שהיישוב יתנגד לה בתוקף. אפילו באוסטריה, שנגדה אנו נלחמים ושאינה ארץ דמוקרטית, יש לכל סרבי ולכל רותני הזכות לפנות אל השלטונות בשפתו. התירוץ שאנו מיעוט אינו הוגן. אנו מיעוט משום שאלימות, ששררה כאן מאז ימי הרומאים ועד לטורקים, הרחיקה אותנו מארץ ישראל. כל 'מדינות ההסכמה' הכריזו שהיה כאן עוול שיש לתקנו. אבל עתה אנו נוכחים לדעת, שנמנע מאתנו אפילו שוויון זכויות פשוט ואלמנטרי. אנו במעמד נחות מן האחרים, וזאת בדיוק ערב יום השנה הראשון ל'הצהרת בלפור', ובארץ שאותה כינה גנרל אלנבי, במכתבו אל 'ועד הצירים', בשם 'ארצכם'.
בשל הידידות אשר תמיד גילית כלפיי, ארשה לעצמי לספר לך משהו אישי. אני חש שהאמון שלי מתערער.
אני נמנה עם קבוצת אנשים שעשו את מירב המאמצים, החל בשנה הראשונה של המלחמה, כדי לשכנע את כל היהודים לאמץ גישה פרו-בריטית. עתה איני יכול שלא לראות, כי קיימת סתירה גדולה בין ההבטחות הנאות שניתנו בלונדון לבין המציאות כאן. ואין לתרץ סתירה זו בנימוקים צבאיים. אני מתחיל לחוש שהאמון שלי מתערער. אני רק פרט אחד, אך אין זה נבון ואף לא פטריוטי לגרום לכך, שאנשים נאמנים יחשדו שהם הוטעו והטעו אחרים. אין זה מעשה נבון, ואני חושש ששני הצדדים יצטערו על כך.
סלח לי על מכתבי הארוך. האמן-נא לי שהמרירות אינה פוגעת ברגשי תודתי כלפיך.
אני מקווה שתיהנה משבוע של חופשה בירושלים.
אני מצרף את מכתבו של גנרל מאני.\5
(ולדימיר ז'בוטינסקי)