מאז ומתמיד חלם זאב ז'בוטינסקי על צבא עברי, שיבטיח את קיומו של העם היהודי. בחזונו היה החייל העברי הכי קרבי, אך גם לוחם מוסרי, מסודר ומלא בהדר. ההזדמנות הראשונה להגשמת חלומו נקרתה בדרכו במלחמת העולם הראשונה. בריטניה הגדולה הסכימה להקים גדודים עבריים, שילחמו במסגרת הצבא הבריטי ויסייעו להבסת האויבים.

השמחה הייתה גדולה, אך המשימה הייתה קשה – במיוחד ההתמודדות עם גדוד נהגי הפרדות בגליפולי, אחת המערכות הכי קשות. למרות שהגדוד שירת בחזית, לא נחשבה פעילותו כקרבית. לחיילי הגדוד היה קשה להשתלב במערכת הצבאית והפיקוד הבריטי נהג תמיד להזהיר שלא מצפה לו עתיד מזהיר.

סגן מפקד הגדוד יוסף טרומפלדור חשב אחרת, זאת למרות שלעיתים שימש לחייליו גם כמטפלת. גיבור מלחמת רוסיה-יפן, ולימים גם הגיבור של הקרב על תל חי, היה היחידי שעמד לצדו של הגדוד העברי ונלחם בכל כוחו כדי להצילו. חייליו היו ללא כישורים צבאיים כך שהוא נדרש להשקיע את מירב המאמצים בהדרכות ובלימודים. אך האתגר הגדול מכל היה ההתמודדות עם בעיות ההתנהגות. מידי יום נאלץ טרומפלדור לצאת להגנתם של חיילים שהתחצפו, ערקו ואפילו הכו. גם המורל של הגדוד היה נמוך והפיקוד הבריטי רק תרם לדכדוך – הלקאות וקשירות לחביות היו רק חלק קטן מ"המחוות האנגליות".

וטרומפלדור לא ויתר, את המנוחות בין ההפגשזות ניצל תמיד כדי להיאבק על שמו הטוב של הגדוד ולשכנע שהוא לא אבוד. למעשה, הוא דרש להכריז שגדוד נהגי הפרדות הוא הגדוד העברי הכי קרבי. הדבר בא לידי ביטוי במכתבו לשותפו באותם הימים זאב ז'בוטינסקי:

"ואל יחשוב הוא שגדודנו איננו מלחמתי. אמנם, תפקידנו להובלה, אבל בשביל העמדות הראשונות. אנו באים אל החפירות הראשונות. לנו יש רובים וכדורים. בימים הראשונים הועלנו הרבה להחזקת מעמד הצבא בחפירות. נהרגו מאתנו עשרה, נפצעו שלושים, ארבעים, פרדות נהרגו יותר ממאה. התנהגות הגדוד הייתה התנהגות טובה, אמיצה – על זה יעידו שני אותות הכבוד."

חיילי גדוד נהגי הפרדות לא שכחו את אשר עשה למענם מפקדם הנערץ וביקשו לגמול לו על כך. לאחר מחשבות וערעורים הצליחו החיילים למצוא מתנה מתאימה לאדם גדול תרתי משמע: חגורת אקסטרה לארג' מהודרת, עשויה בד ולא עור - לא בגלל הכיעור, אלא בגלל

שטרומפלדור ביקש תמיד לתת לחיות לחיות, במיוחד לפרדות שהשתתפו בקרבות. הרי היותו צמחוני לא היה פחות חשוב עבורו מהמצב הביטחוני.