מזוודת עור שֶתוֹכה מצופה בקטיפה אדומה, היא אחת העדויות המרגשות ליומו האחרון של ראש בית"ר' השמורות במכון ז'בוטינסקי.

זאב ז'בוטינסקי הגיע למחנה בית"ר בפאתי העיירה האנטר, כ-300 קילומטרים מניו יורק, ביום ראשון, כ"ט בתמוז ת"ש (3 באוגוסט 1940). בתא המטען של המכונית שהביאה אותו מניו יורק, הוא לקח עימו את המזוודה, שליוותה אותו במסעותיו השונים בשנים האחרונות לחייו. יותר מכל, העידה מזוודה זו על אורח חייו של המנהיג שלא חדל ממאבקו להקמת בית לאומי לעמו, בעוד שהוא עצמו חסר בית.

ז'בוטינסקי התקבל בחגיגיות רבה עם כניסתו למחנה, אך לאכזבת מארחיו, סקר את המסדר של הבית"רים במהירות, ומיד ביקש שיימצא לו מקום לנוח. אהרון צבי פרופס ורעייתו מֶרָה הזעיקו למקום רופא. ז'בוטינסקי לא נענה לבקשתו לשכב במיטה, והתעקש להמשיך ולשבת זקוף בכורסתו. לאחר שעות אחדות, כשהלך והתדרדר מצבו וידידיו המודאגים הזעיקו שוב את הרופא, קיבל ז'בוטינסקי את פניו בחיוך רפה, כשהוא אומר: "אל תדאג, דוקטור. אני יודע שיש לי אנגינה פקטוריס."

לאחד מן הבית"רים שסייע לו להתפשט ולשכב במיטה, אמר בלחש: "אני כה עייף, כה עייף". אלה היו דבריו האחרונים. 

ז'בוטינסקי לא הספיק לפרוק את המזוודה שהביא עמו למחנה בית"ר, בטרם הלך לעולמו. ככל הנראה, ידידיו ומעריציו אף לא העזו לפתוח אותה עם מותו, ושלחו אותה בחזרה לניו יורק, אל דירתו הארעית. גם אלמנתו, יוהנה, שמרה על המזוודה מכל משמר, כעדות למסע הנדודים האחרון של ראש בית"ר.

רק אחרי תום מלחמת העולם השנייה נשלחה המזוודה ארצה, עם צרורות נוספים מחפציו האישיים של ראש בית"ר. כאן, במכון ז'בוטינסקי, בו הופקדה למשמרת נצח, היא נפתחה ונתגלו בה החפצים שנשא עימו המנהיג הגדול.

לצד בגדים ופריטים אישיים שונים, היא כללה גם, למרבה ההפתעה, מסרטת קולנוע. ככל הנראה, ביקש ז'בוטינסקי לתעד את מחנה הבית"רים שבא לבקר, ואולי גם להשתמש בכך ככלי עזר במסע התעמולה שלו למען הקמתו של כוח צבאי עברי, באותם ימים של מלחמת העולם.

אין מזוודה שתוכל להכיל את המטען הרוחני העצום שנשא עימו זאב ז'בוטינסקי, מן האינטלקטואלים המבריקים ביותר שחיו במאה העשרים. דווקא משום כך היום, במלאת 83 שנים לפטירתו, עדיין נחמץ הלב למראה אותה מזוודה צנועה, הממחישה את גורלו האישי, הטראגי, של המנהיג אשר לא זכה לראות בתקומת ארצו.