.
אל הרברט סמואל, ירושלים
ירושלים, 15 באוגוסט 1920...אנגלית
.
ירושלים, 15 באוגוסט 1920
.
לכבוד הוד מעלתו הנציב העליון, ירושלים
אדון נכבד,
אנו החתומים מטה, שהיינו כלואים זה לא כבר במבצר עכו בארץ
ישראל ושוחררנו ב8
ביולי 1920 בעקבות מנשר החנינה של הוד מעלתך,\1 מבקשים בזה
להגיש באמצעותך את הערעור הבא:
אף על פי שעל יסוד המנשר הנזכר לעיל השיבו לנו את זכויותינו
האזרחיות והפוליטיות, עדיין לא בוטלה אשמתנו אשר בית הדין
הצבאי נתן לה בשעתו פרסום. על פי החוק אנו מוסיפים להימנות
עם הפושעים, אף על פי שזכינו לחנינה.
אין שום יסוד לאשמות שהטילו עלינו. יש נימוקים משפטיים,
מוסריים ופוליטיים לביטול פסקי הדין הבלתי צודקים ולהשבת שמנו
הטוב.
א. הנימוקים המשפטיים לביטול פסקי הדין שלנו מפורטים
בערעור הרשמי המצורף למכתב ההסבר הזה.\2 ודי לסכם נקודות
חשובות אחדות:
1. שפטו את כולנו בבית דין צבאי, שלא ראה את עצמו
קשור לשום כללים של נוהל ולא נהג לפי הליכי המשפט
המקובלים הנהוגים אפילו בבתי דין שדה. הפגיעות הרבות של
בית הדין בכללי הנוהל במהלך המשפט שלנו מפורטות במלואן
בערעור דלהלן.
2. שפטו אותנו וגזרו את דיננו על פי סעיפי אשמה שמקורם
במשפט הפלילי העות'מאני, בעוד שבית הדין הזה קבע לאחר מכן
שלא היתה שום סמכות חוקית לשפוט לפי ספר החוקים העות'מאני;
היתה לו סמכות לשפוט על עבירות בהתאם לחוק הצבאי הבריטי או
בהתאם לצווים של 'מינהל שטחי האויב הכבוש'.
3. ה19 (ראה ערעור א') נשפטו בגלל ששהו בבית מסוים שבו
נתגלו כלי נשק.\3 בית הדין הזה הוכיח באופן בולט שנעשה אי-צדק.
ימים אחדים לאחר משפטם של ה19, שפט בית הדין חמישה
אנשים שנאסרו בבית הנזכר לעיל בעת ובעונה אחת עם ה19
בנסיבות זהות והגיע למסקנה שהם חפים מפשע. חמשת
האנשים הללו נעצרו יחד עם ה19 והיו אמורים להישפט יחד
עמהם. רק במקרה הם הורשו להישאר בבית, בגלל הנשים והילדים
ששהו בו. המשטרה הצבאית הבריטית אשר ביצעה את המאסר בחרה
בחמשת הגברים והפקידה אותם על שמירת הבית בלילה האיום ההוא.
היה הבדל לא רק בין שני המקרים, אלא גם בתנאי שני המשפטים;
במקרה השני היה לנאשמים מספיק זמן להכין את ההגנה המשפטית:
הובאו עורכי דין מקהיר וחשוב מכול, הזעם הכללי נגד פסקי הדין
הראשונים, שמצא את ביטויו אפילו בפרלמנט הבריטי, השפיע על
חברי בית הדין.
4. באשר ללויטננט ז'בוטינסקי (ערעור ב'), שהצהיר כי
ארגן וחימש את ההגנה העצמית היהודית בידיעת המושל
הצבאי של ירושלים,\4 לא מצאה התביעה שום חוק האוסר
חלוקת נשק הן לפי חוק הצבא הן לפי הצווים של 'מינהל שטח
האויב הכבוש'. ואפילו בספר החוקים העות'מאני של ארץ
ישראל אין זכר לחוק כזה. לכן הוא הואשם ב'הסתת הציבור
בתחומי האימפריה העות'מאנית לבצע טבח, מעשי אונס ושוד
וחורבן הארץ.' התביעה לא הגישה שום עדות המוכיחה שלויטננט
ז'בוטינסקי הסית או אפילו ניסה להסית מישהו לבצע פעולות כאלה.
5. באשר למלכה,\5 השתמשו בחוק העות'מאני כבסיס לאשמה,
אבל התעלמו מסעיף 42 המצדיק במפורש כל פעולה של הגנה עצמית
או הגנה על שכנים.
ב. עתה הכול מודים שלנגד עינינו היתה מטרה אחת בלבד: הגנת
יהודים, ובמיוחד נשים וילדים, שערבים התנפלו עליהם. קיים חוק
שאין לערער עליו, בין שהוא כתוב ובין שאינו כתוב, המקובל בכל
העולם התרבותי, שאדם המותקף על ידי שודדים או רוצחים רשאי
להגן על עצמו ועל חסרי ההגנה שבחסותו. הוא אפילו רשאי להרוג
את המתקיפים, ושום בית משפט או חבר מושבעים הפועל על פי רגש
אנושי וצדק אמיתי, לא יעז להרשיע אותו. אפילו החזקת נשק היתה
מוצדקת לאור העובדה שבמשך שלושה ימים רצופים ערכו ביהודים
פוגרום והשלטונות לא היו מסוגלים למנעו או להפסיקו.
קצרי ראות או משוחדים עלולים לטעון שלא היה פוגרום,
שהתקיים מאבק בין שתי קבוצות בעלות כוח שווה, האשמות במידה
שווה. עובדות ומספרים מוכיחים בבירור את חוסר היסוד של טענה
כזאת. מצד אחד נהרגו ארבעה פורעים ערבים חסונים - לא נבזזו
שום חנויות ערביות ולא חוללו שום מסגדים ערביים. ומצד שני,
נהרגו חמישה יהודים ונפצעו מאתיים ואחד עשר, רובם נשים וזקנים;
חנויות יהודיות רבות נבזזו, בתי כנסת וספרי תורה חוללו ובנות
יהודיות נאנסו. האם העובדות הללו מצביעות על מאבק בין קבוצות
או על פוגרום פראי? ואם מדובר בפוגרום, כיצד יכולה מערכת
המשפט הבריטית להדביק אות קין על מצחם של אנשים שהיו מוכנים
להגן על חייהם ועל כבודם, בימים ובלילות של טירור ושפיכות
דמים?
ג. כאזרחים בעתיד של ארץ ישראל, כאזרחים שיהיה עלינו לחיות
לצדם של שכנינו, אשר לא היו ידידותיים כלפינו בעבר, אינם
ידידותיים בהווה ולא יהיו ידידותיים כלפינו בעתיד, אנו מרשים
לעצמנו להסב את תשומת לבך למשמעות הפוליטית של הרשעתנו
ושל החנינה שהוענקה לנו.
הן ההרשעה הן החנינה מבוססות על ההנחה שדין אחד לאנשי
ההגנה העצמית ולמחוללי הפוגרום. שכנינו יסיקו מכך, שהסתה
לפוגרומים והגנה נגד פורעים זוכות למידה שווה של גינוי. מסקנות
כאלה עלולות להוביל לתוצאות הרסניות יותר מן המאורעות שארעו
בפסח.
יש לבטל את הרשעתנו המשפילה ולפרסם את הדבר ברבים. יש
להבהיר הבהר היטב:
1) הזכות המקודשת להגנה עצמית והגנת החלש נגד התקפות על
החיים, הכבוד והרכוש, זכות המוכרת בכל מדינה, תקויים ותכובד
גם בארץ ישראל.
2) שום דופי או פשע, אפילו פשע שנמחל, לא יכתים אותנו, או
את ההסתדרות הציונית ואת היהדות ברחבי תבל, שעמדו לצדנו
בשעת מאסרנו והצהירו על כך בגלוי. כל זמן שכבודנו לא הושב על
כנו, סובלים שלושה עשר מיליון יהודים מפגיעה בכבודם.
על יסוד הנימוקים דלעיל, מבקשים אנו ממך, כבוד מעלתך,
לנקוט את הצעדים הדרושים כדי להביא את ערעורנו בפני הרשויות
המתאימות.\6
לויטננט ולדימיר ז'בוטינסקי
ועוד 19 חתימות
.
.