אל בנימין לובוצקי, תל אביב
לונדון, 3 בפברואר 1936

עברית/1
לונדון, פברואר 1936




שבט תרצ"ו
ד"ר לובוצקי נכבדי,
צר לי, ברגע זה אולי יותר מאשר בכלל, על האיסור הסוגר לפני את פתח ארצנו./2 לא אקח חלק בפגישתכם את שאול טשרניחובסקי. אנא למסור לו את הכרתי.
בימי נעוריי, כאשר נתגלו לעיניי אוצרות השירה העברית החדשה, מצאתי הבדל מכריע בין שירה זו ובין שירתם של יתר העמים ביחס ל'מקום בחיים'. כי אצל אומות העולם כבר לא תפסה השירה בימים האלה שום 'מקום בחיים': כבר הספיקה לרדת עד למדרגת חומר לקריאה ולא יותר. אך אצלנו, לתמהוני הגדול, מצאתי ויכוח ציבורי מסביב לדברי משוררים, ואף סימני השפעה ישרה ומכרעת של דבריהם על מעשי הציבור.
שתי מגמות עיקריות הובלטו באותה השפעה: לאחת אקרא-נא 'זעם', לשניה 'געש'. ביאליק סְפָחנו בזעמו, לימדנו את הערך הבונה והחיובי של תופעות 'שליליות' כגון 'בכי', 'יאוש', 'בוז', 'חרפה'; לימדנו לשנוא את היהודי השָפָל – למען נאהב את היהודי הנשגב.
אבל
ה'געש' הוא העיקרון החיובי שבטבע, כוח גולמי והיולי, הנוטה להתפרץ תמיד ובכל התנאים, לא תמיד לשם איזו מטרה מסוימת, על פי רוב דווקא בלי מטרה, 'פשוט ככה': משחק, תיאבון, הלצה, תעוזה, שיר. היהודי השפל, אותו ראינו בעינינו על פינת הסמטה, נראה לנו כצנום ויבש ומחוסר אף ניצוץ של 'געש'. אין זאת אומרת כי נכון 'ראינו': הלוא ידוע גם לחכמים וגם לבור כמוני שרק את אשר ציפה לראות ברנש 'תראינה' עיניו. לשאול טשרניחובסקי ניתן מלמעלה אותו שי הפלא אשר לפי דברי ברנארד שאו/3 לא יזכה לו אלא אחד מכמה רבבות: כישרון הראייה הנורמלית. הביט באותו היהודי השפל וגילה בו מטמוני 'געש'. גילה כי מלבד כל מיני 'געגועים' – געגועים לתפארת שלא ישיגנה – רותח בדמו של אותו היהודי המסכן גם 'תיאבון' ממשי ומעשי לתפארת שאפשר להשיג, וצריך להשיג וגם כדאי להשיג, והבה נשיגנה וgaudeamus!/4
אמנם נתאכזבנו קצת ביחס לראשונה משתי המגמות. אולי תזכרו את הPickwick Papers /5 ביטוי אחד היה לגיבורי הספר הזה – 'Pickwickian sense' - 'המובן הפיקוויקאי',/6 שבעזרתו אפשר להפוך קללה לברכה וגידוף לשבח. מדי צאת מפי איזו מילה חריפה, די שאוסיף, 'אבל אמרתי זאת במובן הפיקוויקאי' – ונגמר, ומעז יצא מתוק-מתקתק. כאותו הנס קרה גם לשירת הזעם: לנוער, שדווקא מצלצוליה שאב את תורתו
תורת המרד, אמרו פתע פתאום כי שירים בכלל אינם אלא אגדה, ז"א/7 אין להם 'מקום בחיים', בחיים ההלכה תמשול אשר דרכיה אינם דרכי מרד, והמילה מרד היא פסבדונים פיקוויקאי...
אני מזכיר את האכזבה לא מפני שהסכמנו לה: להפך, לא הסכמנו ולא נסכים, את שירת הזעם זכור נזכור, את תורת המרד שבה שמור נשמור, ואת הפירוש הבלה שכוח נשכח. אבל נעים ונאה לי במכתב התודות הזה להבליט, כי ביחס למגמה השנית לא נתאכזבנו. גם מזמרת הגעש הלא שאבנו תורת מרידה: אך לא אמרו לנו עדיין שגם זו אינה מליצה, ובטוחני כי גם בעתיד כזאת לא נשמע./8
הנני מברך יחד עם כולכם את מורנו הנאמן, על סף הזקנה,/9 לאמונת שחרותו.

ו' ז'בוטינסקי
הערות:
1 בכתב לטיני.
2 ראה איגרת אל ז'בוטינסקי-קופ ת' 21.1.1936 , הערה 4.
3 ג'ורג' ברנארד שאו - George Bernard Shaw (1856-1950; מחזאי, מבקר אמנות ומוסיקה. יליד אירלנד, אך מ1875 ואילך ישב ופעל בלונדון.
4


לטינית: הבה נגילה!


























5 רומן מאת צ'ארלס דיקנס על שם גיבורו הראשי של הרומן. שמו המלא של הרומן:


The Posthumous Papers of the Pickwick Club
6 דהיינו מתן משמעות למילים שלא במובנן הרגיל.
7 זאת אומרת.
8 על השפעת הספרות על עיצוב היחיד והחברה ועל הדיכוטומיה בין 'הזעם' האנושי לבין 'הגעש' ההיולי הטבעי בתפיסתו הספרותית של ז'בוטינסקי, ראה יהודה פרידלנדר, 'הערות ליצירתו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי (שירה, סיפורת, פלייטונים, תרגומים ופואטיקה)' בקובץ איש בסער, מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי, בעריכת אבי בראלי ופנחס גינוסר, ירושלים 2004, עמ' 294^295.
9 על פי אבות ה, כא: 'בן שישים לזקנה'.