אל אב"א אחימאיר, תל אביב
פאריס, 4 בדצמבר 1935 עברית
פאריס, 4 בדצמבר 1935
אדוני היקר,
אמש הקריא לי רמבא/1 (נגד איסורו של אדוני, בא נס מצדי) את השורות שבהן מתלונן
אדוני על שלא עניתי על מכתבו./2 הצדק אתו: חטאתי. אמנם כבר בינתיים קבל אדוני את מכתבי ששלחתי ע"י אחותי,/3 וממנו אולי נוכח כי יחסי אליו איננו 'הכרה' סתם, כי אם יחס הרבה יותר מוחלט בכוון החיוב והאימון. ואולם בכל זאת חטאתי באשר לא עניתי אז, ואתו הסליחה. הסבות הן בטח ברורות לאדוני: מטופל כמוני - מתריסר עבודות איזו מהן ידחה או יזניח? את זו שחייב לידידו; בפרט אם 'העבודה' היא מכתב שצריך לחשוב לפני כתיבתו.
גם ברגע זה מתנגד מ חי המיוגע לנסות 'לחשוב': מכל מיני עמל, עמל המחשבה נעשה לי לק שי היותר גדול. בכל זאת אנסה עוד פעם.
א) אדוני הזהירני נגד ה'רַפּורטים' מא"י המתארים את פעולתו, או את פעולת חברים אחרים, באור בלתי נכון. מתוך הצעתי, שנמסרה ע"י אחותי, ראה שאינם משפיעים עלי. בכלל אי אפשר 'להשפיע' עלי, לא מפני שאני צור וסלע וכו', כי אם פשוט: על כל ענין ועל כל אישיות, בלי יוצא מן הכלל, אני תמיד מקבל 'רפורטים' משני הצדדים, חסידים ומתנגדים; אני תמיד מושפע מאוד גם מאלה וגם מאלה; ז"א - מוכרח להחליט עפ"י דעתי אני.
ב) צר לי על הפירוד עם הד"ר ייבין/4 ואורי צבי ג'./5 אדוני יעצני לכתוב להם:/6 מה אכתוב? דלותי, דלותי החמרית במובן הכי פשוט היא לפעמים שמה כבלים על ידַי, למשל במקרה הזה. כשהיה ייבין בבית הסהר ומשפחתו סבלה, לא יכולתי לעזור והשיבותי פניו ריקם;/7 כשנפל אורי צבי במצב קשה בורשה, לא יכולתי לעזור./8 לא יכולתי ואין פה אשמתי, אבל קשה לי אחרי זאת לתת עצות, לדרוש קרבנות נפשיים, או לנזוף נזיפה אם התנהגותם היא טעות בעיני. כמובן טעות היא בעיני, לא רק מפני שאני בטוח כי מעשי המפלגה ומעשי אני היו טובים ונחוצים בזמנם: לא זה העיקר, כי אם שאלת האשראי המוסרי. כשאני עובד עם בן אדם אחר, ויהי מפקדי או נתיני לפי ההיררכיה, אני קודם כל נותן לו את הרשות לעשות גם שגיאות, בתקוה שבסך הכל יכפר על כל הרע במעשה טוב אחד. האם אפשר אחרת, בפרט אצלנו הנלחמים תמיד בגיאוגרפיה - אדם יושב בפריז ומוכרח לפתור בעיות בא"י, ומשם הוא מקבל תמיד 'שני רפורטים' הסותרים זה לזה, ושניהם מידידיו הפוליטיים? לו אמרו לי ייבין ואורי צבי: 'די שקלנו אותך ומצאנו שאינך מתאים, לך', הייתי מבין אותם. אבל פוחדני שאינם אומרים ככה, שעוד לא פִטרוני בלבם, אלא רק מתמרמרים על שיש לי טבע אחר משלהם. אני כותב על יחסם אלי, כי בזה לפי דעתי גם העיקר לסִבת יחסם אל אדוני ואל הירדן, אדוני מכפר על עוונותי אני. צר לי מאין_הביע כי מפסידים אנו כחות כאלה שגבריאל המלאך עצמו נגע במצחם; אבל מה אגיד להם? שתי השנים הבאות הן בשבילי בחינתי הסופית, או שאעמוד בה או 'אתחרבן'; את דרכַי אי אפשר לי להמיר בתנאים שאני נתון בהם - מה אוכל להציע ובמה אנחם אלה שאינם מסכימים?
בכל זאת, אם אמצא רגע של רעננות פנימית, אכתוב לשניהם.
ג) אדוני כותב על ה'בלוקדה' מסביב לעובד לאום ולכולנו. מכבר 9/чешутся руки לשאול את הצבור הבלתי שמאלי בא"י: היש לכם צרך בנו, בצעירים שלנו ובקרבנם? נדמה שהם, החוגים הבלתי שמאלים, הורגלו בשוט, הסכימו להיות 'המעמד הארור', אינם מבקשים שנציל אותם מעבדותם. אם כן הדבר, אין זאת אומרת שעלינו להמיר את דתנו, אבל את הטכסיס הרדיקלי היינו משַנים כמובן. בינתים אני מתחיל למרוד נגד עצמי ונגד כל התנועה בשביל האימפוטנציה הכספית שלנו: עזבנו את עובד לאום ב'בלוקדה' ואין אנו יכולים לעזור...
(שלוש פעמים הפסיקוני מאז התחלתי. לא יתנו לי לגמור. היה שלום. הנני מצפה לתשובתו הפרינציפיונית: כאשר כתבתי לו, ההוצאה לפועל איננה ענין של תו"מ, /10 מפני המצב 'הדיפלומטי' ועוד סבות אחרות. אולם אם אקבל הסכמתו, אנהל את העסק בכוון מתאים).














שלו,

ז' ז'בוטינסקי
הערות
1 אייזיק רמבה (איגרת אל הצה"ר, הוועד הפועל 27.8.1934 , הערה 4) היה חבר שלטון בית"ר.
2 המכתב לא נמצא.
3 ראה איגרת אל ז'בוטינסקי-קופ ת' 22.11.1935 , הערה 6. ראה גם - 24.12.1935 , הערה 2).
4 ד"ר יהושע השל ייבין (איגרת אל גרוסמן 28.11.1928 , הערה 4; ו- איגרת אל ייבין 9.3.1932 , הערה 1).
5 אורי צבי גרינברג (איגרת אל גרוסמן 28.11.1928 , הערה 5).
6 העניין לא נתחוור משום שמכתבו של אחימאיר המוזכר לעיל (ראה הערה 2) לא נמצא.
7 בעניין זה ראה איגרת אל ויינשל א' 22.9.1934 .
8 ז'בוטינסקי מתייחס כנראה להפסקת ההוצאה לאור של השבועון די וועלט, ביטאון הצה"ר בפולין בעריכתו של אורי צבי גרינברג, באוקטובר 1934, בשל סיבות פיננסיות.
9 רוסית: יצרי משׁיאני.
10
תכף ומיד.