אל חיים בלילובסקי, תל אביב
פאריס, 22 בנובמבר 1935 רוסית


יפים מארקובץ' היקר,
לא הבנתי שום דבר במכתבך,/1 פרט לדבר אחד: הוא הרגיז אותי. ראשית, זכורני שלראש השנה שלחתי לך איחולים לרגינה;/2 ואם טעות בידי, ולא שלחתי, או שלא רשמתי נכון את המען – אז מה?/3 האם אתה סבור שבגלל דברים כאלה אפשר להיטפל אליי?
עלילה שנייה: שכתבתי מפראג דבר מה לא במידה מספקת: 'אני ממהר לדווח'. בושה וכלימה! במקומך הייתי מעריך זאת, שאדם עייף אשר שב מנסיעה מתיישב לכתוב לך משום שהוא יודע שאתה דואג, ולא הייתי מותח ביקורת על סגנונך. הרף מזה, חביבי. אני נוטל לעצמי את הזכות - כלפיך וכלפי כולם - לשכוח לברך, לכתוב בסגנון שונה, ובכלל לא להתחשב על כל צעד ושעל; ובהמשך הזמן עוד יותר מזה.
אני צופה למשל, שבקרוב איאלץ לוותר לגמרי על כתיבת מכתבים אישיים. לו היה לי רופא חצר, מזמן היה אוסר זאת עליי. אם ידידיי יזקפו כל זאת לחובתי, לא אוכל לעשות דבר: אחת ולתמיד - לסלוח לכל עוונותיי מראש ולתמיד, ולעולם לא לדרוש דין וחשבון. יחסים טובים ניכרים על פי מברק באלחוט, ולא על פי איחולים וכו'. בתור יוצא מן הכלל אני יכול להעיד, שיחסי אליך לא סטה אף שעל ואף מילימטר: א) אני אוהב, ב) אני מעריך, ג) אני אסיר תודה על המון דברים, ד) אני רואה בחיוב רב את נישואיך, ה) וכו'. אלא שהתחלת להיטפל, אבל זה יחלוף.
אני מחבק, אך יחד עם זאת ספוג-נא את אחד מאותם הביטויים, אשר אין מעלים על דל השפתיים בנוכחותן של גברות.

שלך, ו'


1 המכתב לא נמצא.
2 Regina – לא נתחוור במי מדובר.
3 במקור ביידיש בכתב לטיני: is wos?