מתייחס לחששות שבאו לידי ביטוי בפרוטוקולים של ישיבות מוסדות
התנועה בא"י, בהן נידונו סעיפי הסכם העבודה בין שתי הסתדרויות
העובדים, שנחתם על ידו וע"י דוד בן-גוריון. מסווג את החששות
לשני מינים: כאלה שניתן להפיג, ע"י מו"מ במקום בפרטים שלא
נקבעו בסעיפי ההסכם, וכאלה המחייבות תיקון עצם ההסכם. משייך
למין הראשון: קביעת שיעור אחוז המיעוט של עובדים לאומיים במפעל
הזכאי לדרוש בוררות בסכסוך לפני הכרזת שביתה, קביעת מפתחות
ותורים בלשכות העבודה, וקביעת מעמדו, תפקידיו וכישוריו של
הבורר. מנתח את העניינים הללו, דן בתנאים ובנסיבות המשתנות,
ומציע פתרונות ודרישות שיש להדגיש, וויתורים שיש לעשות במו"מ.
מייעץ לנמענים לקבוע מראש את מטרתם היסודית: האם יש להם ענין
לרכז מספר פועלים, גדול ככל האפשר במספר מצומצם יחסית של
פועלים, או הם מעונינים לחדור לכל מקומות העבודה. מצביע על
הסעיפים בהסכם העבודה המבטיחים אפשרויות ריכוז וזכויות רחבות,
ומוסיף שבמפעלים גדולים כדאי להסתכן גם עם מיעוט קטן, משום
שלעתים רחוקות פורצות שם שביתות בלי נסיון בוררות מוקדמת.
מציין שגם בבעית קביעת מפתח ותורים בקבלת עבודה, יש להבחין בין
מצב של חוסר-עבודה לבין מצב של חוסר עובדים. מעיר שבמצב של
חוסר עובדים, הקיים כעת בא"י, אין צורך במפתח, פרט אולי
במושבות הקטנות, היות ולכל עובד תמצא תעסוקה, וצורך אמיתי
במפתח יתעורר רק אם יהיה חוסר עבודה. אומר שעניין הבורר מחייב
זהירות. לשם ניסיון יש לבחור בו לתקופה מוגבלת, ולהחתימו על
הצהרה שינהג ללא משוא פנים כלפי צד כלשהו. מסכים עם הנמענים
שסעיפים מסויימים טעונים תיקוני ניסוח, ושיבוץ מחדש של סעיף זה
או אחר, ע"מ להבליט את ערכם, כגון: הסעיף האחרון, המציין את
השאיפה למשטר של הסכמים ובוררות חובה, שצריך היה להעמיד בראש
ההסכם כהצהרת מטרה, ולהדגיש במיוחד את ארגון המועצה הכלכלית.
מצביע גם על מקרים קונקרטיים ביחסי עבודה, שמן הדין היה
שניסוחו כסעיפים בהסכם ולא נעשה כן; אומר שכל זה ניתן לתקן בעת
המו"מ עם הצד השני, ע"י ויתורים הדדיים בניסוח סעיפים אלה או
אחרים. מדגיש במיודח שמחובת הנמענים להכריז בפומבי בהתחלת
המו"מ על אישור הסכם העבודה, שתנאי בל יעבור לתוקפו של ההסכם,
הוא החזרת זכויות הצה"ר ובית"ר לסרטיפיקאטים.