אל צבי בונפלד,/1 תל אביב
פאריס, 18 באוקטובר 1934 רוסית

אישי
גריגורי עזרייביץ' היקר,
אבקשך מאוד, לזכר הימים ההם, להסב אל השולחן ולכתוב לי בכנות ובאופן מפורש, מה מעיק על לבך. אני משער שהצטבר בלבך הרבה מאוד נגדי אישית; כלומר לא 'אישית' במובן האנושי, אלא נגד הנחות היסוד שלי בעניינים ציבוריים. כנראה שעל פי רוב הצדק עמך - אני טקטיקן גרוע, לפעמים אני נוהג באיפוק זמן רב מדי, לפעמים אני רוקע חזק מדי ברגליי, ובכלל אני שוגה הרבה מאוד. אבל הלוא לא מדובר בי אלא בתנועה, שכבר מזמן גדלה ועלתה על כולנו. על כולנו: משמע גם על המנהיגים המקומיים שאולי גם עליהם אתה כועס, וגם כן בצדק. אבל הלוא אין זו שיטה לתקן תקלה על ידי בריחה לעיר מקלט. כל זאת אתה יודע גם ללא ההטפה שלי, וגם התנועה יקרה לך. אם כן במה העניין? למען השם, קח בידך עט, תפלוט קללה ועוץ עצה.
האמן לי, אני כותב לך לא למען הדיפלומטיה: אני עייף מדי, אני ציני וזקן (היום מלאו לי 54). פשוט אינני יכול להשלים עם הבריחה שלך.
דרישת שלום לך ולבלה מארקובנה/2 מכל המשפחה.
שלך בלבביות,
ו' ז'בוטינסקי


הערות:
1 איגרת אל הופמן 2.12.1925 , הערה 4.
2 רעייתו של בונפלד.