אל פיליפ קאנליף-ליסטר, לונדון
לונדון, 24 ביולי 1934 אנגלית

אדון נכבד,
אני מתכבד להפנות את תשומת לבך למצב הבא בארץ ישראל, שהוא פועל יוצא מנסיבות זיכויו של סטאבקי בבית המשפט העליון:
1) במהלך הקראת פסק הדין בבית המשפט העליון אמר נשיא בית המשפט, כי 'לו המשפט הזה היה נערך באנגליה, ההרשעה היתה עומדת בעינה' (טיימס, 23 ביולי), אך מכיוון שבארץ ישראל עדותו של עד ראייה יחיד אינה מספקת, והיות ולא היתה עדות נוספת בעלת תוקף חוקי המאששת אותה, לכן סטאבסקי שוחרר. יש להזכיר, כי כאשר זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את רוזנבלט הוא השתמש באותו נימוק - העדר עדות מאששת.
2) בתגובה לכך פרסמה מפלגת הפועלים הארץ-ישראלית גילוי דעת ובו ההודעה דלהלן: 'רוזנבלט וסטאבסקי, אשר שוחררו מכל עונש בשל העדר עד ראייה שני כפי שנדרש על פי החוק העותמאני הנהוג עדיין בארץ ישראל, הוכרו כרוצחים גם בבית המשפט העליון. הן בית המשפט המחוזי בירושלים הן בית המשפט העליון קיבלו את עדותה של גברת ארלוזורוב כאמינה'./1
3) לפי הסוכנות הטלגרפית היהודית, הזהירו מפקחי המשטרה, בארקר/2 וגופר,/3 את סטאבסקי ואת רוזנבלט ש'חייהם נתונים בסכנה', וכי 'משטרת תל אביב אינה יכולה להיות אחראית לחייהם'.
קיים אפילו ספק אם סטאבסקי ורוזנבלט יכולים לתבוע לדין את מפלגת העבודה/4 על הוצאת דיבה, שכן המפלגה תוכל לטעון בצדק שהיא רק ביטאה בפרוטרוט את המשמעות הברורה של דברי נשיא בית המשפט העליון. קיים ספק רב יותר אם אפשר להאשים את המפלגה הזאת בביזיון בית המשפט, שכן אם נשיא בית המשפט העליון אמר, שמנקודת מבט של המשפט הבריטי 'ההרשעה היתה עומדת בעינה', אפשר להבין מדבריו בנקל שהנידון הוא באמת אשם, אף על פי שיש לשחררו בשל סיבות טכניות (עותמאניות).
אולם סטאבסקי ורוזנבלט מתמודדים לא רק עם ההשמצה, שכפי הנראה אין הם יכולים להתגונן מפניה מבחינה חוקית; אורבת להם גם סכנת אלימות, והמשטרה מכריזה שאין היא מסוגלת להגן עליהם.
זה מצב אבסורדי ושום ממשלה נאורה אינה יכולה להשלים עמו. אינני מתייחס רק לחובה המוטלת על המשטרה לקבל על עצמה את מלוא האחריות לביטחונם של שני תושבים, שהיא עצמה הודיעה במפורש שחייהם בסכנה, אני מתייחס במיוחד להצהרותיו של נשיא בית המשפט העליון שהן המקור למצב האבסורדי הזה. חייבים להיות סייגים הגיוניים לפסיקותיהם של בני אנוש, ואני נאלץ לציין, בניגוד לרצוני, שכאן נפרצו הסייגים הללו באופן ברור.
ראשית, הצהרתו של נשיא בית המשפט העליון, כי באנגליה 'הרשעה זו היתה עומדת בעינה' על סמך הזיהוי של גברת ארלוזורוב בלבד, איננה בדוקה. לגברת ארלוזורוב הראו את התמונה של סטאבסקי לפני שהיא זיהתה אותו, וב'אנגליה' זיהוי כזה אינו קביל כלל. באנגליה אמר נשיא בית המשפט העליון בעת ביטול פסק דינו של תומאס דווייר/5 (1924): 'זה בלתי חוקי בעליל ובלתי הוגן להראות מראש לעד, האמור לשמש עד מזהה, את תווי פניו של הנאשם באמצעות תמונה' ('ערעורים של משפטים פליליים', כרך 18, פרק 8, עמ' 145)./6 כמו כן, בבטלו את פסק דינו של ג' ג' הַסלם/7 אמר נשיא בית המשפט העליון (באנגליה): 'אדם אשר ראה את תמונתו של נאשם יכול לזהותו ללא קושי, שכן הוא ראה את תמונתו. דבר זה די בו כדי לדרוש מבית המשפט את ביטול ההרשעה' ('ערעורים של משפטים פליליים', כרך 19, פרק 3, 1926 עמ' 59)/8.
שנית, לדעתי זה לחלוטין בלתי הוגן, בלתי אנושי והרה אסון ליוקרתה של מערכת המשפט, 'לשחרר' שני אסירים, להוסיף הערה שניתן בנקל לפרשה כהטבעת אות קין על מצחם, ולחשפם על ידי סמכות עליונה לבוז, לרדיפות ואפילו לאלימות במשך כל ימי חייהם.
כל עוד העניין היה בדיון בבית המשפט,/9 היית סבור שמחובתך להימנע מהתערבות רשמית במשפט. עתה שוב אין המצב כך. לאמיתו של דבר אין מדובר כאן בעניין שנגזר דינו,/10 שכן לא ברור אם בית המשפט העליון התכוון להרשיע את האנשים הללו או לזכותם.
לפיכך, כפי שדווח בעיתונות האנגלית, כבר פרצה בארץ ישראל מחלוקת בהיקף חסר תקדים עד כדי כך, שאת גילוייה אפשר לראות אפילו במקומות פולחן ציבוריים. קיים חשש שאין זו אלא התחלה, וכי המחלוקת עלולה ללבוש צורות מסוכנות יותר; ודעת הקהל, היהודית והלא-יהודית, ברחבי תבל תייחס את המחלוקת בשלב זה רק לפעולת בית המשפט העליון, שניסח פסק דין המעודד חילוקי דעות, בעוד שהכול ציפו כי הוא יביא בסופו של דבר לפיוס.
אין לי צל של ספק, שמצב כזה נוגד את דעתך ושאינך משלים עמו.
במחילה מכבודך אני מבקש להביע את דעתי, שהאמצעי היחיד לשים קץ למצב הזה הוא הצהרה פומבית על ידי בית המשפט העליון בארץ ישראל, או על ידי גוף העומד מעל לבית המשפט הזה, כי המשמעות המוחלטת של שני הזיכויים היא ששניהם, רוזנבלט וסטאבסקי, זוכו באופן מוחלט.
האמן-נא לי שהלחץ שלי מונע על ידי הרצון, אותו הבעתי במכתבי הקודם אליך/11 וכמו כן בהודעתי לסוכנות הטלגרפית היהודית לאחר זיכויו של סטאבסקי - ש'כל חילוקי הדעות, בהווה ובעתיד, בין התנועה הציונית לבין השלטון המנדטורי יוגבלו לנושאים בעלי אופי מדיני ומנהלי בלבד, ולעולם אין לכרוך השקפת עולם עם אחד מיסודות הסדר החברתי - משפט ללא משוא פנים'.
עבדך הנאמן,
ו' ז'בוטינסקי
הערות:
1 גילוי הדעת פורסם ב20 ביולי בערב, ונאמר בו שהמאבק נגד התנועה הרביזיוניסטית ובני בריתה יימשך.
2 פ' ה' בארקר (Barker F. H.) היה מפקח במשטרת מחוז הדרום.
3 איגרת אל ויינשל 23.7.1934 , הערה 2.
4 דהיינו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י).
5 Thomas Dwyer
6 C.A.C.vol. 18, Part 8, p. 145 (Criminal Appeal Cases).
7 J. J. Haslam
8 C.A.C. vol. 19, Part 3, 1926 p. 59
9 במקור בלטינית: sub judice
10 במקור בלטינית: causa judicata
11 איגרת אל קאנליף-ליסטר 16.6.1934 .