אל הוראס סמואל, לונדון
פאריס, 24 באוקטובר 1933 אנגלית
הוראס יקירי,
בן-ימיני כותב, שהוא אשר פנה למר ליץ', או שהביא לידי כך שיפנו אליו.
כרגע אינני יכול לבוא לאנגליה - עליי לנסוע מחר לפולין לכמה ימים./1 אשוב ב5 בנובמבר, ואם יהיה נחוץ אוכל לחצות את התעלה. אך למעשה, בכל הנוגע לבחירת בלש, יכולים אנשיך בלונדון להסדיר את העניין הזה, שכן לי אין מושג בעניינים הללו. אני כותב על כך ליעקבי.
אני מצרף תרגום עלוב מאוד של עיקרי הדברים במכתבו של דאנציגר. על פי המכתב נראה שהוא עצמו לא ראה את הקליע. תמהני אם הוא נכח בניתוח, שכן כל המידע שלו מסויג.
אני משתכנע יותר ויותר שההיפותזה של פט'/2 היא היחידה הנותנת הסבר לכל המסתורין, או לרובו. דבר אחד ודאי: גם אם ארלוזורוב היה פחדן מאוד, הוא לא יכול היה לפנות שמאלה, כלומר להפנות גב לאישתו חסרת המגן, כאילו התכונן להימלט ממנה. סבורני שלו פורסם הפרט הזה בעיתונות, היו מנהיגי העבודה מבקשים מגב' א' להמציא סיפור אחר, משום שתנועה כזאת, בשעה שבעל ואישתו נתקלים בשודדים ואחד מהם שולף אקדח, עלולה לפגוע פגיעה נוראה בשמו הטוב של הנפטר. מלבד זאת, שינוי כיוון כדי לברוח מאקדח איננו תוצאה של תנועה אינסטינקטיבית - באופן אינסטינקטיבי אדם קופץ הצידה או נופל או כל דבר שתרצה, אבל לא כך. להפך, אם א'/3 נתן לגברת את אקדחו, כפי שפט' משער, הוא אמור היה לפנות ימינה לעבר המקום שבו היא עמדה ('מימינו, צעד אחד אחורה') ולגונן עליה או לזרז אותה; ואם באותו רגע האקדח שבידיה המטופשות פלט קליע, אתה מקבל את הכיוון האמיתי של הקליע. פירוש הדבר, שבעצם הם אולי פגשו שני פרחחים שעצרו אותם וכו' והיא נבהלה. אני ממשיך לרקום: כשנורתה הירייה שני הכייסים נבהלו וברחו, כפי שבדרך כלל נוהגים גנבים, כדי שלא יורשעו. א' הבטיח לה לא לספר את הדבר לאיש, והיא לא יכלה להביט בפניו, ואף פעם לא התקרבה אליו וכו' וכו'
שלך, ז'בו
הערות:
1 ז'בוטינסקי נסע לוועידת 'ברית החייל' בווארשה, שהתקיימה בימים 29 -30 באוקטובר 1933.
2 פטרסון. ראה איגרת אל יעקבי ש' 22.10.1933 .
3 ארלוזורוב.