אל זלמן שניאור,\1 מונמורנסי\2
פאריס, 19 באוקטובר 1931 עברית

ידיד נכבד,
מאד שמחתי למכתבך,\3 אם כי גם אחריו אינני מסכים לטרמינולוגיה שלך בנוגע לתוצרת החרזנית. אדם מרגיש בעצמו, בזמן שהוא כותב, אם מעשהו שירה או מלאכה. כאשר אני כותב מאמר פובליציסטי אני מרגיש את עצמי כאמן (טוב או רע, זה ענין אחר, אבל מגזע האמנים); בכתבי שירים, אני מרגיש את עצמי כנַגר היודע את מקצועו על בוריו. אבל נעים היה לי לשמוע דברי הכרה מפי שניאור.
את תרגומַי\4 משיריך אתה התביישתי להדפיס: נגרות שלא הצליחה. אפילו 'אספרתקוס',\5 שאותו אהבתי כל כך, קבל בתרגומי צורה של מאמר ראשי. גם משמונה שירי כַהַן שתרגמתי מכבר, הדפסתי פה רק אחד.
תודה לגברתך ולך על הזמנתכם הטובה. בשמחה רבה נבקרכם, אבל לא לפני הנשף של רַזסוֶט, כי הכנתו גוזלת מאשתי את כל ערָביה (או 'ערבותיה'? שכחתי את הדקדוק).
דרישת שלום מבית לבית.
שלך, ז' ז'בוטינסקי
זה עתה הביאו לי את ספרך.\6 תודה! אכתב עליו בעתונָי.

הערות:
1 איגרת אל שניאור 18.9.1925 , הערה 1.
2 Montmorency - עיר בקרבת פאריס.
3 המכתב לא נמצא.
4 לרוסית.
5 שיר שזלמן שניאור הקדיש לז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי תרגם אותו לרוסית ופרסם אותו בראזסווייט, בגיליון 4 באפריל 1928.
6 לא נתחוור איזה ספר.