אל אברהם ויינשל, חיפה
פאריס, 29 בדצמבר 1930 רוסית

אברהם ולדימירוביץ' היקר,
בכאב שלא יתואר קראתי את המילים שלך ואת מילותיו של וייזל: 'קיבלנו סטירת לחי'.\1 הברקתי לווייזל ב6 בדצמבר (המברק השני) 'אני מתחנן שתקריב קרבן'.\2 האם לזה מוצדק לקרוא סטירת לחי?
אבקש אותך ואת כל הידידים להבין, שלא היתה כאן התערבות מצדו של הוועד הפועל. על הוועד הפועל להתחשב ברצונה של הוועידה הארץ-ישראלית (גרוסמן הודיע לי בימים אלה בברלין שהם נהגו כך: סירבו לקבל את התפטרותו של הוועד המרכזי הארץ-ישראלי).\3 אמנם במקרה זה קיימת הסתייגות אחת שאתייחס אליה בהמשך, אבל לא היתה לה כל משמעות בשביל הוועד המרכזי הארץ-ישראלי אשר נבחר בוועידה.
ההתערבות היתה שלי, אך ורק שלי; לא בתור יושב ראש כי אם פשוט בתור מועמד. אין זה צודק וגם לא מוסרי לחלוק על זכותו של אדם פרטי (אני תמיד דורש בקנאות שלא יראו בי חפץ של המפלגה,\4 אלא שיזכרו שאני קודם כול אדם בלתי תלוי) להציג תנאים להכללתו ברשימה. עמדתי פשוטה: אם אתם מסוגלים להתאחד לקראת הבחירות, אזי אהיה מוכן ללכת אתכם אפילו לכישלון, אך אם שוררת ביניכם מריבה - אינני רוצה.
אבל העניין במהותו קצת יותר עמוק מכפי שאתה מתאר. אני, למשל, רחוק מהשקפות מסוימות שהבעת במכתבך, כגון: נאמנות עיוורת להסתדרות הציונית. אינני רוצה ללכת לוועד הלאומי כדי לחתור מבפנים או כדי לפרסם את סודותיו. ייתכן שזה מועיל, אבל אף פעם לא סברתי שתפקיד זה הוא חלק ממטרות הרביזיוניזם. מכל מקום, לא אסכים להיות קשור לזה באופן אישי. הבן-נא, אני בעד כיבוש מלא (של הקונגרס ושל הוועד הלאומי) או בעד פירוד מלא; אני מעדיף פירוד מלא, דהיינו: לא להשתתף בבחירות ולא להתווכח עם אף אחד, אלא פשוט לבצע את עבודתנו הן בתחום המדיני הן בתחום הכלכלי. העיסוק האופוזיציוני של תנועתנו במשך שנים כה רבות במתיחת ביקורת, על אנשים שאינם ראויים לביקורת, נחשב בעיניי לקללה. אינני יודע אם אני צודק, אבל זו השקפתי. למען אחדות המפלגה אני מוכן מדי פעם להילחם בעד כיבוש (אף על פי שאין סיכוי). אבל אינני מוכן להילחם על הזכות לשבת בוועד הלאומי בתור מיעוט מתמרד. איננו 'מיעוט' ואיננו 'מורדים' - אנחנו מתמודדים על הכתר, או שאנו הכתר עצמו.
ידוע לי שלך ולרבים אחרים נדמה, שהשקפתי זו אינה מקובלת כביכול לא על גרוסמן, לא על ליכטהיים, לא על רוזוב וכו', שהם כביכול בעד שעבוד תמידי להסתדרות הציונית. ואני אומר לך שאתה טועה. אחדים מהאישים שנקבתי בשמם, וגם אישים אחרים, מוּדָעִים לכך שהקונגרס הזה יהיה הניסיון האחרון. אחרים עדיין אינם מודעים, אבל הַמְתֵן לקונגרס ותיווכח. כמובן, אם אנחנו ננצח, והקונגרס יאמץ את מצענו ויציע לנו להרכיב את ההנהלה, נקבל זאת. אבל אם הכול יישאר כפי שהיה, אז הֵלֶך הרוח של פרידה\5 - שבקרב המנהיגים - יהיה לנחלת הכלל. אני חש זאת ויודע. יש לי כלל, לעולם בל יתחשב אדם
בהלך הרוח הנובע מתחושתו הפנימית, אלא יאבחן את הפסיכולוגיה שלו על פי המודע.
כל 'הנבואות' שלי מבוססות בדיוק על האבחנה הזאת, שאינה מתחשבת ברושם החיצוני.
ודווקא משום שצריכים לתת להלכי הרוח הפנימיים הבלתי מודעים להבשיל - דווקא בגלל זה אני מתמרן בצורה כזאת. ברצוני לשמור על שלמותו של גרעין המפלגה. אם הוא היה מתפוצץ ספק אם הייתי מתחיל לבנות גרעין חדש - אני זקן מדי ועייף. לכן אני נמנע
מ'תקיפוּת'\6 במקום שאני חש שהלך הרוח הרצוי מבשיל מאליו. אני מסכים שדחיות מזיקות לנו, אבל קרע יזיק לנו יותר. למשל, נהגנו
ב'תקיפות' כלפי קלינוב, שאני מצטער על פרישתו - ברוחו הוא שלנו וכעבור שנה היה שלנו גם בשאלת ההסתדרות. כמובן, לו הייתי רואה שבשאלה עקרונית כלשהי אין בגרעין שלנו אחדות תת-הכרתית, דהיינו: אין גם לצפות לשום דבר ושום דבר לא 'יבשיל', הייתי בוחן מחדש את הטקטיקה הזאת ללא רחמים. אבל אני מכיר את ה'גרעין' שלנו ויש לי אמון בדרכי האבולוציה שלו.
כפי שבוודאי הבחנת במאמרים שלי, אני גם כותב על האבולוציה הזאת. כתבתי למשל על האפשרות להתנתקותנו הגמורה מההסתדרות הציונית, אבל אינני מוכן להעלות את הנושא הזה בתקופת הבחירות (הן לקונגרס הן לאספת הנבחרים). אחת מן השתיים: או שאין כלל ללכת לבחירות או שיש ללכת בלב שלם,\7 דהיינו: יש להחדיר בתוכנו את התקווה לניצחון, ולשחרר את הקפיצים כאשר התקווה לא תתגשם. אם ננהג באופן אחר זה יבלבל את הבוחר. מי שנמנה עם האוהדים שלנו שש לנצחוננו, אבל הוא, כמו הרוב, אינו רוצה בקרע עם ההסתדרות הציונית, וגם אינו יכול ליטול על עצמו את האחריות לכך. לעתים קרובות ברצונו להתעלם מההיבט הזה של הבעיה, ועלינו לתת לו את האפשרות הזאת. ואם ישאלו? אני עונה: 'אנו
מאמינים בניצחון, ואנו מסרבים לעסוק בשאלת הכישלון.' דומני שבבחירות לא תיתכן טקטיקה אחרת.
ועכשיו 'ההסתייגות' שהבטחתי לשוב אליה. בווינה החלטנו שבארץ ישראל תינתן למפלגה 'אוטונומיה בנושאים מקומיים'.\8 ברור שלעתים קרובות הנושאים המקומיים של ארץ ישראל משותפים לציונות; לכן בלתי אפשרי שהוועד הפועל ינקוט מדיניות מסוימת והוועד המרכזי בארץ ישראל ינקוט מדיניות שונה. כאשר הוועד הפועל היה בפאריס ואני התגוררתי בירושלים, סכנה זו לא היתה ממשית הודות ל'אוּניָה פרסונליס'.\9 עכשיו זה שונה. לכן ברור שיש לבחור באחת מן השתיים: או לבטל את האוטונומיה ואז הוועידה הארץ-ישראלית תהיה חופשית לבחור במי שתרצה, או שהאוטונומיה תישמר, אך הוועד המרכזי הארץ-ישראלי יורכב על פי הסכם דיפלומטי, לא פומבי, בין הוועידה הארץ-ישראלית לבין הוועד הפועל העולמי - למשל על ידי נוכחות נציג הוועד הפועל בוועידה. אני אישית תומך באפשרות השנייה, שכן ייתכן שלעתים קרובות יידרשו צעדים שהוועד הפועל או הברית כולה לא יוכלו לקבל על עצמם אחריות באופן רשמי. לא יהיה מנוס מלקבוע זאת בתקנון. אין לי ספק שגם אתה רואה צורך בכך, וצר לי שבווינה לא נתתי את הדעת לכך. כמובן, כל זמן שזה לא הוכנס לתקנון, נהגה הוועידה הארץ ישראלית כשורה כאשר בחרה את ההרכב הזה של הוועד המרכזי.
הייתי יכול למלא ניירות באורך של קילומטר, אך אין צורך בכך. את העיקר הבינות.
אבקש מאוד לא להפריז הן בהערכת הרדיקליות שלי הן בהערכת המתינות שלי. עם אחימאיר, שאותו אני מאוד מעריך ומכבד, לא אלך: אני מתעב את הפשיזם ובז לכל צורה שלו. כל החלומות על ביטולן של הבחירות הדמוקרטיות בתנועה היהודית הן בבחינת פטפוטי סרק. אני דוגל בלגיוניזם ממשלתי בלבד, דהיינו: יחידה יהודית במסגרת הצבא של ממשלה חוקית כלשהי.\10 אני רואה את רוב השיטות המהפכניות כבלתי ניתנות לשימוש בתנאים שלנו: לא רק שאינן מובילות למטרה, אלא אינן ניתנות למימוש. מלבד זאת, בהכירי את הרכבה ואת כוחה של התנועה הרביזיוניסטית ושל ברית טרומפלדור, ובהביאי בחשבון את התעצמותן הגדולה, אני בכל זאת מודה שעָצמתן מוגבלת מאוד. לכן לא אלך כעת לתכניות נרחבות מדי. אבקש לא להפריז במתינות שלי, ואין שום מקום לקבוע שהשתלט עליי כביכול רביזיוניזם בנוסח ציוני כללי. זו טענה מופרכת מעיקרא. לא אתמהמה אפילו לרגע, אם ארגיש שהחלמתה של הפסיכולוגיה המפלגתית אינה מתקדמת בכיוון הנחשב בעיניי לבריא. אבל בינתיים אני מרגיש שההבראה מתקדמת כראוי - למען השם עזור, דהיינו: הקרב קרבן כפי שאני מקריב - קרבן הסובלנות, להתאמת צעדיהם של ארוכי הרגליים לצעדיהם של קצרי הרגליים.
המכתב הוא אישי בהחלט, אך אתה רשאי להראותו לחברי הוועד המרכזי הנוכחי ולחברי הוועד לשעבר\11 וגם למוליה רוזוב,\12 אך אבקש לא להסתמך עליו פומבית.
דרישת שלום לבבית לך, לזינאידה סולומונובנה\13 ולאחים.\14


שלך ו' ז'בוטינסקי
הערות:

1 דבריו של וייזל הובאו במקורם בגרמנית: Schlag ins Gesicht; המכתבים של פון וייזל ושל אברהם ויינשל לא נמצאו. ראה לעיל גם לעיל, איגרת אל פון וייזל ו' 26.12.1930 , הערה 5.
2 איגרת אל פון וייזל ו'
6.12.1930
3 שנבחר ב22 בנובמבר בוועידת הצה"ר בארץ ישראל. ראה גם איגרת אל גרוסמן 7.12.1930 .
4 במקור בגרמנית: Eine Sache der Partei
5 מההסתדרות הציונית.
6 במקור: ????????????? מונח שז'בוטינסקי טבע על פי הצרפתית -
brusquerie
7 במקור באנגלית: wholeheartedly
8 ראה איגרת אל הועה"פ של הצה"ר 20.8.1930 , הערה 12.
9 רומית: unia personalis
- איחוד של מספר תפקידים באיש אחד.
10 במקור באנגלית: a jewish unit within the army of some established government
11 ישראל רוזוב, אלכסנדר יבזרוב, שלמה גפשטיין וברוך ויינשטיין.
12 שמואל רוזוב, בנו של ישראל רוזוב, התגורר בחיפה.
13 זינה זינאידה ויינשל (איגרת אל ז'בוטינסקי י' [1923 ].7. 19 , הערה 13). רעייתו של אברהם.
14 יעקב ואליעזר ויינשל.