"זו – כצבע ים כנרת, זו – כשלג, זאת זהב: על הדגל, על הסרט, על הראש ובלבב!"

(זאב ז'בוטינסקי, שיר הדגל, 1926)

"אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא"... כך כתב חוזה מדינת היהודים ד"ר בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים".[1] כמה חודשים קודם לפרסומו של ספר זה, כתב הרצל מכתב אל הברון מוריץ (משה צבי) הירש, (1895), נדבן ואיל הון יהודי, שפעל רבות להתיישבות יהודית ביבשת אמריקה שלא מתוך מניעים לאומיים, על מהותו של הדגל. "בדגל אתה מוליך את בני-האדם למקום שאתה רוצה, אפילו אל ארץ-הבחירה". ובהמשך: "לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך".[2] 

   זאב ז'בוטינסקי, ממשיך דרכו של ד"ר הרצל בתנועה הציונית, ראה גם הוא חשיבות גדולה בדגל הלאומי כגורם מכוון מטרה. בשירו, "שיר הדגל", (פריז, תרפ"ו – 1926), שנכתב זמן לא רב לאחר ייסוד בית"ר – ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור, גיבור תל-חי, על-ידי סטודנטים יהודיים, חברי אגודת "חשמונאי" בריגה, בירת לטביה, י"ט בטבת תרפ"ד (27 בדצמבר 1923), נועד להיות המנון לאותה תנועת נוער חדורה אהבה, נאמנות ומסירות לרעיון הציוני. "נס חרות, עמל וטהר,/ נס הדור הבנאי,/ אל תירא: כי חי הנער - / חי וער חשמונאי." וב'בית' אחר: "היא בחול תצמיח ארז,/ על צורים תפרה כרמל:/ היא תבנה, מבוז והרס,/ את מולדת ישראל".[3] ז'בוטינסקי ראה בדגל הלאומי גורם מלכד ומגבש את היחידים לעם. הוא קרא לכך "חד-נס" ("מוניזם"). "ואני מחפש נוער, שתהיה בהיכלו אמונה אחת ואין אחרת, ודי לו בזו, ואף יתפאר בה ויחשיבנה על כל שאר האמונות. בראשית ברא אלוקים את האומה; כל מה שעוזר לתחייתה – קודש הוא, כל מה שמפריע – טומאה, כל מי שמפריע – שחור הוא, שחורה אמונתו, שחורים דגליו".[4] הדגל הוא מטרה. לכן, חייב להורות את הדרך לגאולת ישראל בארצו. למקדה אל הגשמת הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הוא נתן לך ביטוי בשירו "הנדר", ב'בית' "חד-נס": לבן-תכול ואין שני, לא תעל / אדמת שעטנז על זיו הרעיון, - / הצהר היחיד לברית פועל ובעל - / אחים בוני ציון".[5] 

הדגל הלאומי תכלת - לבן ליווה דורות של חולמים, לוחמים ומגשימים באור ובסתר, בשלום ובשדות המערכה, בימי צרה ובימי שמחה. הדגל הוא מעין עמוד הענן ההולך לפני המחנה. השבועה הראשונה של הפורשים משורות ארגון ה"הגנה" בירושלים ביום כ"ג בניסן תרצ"א (10 באפריל 1931) לארגונה החדש – "הגנה ב'", ("ארגון ב'", "הגנה לאומית") היה ביום שבת, כ' במרחשוון תרצ"ג (19 בנובמבר 1932) לדגל של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. וכך נכתב, בין השאר:

"אנחנו נשבעים להיות נאמנים לדגל של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, להיות נכונים בכל רגע לכל פעולה להגשמת תקומתו השלמה של עם ישראל בארצו, שהוא סמל לה, לחיות ולמות בשבילו".[6]   בעקבות דגל זה הלכו הלוחמים, באור ובסתר, אף הקריבו חייהם, לרבות על גרדום, למען חירות עם ישראל במולדתו.

"אני רואה בתי-כלא עבים, תליות

בירושלים, ביפו, בעכו – ופני

סיקריקין יהודים נדונים למיתה.

אני רואה איך הללו הולכים לתליה

ושחרית -ירושלים בשעות פניהם.

ואני רואה כבר סיעת אוירוני במחוג

על פני הר הבית חגה ביום חג.

אני רואה המוני חוגגים, עת יורים אל נחל קדרון אלפי יריות,

כמספר שני הענות. 

אני רואה הר הבית כסיני בוער  ורוכב שותת-אש בחצוצרה מחצצר.

ודגל דוד – במגדלו של דוד."

    (אורי צבי גרינברג, "יהודה היום, יהודה מחר")

במרד היהודי בגטו ורשה בימי חג הפסח תש"ג (אפריל – מאי 1943), בעיצומה של המלחמה העולמית השנייה ושואת היהודים, הניפו המתקוממים משורות ארגון צבאי יהודי (אצ"י) ביום הראשון למרד, יום ראשון לחג החירות תש"ג, (19 באפריל 1943), מעל הבניין הגבוה שבשולי הגטו שברחוב מורנובסקה 2, שהיה מוקד הקרב נגד כוחותיו של יירגן שטרופ, מפקד ה-אס"אס והמשטרה במחוז ורשה בריגדהפיהרר אס"אס וגנרל מיור, שני דגלים: את הדגל הלאומי הציוני הכחול-לבן ואת הדגל הלאומי הפולני האדום-לבן. לפי עדותו של ד"ר רישארד לוי-ואלבסקי, משרידי הלוחמים בשורות אצ"י בגטו ורשה, ..."דווקא כאן, בכיכר זו [מוראנוב – י"ק], התלקחה בעוז המשואה של המרד, כאן נתחוללו הקרבות הקשים ביותר וכאן סבל האויב את האבידות הגדולות ביותר"...[7]  הדגלים שהניפו הלוחמים היהודיים משורות אצ"י מעל הגטו הבוער היו קריאות מלחמה במרצחים הגרמנים ובעוזריהם. הם ליכדו את הלוחמים היהודיים ותושבי שארית הגטו והחזירו להם את ביטחונם העצמי ואת כבודם כבני אדם. הדגלים הציתו אבוקות מרד בקרב המוני בית ישראל בגטאות, במחנות המוות ובשדות הקרב והעלו קרן ישראל בעמים הנאנקים תחת עול המגף הגרמני והלוחמים למיגורו.

הדגל הוא מקור לגאווה ולהזדהות קבוצתית, דתית, ארגונית, או לאומית עוד משחר ההיסטוריה. כך גם הדגל הלאומי הציוני, דגלה של מדינת ישראל. דגל שהונף כבר בקונגרס הציוני העולמי הראשון, בבזל, שווייץ, שהתקיים באולם הקזינו העירוני, בימים: א' - ג' באלול ה'תרנ"ז (29 – 31 באוגוסט 1897). דגל שהתווה את הדרך לציון. נס לקיומו של עם יהודי השואף לגאולה מדינית במולדתו הישנה - חדשה.

[1]מדינת היהודים (בגרמנית: Der Judenstaat) הוא ספר מאת בנימין זאב הרצל, בו הוא משרטט את חזונו למדינת יהודים יצרנית. בספר מתאר הרצל כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום, בפירוט רב עד כדי התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות בה. הספר יצא לאור בווינה ובלייפציג בהוצאת מ. ברייטנשטיין

 ב-14 בפברואר 1896, כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון.

[2] פינחס בלומנטל, ...אין זו אגדה, עם עובד, תל-אביב 1964, עמ' 129

[3] דן מירון (הקדמה) / יוסף קיסטר (מבוא), אילן מצל בגיא - זאב ז'בוטינסקי ושירתו, המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תל-אביב תשס"ו - 2005, עמ' 254 – 256  

[4] מתוך: הכרזה מטעם המפקד העליון של ברית טרומפלדור העולמית, 3 ביוני 1928, מ"ז א 1/18/2/1

[5] "הנדר", זאב ז'בוטינסקי, כתבים, כרך 'שירים', ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים), ירושלים תש"ז, עמ' רז - רי

[6] "המצודה", גיליון ד' (חשוון תרצ"ג – נובמבר 1932). "המצודה" היה העיתון (המחתרתי) הראשון של האצ"ל. שישה גיליונות שלו ראו אור בשנים: 1932 – 1933. ראו גם: י' קיסטר, האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, משרד הביטחון / יחידת המוזיאונים, (מהדורה רביעית, תשס"ה - 2005), עמ' 48 - 49  

[7] יוסף קיסטר, האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, משרד הביטחון / יחידת המוזיאונים, (הוצאה רביעית), תל-אביב תשס"ה – 2005, עמ' 128

מאמר מאת יוסי קיסטר

תוכן:

מאמר מאת יוסף קיסטר: "אנו זקוקים לדגל"

דגלים ותצלומים

סיפורו של דגל בית''ר

סניפי בית''ר

מחנות עקורים וגירוש

ארגונים