הגדוד וההגנה

הגדודים העבריים
כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, במאמר שפורסם ב-1 בינואר 1912 ושמו ''הורוסקופ'', כתב ז'בוטינסקי כי עומדת להתרחש ''מלחמת השמד בין שתיים או יותר מן המעצמות הראשונות במעלה, עם כל הטירוף הנשגב של השיטות המודרניות... תוך כדי מספר אבידות שלא יאמן והוצאת כספים אדירה כל כך במישרים, בעקיפין ובדרך אגב''.  עם פרוץ המלחמה, נשלח ז'בוטינסקי ככתב העיתון ''רוסקיה ויידומוסטי'' לחזית המערב. כאשר נכנסה תורכיה למלחמה ראה הזדמנות לפעול והכריז כי ''גורלנו תלוי בשחרור ארץ-ישראל מתחת השלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית''. במדריד הוא נפגש עם מאכס נורדאו, מנהיג האגף המדיני בהסתדרות הציונית, והעלה בפניו את הרעיון להקים כוח עברי שיילחם לצד בעלות הברית לשחרור ארץ-ישראל מעול התורכים. נורדאו התנגד לכך ואף כתב לנחום סוקולוב, חבר ההנהלה הציונית: ''אני דוחה בהחלט את תוכניתו (של ז'בוטינסקי) שהיא גם דמיונית וגם בלתי רצויה''. בתקופה זו החלו התורכים בגירוש המוני של יהודים מארץ-ישראל למצרים. ז'בוטינסקי ביקר את אוזלת ידה של ההסתדרות הציונית כלפי השלטון התורכי ובשהותו באלכסנדריה עזר בארגונם של ראשוני המגורשים. שם פגש בגיבור המלחמה יוסף טרומפלדור.  בי''ח באדר תרע''ה (4/3/1915) השתתפו ז'בוטינסקי וטרומפלדור באסיפה של צעירי הפליטים והחתימו כמאה מהם על נכונותם להתנדב לגדוד העברי תחת ממשלת אנגליה, בכדי לשחרר את ארץ-ישראל. הם התאמנו במסדרים צבאיים ותרגמו מונחים צבאיים לעברית. בעקבות הסכם בין טרומפלדור למפקד הצבא הבריטי במצרים, הוקם ''גדוד נהגי הפרדות של ציון'' (Zion's Mule Corps). למפקד הגדוד מונה הקולונל ג'ון הנרי פטרסון, אירי אוהד הציונות, וטרומפלדור היה סגנו. באפריל 1915 נשלח הגדוד לחזית גליפולי שם זכה להכרה מטעם הפיקוד הבריטי. אולם לפי ז'בוטינסקי, עיקר משימתו היה הקמת יחידה יהודית קרבית. הוא נסע לאיטליה ולצרפת ודיבר עם מדינאים שהכיר כדי להמשיך במאבקו למען הקמת הגדוד. לאחר שניסיונותיו אלו לא צלחו, הגיע לבריטניה וניסה לשכנעה כי האינטרסים שלה מחייבים מתן רשות ליהודים להילחם. כך, בסוף שנת 1916, לאחר שהתפרק ''גדוד נהגי הפרדות'', הגיעו ללונדון 120 מחייליו ונהפכו לגרעינו של הגדוד העברי. בכדי לשמש דוגמה, התגייס ז'בוטינסקי לגדוד כטוראי, עבר קורס סמלים וזמן קצר לפני שהלגיון יצא לארץ-ישראל, הועלה לדרגת סגן. לאחר שנתיים בהן נלחם ''בודד במערכה'' למען הקמת הכוח, נתפרסם ב-23 באוגוסט 1917 האישור מטעם ממשלת בריטניה ליצירתו של הגדוד העברי ''גדוד ה-38 של קלעי המלך'', אשר בבוא הזמן הוחלף שמו ל''הראשון ליהודה'' והוענק לו סמל עברי – המנורה. בפברואר 1918 נערך מצעד המוני של חיילי הגדוד בחוצות לונדון ולמחרת יצא הגדוד לחזית ארץ-ישראל. בסך הכול הספיקו להירשם לגדוד 10,000 איש ורק מחציתם הגיעו ארצה. באוגוסט 1918 נשלח הגדוד בפיקודו של ז'בוטינסקי להילחם בבקעת הירדן. ''ההתקדמות בתוך עבר-הירדן הייתה הניסיון הקשה ביותר שנתנסיתי בו'', סיפר ז'בוטינסקי. המבצע הצליח ומפקדו זכה לשבחים מאת הקולונל פטרסון, שאמר: ''מעולם לא אשכח את עוזו (של ז'בוטינסקי) בפיקוד על חוליית המקלעים''. יוצאי הגדודים הפכו למסד עליו הוקם ארגון ההגנה.

ראשית המנדט הבריטי והקמת ההגנה
עם כניסת הבריטים לארץ, ציפו היהודים לפריחה בפעילות הציונית ולתקופת בנייה ושקט, אולם הממשל הצבאי, בניגוד להצהרת בלפור, לא תמך במגמה זו והחל להערים קשיים על יהודי הארץ. ז'בוטינסקי, בתור דובר ''ועד הצירים'' במשא-ומתן עם הממשל הצבאי, מתח ביקורת חריפה על כך. וייצמן חשב שז'בוטינסקי פסימי ובוטה יתר על המידה, ובהשפעת לחץ הממשל הבריטי המקומי פיטר אותו מתפקידו. בינואר 1919 כתב ז'בוטינסקי לאשתו: ''הערבים שואבים עידוד מכך שהבריטים אינם מקיימים את הבטחותיהם, הדבר עלול להיגמר כמו בקישינוב''. ב-1 בפברואר החליט לפרוש מוועד הצירים ושלח מכתב חריף לגנרל אלנבי, בו כתב שעבודתו שלו הולכת ומתנפצת לרסיסים ''תחת הנטל הכבד של אכזבה, ייאוש, הבטחות מופרות ואנטישמיות''. אלנבי זעם על כך שקצין זוטר מותח עליו ביקורת ושחרר את ז'בוטינסקי באופן מיידי מן השרות הצבאי. לאחר שחרורו מהצבא, התיישב ז'בוטינסקי עם בני משפחתו בירושלים. דאגתו העיקרית הייתה נתונה לגדודים ולחייליהם. אחת ממטרותיו בהקמת הגדודים הייתה ליצור בארץ-ישראל כוח מגן יהודי, ובסוף 1919 החל בבניית ארגון ההגנה. כאן נתגלתה מחלוקת בינו לבין נציגי מפלגות הפועלים שביקשו להקים ארגון מחתרתי. ז'בוטינסקי טען מנגד, כי בירידה למחתרת יש משום ויתור על זכויות יסוד, וכי ארגון הגנה חשאי אינו מספיק כדי להבטיח את שלום הישוב. הוא דרש מהשלטונות לקבל נשק ומשסירבו לדרישה זו, החל הארגון לרכשו בסתר. ז'בוטינסקי התעקש כי הקמתם של הגדודים היא תנאי ראשוני לביטחון הישוב ולפיתוח העבודה הציונית בארץ: ''נותר לנו להגן על ארץ-ישראל, שלא תהיה תלויה בחסדו של החייל האנגלי ולא בחסדו של השוטר הערבי'', אמר.

פרעות תר''פ ומאסרו בכלא עכו
כאשר דן מושב הוועד הזמני בבעיית הגנת הישובים בגליל העליון, טען ז'בוטינסקי שהגנה אמיתית על מושבות הצפון אינה אפשרית, וכי אם ייתפס גדוד יהודי בידי פורעים ערבים יהיה זה גזר-דין מוות עבור המגינים, או במקרה הטוב יותר: שבי. הוא קרא להשיב לפנים הארץ את מגיני תל חי – שבראשם עמד טרומפלדור. חברי הוועד הזמני דחו את דבריו ובהתקפות הערבים, שהגיעו לשיאן ב-י''א באדר תר''פ (1/3/1920), נפלה תל-חי ומגיניה נהרגו. האירוע זעזע עמוקות את ז'בוטינסקי, אשר טען כי חובת הוועד הייתה לשלוח כוחות עזר למגינים או לפנותם, אך במקום זאת חברי הוועד ''השאירו קומץ צעירים וצעירות לבדם, בחווה קטנטונת, המוקפת אלפים של בדואים מזוינים היטב, הרי יש בוודאי מי שהוא האשם בקלות דעת נוראה זו''. ז'בוטינסקי לא הטיל ספק ברוח ההתנדבותית של טרומפלדור וחבריו ובנכונות למלא חובה לאומית, אף לא במחיר הקרבת חיים. אך הוא פקפק ביכולתו של הישוב המאורגן למלא חובתו ולעשות למען יהיה ערך לקורבנות הדם. בעצרת אבל שנערכה בחצר בית-העם בירושלים, הוא נאם: ''ומה ההבדל בין אלה שנהרגו ונפצעו, לאלה, שבמקרה עוד לא פגע בהם כדור? אותה רוח ניהלה את כולם, אותו שיר המרד''. הוא סיים דבריו בכך ש''במותם ציוו לנו הלוחמים את הזכות על הגליל''.  כשהבין ז'בוטינסקי שמושל ירושלים, הקולונל סטורס, מתעלם מאזהרותיו על כך שהערבים מתכוננים לבצע טבח ביהודים בחג נבי-מוסא, ארגן יחד עם פנחס רוטנברג כ-600 חיילים משוחררים, יוצאי הגדודים ומתנדבים, והקים את יחידת ההגנה הראשונה בארץ. באפריל 1920, החלו הערבים פורעים ביהודי ירושלים ובמשך שלושה ימים הרגו שישה יהודים ופצעו למעלה ממאתיים. כששמע ז'בוטינסקי ש-19 חברי ההגנה שנאבקו בפורעים נאסרו, הלך למטה המשטרה והכריז כי בתור מפקד הארגון, הוא מקבל על עצמו את האחריות והאשמה וכי את יתר הנאשמים יש לשחרר לאלתר: ''אם רואים אתם אותם כאשמים, הרי גם אני אשם, כי אני מנהיגם. אם עומדים אתם על מאסרם, עליכם לאסור גם אותי'', אמר. ז'בוטינסקי נאסר ב-7 באפריל, הוא ניהל את הגנתו בעצמו וניסה להצדיק במשפט את מעשיו ומעשי חבריו. הוא נידון ל-15 שנות מאסר מלוות בעבודות פרך ונכלא במבצר עכו. מאסרו עורר סערת רוחות בכל רחבי העולם, ב-26 באפריל הוכרז ביישוב היהודי יום אבל וצום כללי. בלונדון נערכו אסיפות מחאה, באחת מהן קרא נורדאו: ''אל דומיה, כל עוד מצפונה של הציונות כלוא במאסר עכו!''. גם בבית הנבחרים הבריטי התחוללה מהומה ובלחץ דעת הקהל הומתק גזר דינו של ז'בוטינסקי שהוכרז כ''מגן ירושלים'', לשנת מאסר אחת. עונשם של חבריו הופחת משלוש שנים לשישה חודשים. בראשון ביולי 1920 הוחלף הממשל הצבאי הבריטי בממשל אזרחי, שבראשו הועמד הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל. סמואל הכריז בנאומו בחיפה ב-8 ביולי, על מתן חנינה לכל אסירי המאורעות והם שוחררו ללא תנאים. בשבתו בכלא היה ז'בוטינסקי מרצה בפני חבריו על שלל נושאים, כגון: צ'כוב וגורקי, הרצל ואחד העם. הוא תרגם את ''הקומדיה האלוהית'' של דנטה אליגיירי מאיטלקית לעברית וכן מבחר מסיפורי שרלוק הולמס. כמו כן, כתב את שיר אסירי עכו, לזכר טרומפלדור, אותו הפך לסמל מאבקו של העם היהודי לשחרור לאומי.