"עורי עורי דבורה!"

על הסתדרות הנשים "דבורה" , על מפגש יוצא דופן בין המנהיג הנערץ לצעירות "דבורה" ועל הגפרור שחורר את הדגל

===================

"בואי נא חברה, שבי כאן על ידי, למה זה תתהלכי כאן בשדה ועיניך תוהות מסביב? למי את כמהה? מה רוצה את לגלות שם באופק? בואי נא התקרבי, ככה, הביטי, הרואה את? שם הרחק ממולנו כבר גיליתי את זה שאת מחפשת - את זה שחפשתי אני עד כה. התראי, הנהו - טרומפלדור, הוא עומד שם זה כבר ומסתכל נכחי, מסתכל ומחייך, ואני מספרת לו על יורשותיו, אני מספרת לו על "דבורה" חדשה שאחיותיו מחיות..."

בשנות ה-20 של המאה הקודמת פעלה בירושלים הסתדרות "צעירות לאומיות" בשם "דבורה" (ע"ש השופטת המקראית דבורה הנביאה). ארגון זה שם לו למטרה להכיר לעומק את העם היהודי ו"לרפאו" מריקבון הגלות והפלגנות – לאחדו ולהפכו לעם "בריא ומתוקן" על אדמתו שלו לעולם ועד. סיסמתה של "דבורה" הייתה "דרור לעם, גאולה לארץ".
למרות ש"דבורה" הייתה הסתדרות של נשים, עמדו בראשה שני גברים מופלאים: יצחק אבנר ויששכר חצרוני. מספר חברותיה עמד על 20-30 והן פעלו בשתי קבוצות: "התומר" והמגל". 
"דבורה" התמקדה בפעילות צופית, גופנית וחינוכית-תרבותית. במסגרת זו החברות קיימו שיחות ושמעו הרצאות על המצב המדיני והכלכלי בארץ, על תנועות השחרור, התנועה המשיחית והתנועה הלאומית. ויותר מכל למדו הן להכיר כל פינה בארץ, לא רק ע"י "מפה וספר" אלא גם באמצעות "חקירה" של טיולים רגליים. 
הסתדרות "דבורה" חשה כי תפיסת עולמה זהה לתפיסת עולמו של זאב ז'בוטינסקי. כך הוא הפך למנהיגה הנערץ ובאחד הימים בשנת תרפ"ז אף התקיים מפגש "חם" ואופטימי בינו לבין נציגות הארגון.
המשימה הוטלה על שתי החברות רחל ולאה, שהצטיידו בהמנון, במצע ובדגל של "דבורה". בזמן ההמתנה לבואו של ז'בוטינסקי, דימיינו אותו השתיים כ"גיבור האולטימטיבי", "מפקד המלחמה", "איש צבא גבוה וענק" עם "דיבור קצר ומדויק". 
להפתעתן, "גילו" אדם "בינוני", כמובן רק מבחינה חזותית! 
"מה דלה המציאות!" תהו השתיים.
ז'בוטינסקי ביקש מהן לספר לו על הסתדרות "דבורה" ותוך כדי פרש את הדגל על מנת לראותו ולהבין את המשמעות. הוא גם ביקש רשות לעשן וללא היסוס הן אמרו לו "כן". ז'בוטינסקי הדליק גפרור, אך לא חשב על ההשלכות: הגפרור הבוער נפל על הדגל והשאיר בו חור גדול, שממנו ניתן להביט לכל עבר. 
ז'בוטינסקי הצטער עד מאוד והבנות ייסרו עצמן: הכיצד נתנו דבר כה יקר ערך לאדם שמעשן כמו קטר?
למרות הכל הצליח ז'בו לצאת מהסיפור די בזול, שכן לאחר ככלות הכל למעשה מדובר בחור טהור. ז'בוטינסקי נפרד מהבנות, אך לא שלח אותן בחזרה לפעילות בהסתדרות ללא מכתב התנצלות בו כתב:

 

"להסתדרות "דבורה" בירושלים.

אחיות חביבות,

שמחתי מעומק לבי לביקורן של שתי חברותיכן ולמה שסיפרו לי הצעירות האלה, על מטרת עבודתכן.
הנני מאחל להסתדרות הזאת הצלחה רבה בכל דרכיה, דרכי חנוך עצמי, ועמל לטובת העם וארצו, ואת כתב האש שהפלתי על הדגל היפה של 'דבורה' באשמתי אני – נא לחשוב גם אותו ל'סמל'. אין לך דגל מנצח אלא שקודם לזה יפצע באש. כך יהיה גם בחייכן הפרטיים וההסתדרותיים. תבחנה באש לא פעם ולא פעמיים, וישאר לפעמים פצע על המשי, או על העור החי – ובזה תנצחנה.

ז. ז'בוטינסקי

ת"א, כ"ח תשרי תרפ"ז"

 

לימים, עם התבססות בית״ר בארץ ישראל, הצטרפו אליה חברות הסתדרות ״דבורה״ והיוו את גרעין החלוצות בתנועה. 
בארכיון מכון ז'בוטינסקי מצויים מספר פריטים של "דבורה", ביניהם גיליונות בטאונה שנשא את הכותרת ״התומר״ על שם "תומר דבורה" - העץ תחתיו קיבלה דבורה הנביאה את הבאים אליה למשפט. ״התומר״ כלל בתוכו, בין השאר, זיכרונות והרהורים של החברות, שלא ביישו את הפמיניזם של העבריות. כך ,למשל , תהתה החברה מרים לגבי מהות סמל מגן הדוד וסירבה להסכים שיופיע הוא על הדגל הלאומי: "האישה צריכה לעמוד באותה מדרגה עם הגבר ואין דרך לאמור שלא תוכל להגן על המולדת".

 

טעימות מארכיון הסתדרות צעירות לאומיות "דבורה" – דגל חברות ההסתדרות לאחר הצטרפותן לבית"ר; קטעים מהבטאון "התומר"; תצלומים, ספר זכרונות וסרטי שרוול מעיזבונה של חברת ההסתדרות יהודית סלוצקאי מאיר ז"ל