===================

"בואי נא חברה, שבי כאן על ידי, למה זה תתהלכי כאן בשדה ועיניך תוהות מסביב? למי את כמהה? מה רוצה את לגלות שם באופק? בואי נא התקרבי, ככה, הביטי, הרואה את? שם הרחק ממולנו כבר גיליתי את זה שאת מחפשת - את זה שחפשתי אני עד כה. התראי, הנהו - טרומפלדור, הוא עומד שם זה כבר ומסתכל נכחי, מסתכל ומחייך, ואני מספרת לו על יורשותיו, אני מספרת לו על "דבורה" חדשה שאחיותיו מחיות..."

בשנות ה-20 של המאה הקודמת פעלה בירושלים הסתדרות של "צעירות לאומיות" בשם "דבורה" על שם השופטת המקראית דבורה הנביאה. ההסתדרות שמה לה למטרה להכיר לעומק את העם היהודי ולרפאו מריקבון הגלות והפלגנות – לאחדו ולהפכו לעם "בריא ומתוקן" על אדמתו שלו לעולם ועד. סיסמתה הייתה – "דרור לעם, גאולה לארץ".
למרות ש"דבורה" הייתה ההסתדרות של נשים, בראשה עמדו שני גברים מופלאים, יצחק אבנר ויששכר חצרוני. מספר חברותיה נע בין 20-30 בנות, שפעלו בשתי קבוצות, "התומר" והמגל". ההסתדרות עסקה בפעילות צופית, גופנית וחינוכית-תרבותית - הבנות קיימו שיחות ושמעו הרצאות על המצב המדיני והכלכלי בארץ, על תנועות השחרור, התנועה המשיחית והתנועה הלאומית, אך בעיקר למדו הן להכיר כל פינה בארץ, לא רק על יד "מפה וספר" אלא גם באמצעות חקירה של טיולים ברגל. 
"דבורה" חשה כי תפיסת עולמה זהה לתפיסת עולמו של זאב ז'בוטינסקי - כך הוא הפך למנהיגה הלגיטימי ובאחד הימים אפילו התקיים מפגש "חם" ואופטימי - המשימה הוטלה על שתי החברות רחל ולאה, שציידו עצמן בהמנון, המצע והדגל של "דבורה". בזמן ההמתנה לבואו של ז'בוטינסקי, דימינו אותו השתיים כגיבור האולטימטיבי - "מפקד המלחמה", "איש צבא גבוה וענק" עם "דיבור קצר ומדויק". להפתעתן, הוא היה אדם "בינוני", כמובן רק מבחינה חזותית! הן תהו - "מה דלה המציאות!"
ז'בוטינסקי ביקש לקבל מידע על ההסתדרות, במקביל פרש את הדגל על מנת להבין את המשמעות, הוא גם ביקש רשות לעשן וללא היסוס הן אמרו לו "כן" – לשם כך הדליק גפרור, אך לא חשב כמה הדבר יכול להיות חמור – הגפרור נפל על הדגל והשאיר בו חור גדול שממנו ניתן להביט לכל עבר. ז'בוטינסקי הצטער עד מאוד - איך נתנו הן דבר כל כך יקר לאדם שמעשן כמו קטר. למרות הכל הוא הצליח לצאת מהסיפור די בזול, כי למעשה מדובר בחור טהור - ז'בוטינסקי נפרד מהבנות, אך לא שלח אותן בחזרה לפעילות בהסתדרות ללא מכתב התנצלות:

"להסתדרות "דבורה" בירושלים.

אחיות חביבות,        

שמחתי מעומק לבי לביקורן של שתי חברותיכן ולמה שסיפרו לי הצעירות האלה, על מטרת עבודתכן. הנני מאחל להסתדרות הזאת הצלחה רבה בכל דרכיה, דרכי חנוך עצמי, ועמל לטובת העם וארצו, ואת כתב האש שהפלתי על הדגל היפה של "דבורה" באשמתי אני – נא לחשוב גם אותו ל"סמל". אין לך דגל מנצח אלא שקודם לזה יפצע באש. כך יהיה גם בחייכן הפרטיים וההסתדרותיים. תבחנה באש לא פעם ולא פעמיים, וישאר לפעמים פצע על המשי, או על העור החי – ובזה תנצחנה.

ז. ז'בוטינסקי

ת"א, כ"ח תשרי תרפ"ז"

לימים, עם התבססותה של בית״ר בארץ ישראל, הצטרפו אליה חברות ״דבורה״ ולמעשה היוו הן את החלוצות בתנועה.
בארכיון המכון הופקדו פריטים בודדים של "דבורה", ביניהם גיליונות בטאונה שנשא את הכותרת ״התומר״, על שם "תומר דבורה" - העץ תחתיו קיבלה דבורה הנביאה את הבאים אליה למשפט. ״התומר״ כלל בתוכו, בין היתר, זיכרונות והרהורים של החברות, שלא ביישו את הפמיניזם של העבריות - כך למשל תהתה החברה מרים לגבי מהות סמל מגן הדוד וסירבה להסכים שיופיע הוא על הדגל הלאומי – "האישה צריכה לעמוד באותה מדרגה עם הגבר" ואין דרך לאמור ש"לא תוכל להגן על המולדת".

טעימות מארכיון הסתדרות צעירות לאומיות "דבורה" – דגל חברות ההסתדרות לאחר הצטרפותן לבית"ר; קטעים מהבטאון "התומר"; תצלומים, ספר זכרונות וסרטי שרוול מעיזבונה של חברת ההסתדרות יהודית סלוצקאי מאיר ז"ל