הראשונים למרד

רוכצ'ן.jpg

בבוקר ה-4 בספטמבר 1942 זימנו הגרמנים למפקדם את ברל לופאטין, ראש היודנראט בגטו לחווא, והציעו לו להציל כמה משפחות בודדות מהגטו - ביניהן גם את משפחתו, בתמורה שירגיע את הרוחות בגטו ויאפשר לכוחותיהם לבצע את פשעם "בנחת".
"אנחנו לא נכנע ולא נכנס איתם למשא ומתן - נמות באש!" - וכך היה - לופאטין סירב, חזר אל הגטו והצית את בניין הוועד – זה היה הסימן למרד.
חברי המחתרת בגטו בהנהגת יצחק רוכצ'ין, לשעבר מפקד קן בית"ר לחווא, הציתו את שאר בתי הגטו והמחסנים, שבהם נשמר רכושם המוחרם של היהודים, והתנפלו על הגרמנים בכל הבא ליד: גרזנים, סכינים, מוטות ברזל ועוד. רוכצ'ין עצמו הרג את הגרמני הראשון במכת גרזן, אך מיד לאחר מכן נורה למוות. במקביל פרצו יהודי הגטו את גדרותיו וברחו אל היערות על מנת להציל את נפשם.
1,000 יהודים ניסו לפרוץ את הגדרות, 400 נתפסו ונורו, השאר, כ-600 איש, הצליחו לברוח אל היערות. לופאטין עצמו נפצע, אך הצליח להימלט ולהגיע עם הבורחים אל היער - שנה לאחר מכן נהרג במהלך פעילות פרטיזנית. שאר היהודים שנשארו בגטו נרצחו על ידי הגרמנים בבורות הירי. בסופו של דבר רק 90 יהודים מהבורחים שרדו את השואה. 
ייתכן כי גטו לחווא היה הגטו הראשון שביצע מרד מזויין (באופן מאורגן) נגד הגרמנים בשואה.

 

אנו מביאים בפניכם את אחד השירים שחיבר רוכצ'ין ונהג להקריא בפני חניכיו בקן בית"ר לחווא. השיר הועלה על הכתב על ידי חיים דרימר, חניכו של רוכ'צין, שנהג לשנן את שיריו בעל פה:

אנו הולכים 
ושוב צועדים 
לעבר הירדן 
ירדן הקדוש, נהר מבוקע
ביום קוממיות יהודית

ופלביוס לא עוד יבגוד בעמו
משמרת ברזל
ליד הסורגים של עכו
רקוב כבר שלדו
של הכלב הרומאי
ואבוי לפלביוס של היום
ביום המרד היהודי.

ואם בדם
מכתם הדגל הכחל לבן 
אז מה?
החסר דם אצל בריון?
החסרות ידיים לאחז בחרב
ולשחרר כהבטחת אלוהים
ולרשת
את האדמה המקדשת.

לינק למאמר על יצחק רוכצ'ין מאת שלום רק (מתוך חוברת פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים בעריכת חיים לזר, מס' 31, ספטמבר 1977)

בתמונות: הבית"רי יצחק רוכצ'ין; דגל פולגת בית"ר על שם יצחק רוכצ'ין בשארית הפליטה בווינה, 1946 (הדגל שמור בארכיון מכון ז'בוטינסקי)

sdk.jpg