זאב ז'בוטינסקי אל חיים וייצמן

מספר האגרת : 2789

סימול התיק: א 1 - 2/ 8
קישור לשם התיק: ז'בוטינסקי זאב, מכתבים אל שונים
מחבר האגרת: ז'בוטינסקי זאב
שם הנמען : ויצמן חיים
תאריך האגרת: 12/11/1918
צורת כתיבת האגרת: מכונת-כתיבה
מקור/צילום : צילום
מקור האגרת: ארכיון ציוני מרכזי, ירושלים 4/16053 Z

קבצים מצורפים

files\א 1 _ 2_8\2789.pdf הורדת קובץ

תוכן

.
אל חיים וייצמן, לונדון
תל אביב-יפו, 12 בנובמבר 1918...אנגלית

תל אביב-יפו, 12 בנובמבר 1918
ד"ר וייצמן יקירי,
אני שמח שממברק אשר נתקבל ב10 לחודש זה,\1 עולה שאתה
עשוי לשוב בקרוב לארץ ישראל. אף על פי שנוכחותך באירופה
בימי המשא ומתן לשלום חיונית מאוד, הרי גם נוכחותך כאן היא
בעלת חשיבות. המצב כאן אינו משביע רצון. נוצרים תקדימים
לרעתנו. עלי לציין, שיש אופטימיסטים הטוענים בתוקף, כי כל
אשר יקרה עתה לא ייחשב לתקדים. אך חוששני שהם משלים את
עצמם. הם אפילו פועלים בניגוד למדיניותנו. כלום לא נועד שיגור
'ועד הצירים' ליצור תקדים, לבסס דרישה? או הנחת אבן הפינה
לאוניברסיטה? באופן כזה עלולים אירועים שהם לרעתנו להוות
תקדימים.
אל תחשוב שאני פזיז מדי וקצר-רוח. מעולם לא ציפיתי שהבית
הלאומי יקום כאן בבת אחת, וכמשפטן אני מעריך במיוחד את
כיבוד הסטטוס קוו אנטה\\2 כל עוד נמשכות פעולות איבה. אבל
אני וכל אחד מאתנו, ואתה בכלל זה, האמנו לפחות בשני דברים.
ראשית, שהמדיניות בארץ ישראל תהיה ברורה ומוגדרת באופן
כזה, שכל אחד יבין, שההבטחה להשיב על כנו את הבית הלאומי
היהודי ניתנה בכובד ראש, ולעולם לא יוכלו להפר אותה או
לשנותה. שנית, כי שוויון מוחלט במשפט ובזכויות בין ערבים
ויהודים ייכון מייד ואוטומטית, ברגע שהקצינים הבריטים יטלו
לידיהם את השלטון. שכן ההתחייבות לכבד את הסטטוס קוו אינה
חלה על מצבים שהם בגדר פגיעה באנושות, למשל עבדות או אי
שוויון זכויות. לכך ציפינו, ונחלנו אכזבה מרה.
אתחיל בנושא השוויון: המשגה הראשון נעשה לפני זמן רב,
ועכשיו אני מתחיל להצטער שלא מחית עליו. ההרכב של שתי
המועצות העירוניות בירושלים וביפו, השוני הבולט בעקרונות
שיושמו פה ושם, פגעו מלכתחילה לרעה במעמדנו. אתה יודע, כי
ביפו, שבה היהודים הם מיעוט, יושם עקרון היחסיות - שבעה
ערבים ושני יהודים. אבל בירושלים, שבה היהודים הם רוב יחסי
אפילו עכשיו, והם היו בה רוב מוחלט עצום לפני הגירושים
הטורקיים בשנים 1915-1914, התעלמו מעקרון היחסיות; רק 1/3
מחברי המועצה העירונית הם יהודים, וראש העיר שמונה על ידי
הבריטים הוא מוסלמי (אנטי-יהודי מיליטנטי, כפי שתיווכח להלן).
אינני עוסק עתה בשאלה, אם עקרון היחסיות טוב הוא אם לאו. אבל
היה זה משגה - או שמא נעשה הדבר בכוונה תחילה - ליישמו
כאשר הוא לרעתנו, ולהתעלם ממנו כאשר הוא לטובתנו. הכול
הבחינו בכך, אלא שהפרשנות היתה שונה: היהודים באופטימיות
שלהם חשבו שזה משגה, הערבים חשבו שזה נעשה בכוונה והסיקו
את מסקנותיהם. התוצאה גם כן ידועה לך בחלקה. כל המשרדים
עדיין מלאים פקידים ערבים מקומיים. אבל היהודים הם מעטים,
כה מעטים, שיהודי - לכל אשר יפנה, עליו לבוא בדברים עם פקיד
ערבי. ההסבר לכך הוא שהיהודים אינם יודעים ערבית או אנגלית.
אבל יהודים ספרדים רבים שולטים בשפה הערבית. יתירה מזו, מן
הראוי שבעיר כמו ירושלים או אפילו יפו תיחשב אי ידיעת השפה
העברית לחיסרון שווה ערך לאי ידיעת השפה הערבית - ואין הדבר
כך במציאות. באשר לאנגלית, פקידים ערבים לא שלטו בה לפני
שנה, אבל מובן מאליו שבמשך שנים-עשר חודשים בתפקיד הם
למדו את השפה. מכאן, שאפילו אם אין ערבים שולטים ביהודים
ואין הם מנהלים את חייהם, הרי למעשה מושלים בהם האנגלים
באמצעות ידיים וצינורות ערביים. התוצאה היא: עוגמת נפש, אי
ודאות, השפלה ומרירות - תגובות שהן טבעיות בנסיבות אלה.
המשטרה, זו צרה נוספת. היהודים עודם מוגבלים למעשה לשירות
בז'אנדארמריה בלבד, שהיא כאן, כידוע לך, משטרה מסוג נחות
יותר, המקבלת שכר נמוך ומועסקת בתפקידים חשובים פחות.
כמובן, ידיעת ערבית נדרשת מכל המועמדים היהודים לעלייה
בדרגה (אפילו בירושלים), אך אין דורשים מן המועמדים הערבים
ידיעת השפה העברית (אפילו לא בירושלים). את הכובע שהובטח
רשמית אין מספקים, ואנשינו נדרשים לחבוש את התרבוש
המוסלמי האדום, וכעת הונפקו ביפו תגים צהובים ועליהם הכתובת
'יפו' באנגלית ובערבית, אבל לא בעברית.
כאן אני מגיע לשאלת העברית. אחרי נסיעתך פרץ סכסוך
רציני. יהודים ביפו ובמושבות נדרשו לשלם מס רכוש תמורת
קבלות בערבית בלבד. הם סירבו כמובן, והעניין הועבר אל 'מינהל
שטח האויב הכבוש'.\3 גנרל מאני החליט, כי 'יש להוציא קבלות
באנגלית לאלה המסרבים לקבל קבלות בערבית', אבל לא תינתנה
קבלות בעברית. מפני דרכי שלום, תבע 'ועד הצירים' במפגיע
מתושבי תל אביב והמושבות לקבל לעת עתה קבלות באנגלית,
במיוחד לאחר שגנרל קלייטון הבטיח להתערב להבא וליישר את
ההדורים. אבל תוכל בנקל לתאר לעצמך את המרירות ואת האכזבה
שיצרה שגיאה גסה וחסרת טאקט זו בקרבנו. במקרה היה זה הדבר
הראשון שיהודי הגליל המשוחררים למדו כאשר באו לבקר ביפו.
אינני יכול לתאר את רגשותיהם אלא במלה אחת - 'מבוכה'. הם
ציפו שתחת השלטון הבריטי, התמונה תהיה שונה לחלוטין. למרבה
הצער, אין זה עדיין סופה של השיטה. עתה מנפיקים לאזרחים
כרטיסי נסיעה ברכבת בקו ירושלים-לוד, באנגלית ובערבית. בול
הדואר של חיל המשלוח המצרי שאושר על ידי לשכת ברן,\4
והמשמש עתה בול רשמי של ארץ ישראל המשוחררת, הודפס
באנגלית ובערבית, ולא בעברית. וזאת, תוך שנה מ'הצהרת בלפור'
וחודשים אחדים אחרי הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה. באותו
מעמד הוכרז כי העברית תשמש שפת התרבות בארץ ישראל.
אני חוזר ואומר: הבית הלאומי יכול לחכות וחייב לחכות עד
לסיום מעשי האיבה או אפילו עד לשיחות השלום. אבל שוויון
זכויות - זה עניין שונה. אילו אמר לי מישהו לפני שנה, כי אנשי
ממשל אנגלים יפלו בכוונה לרעה את היהודים ואת שפתם, ובעת
ובעונה אחת יכירו בקיומם של ניבים מקומיים אחרים, הייתי קורא
לאדם כזה שקרן. נכון, גנרל קלייטון הבטיח להתערב, ואנו מקווים
שבמוקדם או במאוחר תפורסם תקנה שתשווה את מעמדה של
הלשון העברית למעמדה של הלשון הערבית, לפחות על קבלות.
אבל בול הדואר? כרטיסי הרכבת? הנוהג שלפיו כל חליפת
המכתבים בין הממשלה לבין מוסדות ערביים מתנהלת בערבית,
ומושלים צבאיים חותמים על מסמכים ערביים מקוריים בערבית,
בעוד חליפת המכתבים עם יהודים מתנהלת באנגלית - ולא תמיד
בתוספת תרגום עברי? אין לתמוה שאין להם צורך בפקידים דוברי
עברית. דרך אגב, זה שולל ממספר מסוים של צעירים יהודים את
ההזדמנות הנאותה להתפרנס מעבודת פקידות. כלום ישתנה כל
הנוהג הזה? מסופקני. ואפילו ישתנה, רע למדי הוא שיהודים
נאלצים להיאבק למען עניינים אלמנטריים כגון אלה, המובנים
מאליהם\5 אפילו באוסטריה, וכל שכן בשווייץ.
אתה מן הסתם זוכר, כי עוד לפני נסיעתך נחרדת מהתפשטות
רגשות אנטי-ציוניים בקרב קצינים בריטים בארץ ישראל. שוחחת
על כך עם קולונל דידס, שהסכים כי יש צורך בהסברה. ובכן, אני
מצטער שאין בידי לדווח על שיפור. נכון, רוב היחידות הקרביות
נעו צפונה, ואנו שומעים פחות דברים מעין אלה מקצינים גדודיים.
אבל במינהל הצבאי אין הדברים ורודים לגבינו כלל וכלל. שים לב,
אינני מאשים מושלים או קציני מטה באנטישמיות מכוונת. ייתכן
שיש להם יחס אוהד ושהיו יכולים להיות פרו-ציונים טובים
באנגליה. אבל בבואם לכאן, הם מוצאים מצד אחד ערבים
שעמדתם פשוטה וברורה, שהם בדיוק אותם 'ילידים' מקדמת דנא
אשר האנגלי שלט בהם במשך מאות שנים - שום דבר חדש, ונטול
בעיות. מצד שני, הציונים שהם בעיה מכף רגל עד ראש, בעיה
מלאת קשיים מכל הבחינות. הם מעטים, ובכל זאת משום מה חזקים
ובעלי השפעה, אינם יודעים אנגלית ובכל זאת ספוגים תרבות
אירופית, מעלים תביעות מסובכות וכו'. האנגלי הנוח ביותר סולד
מבעיות ומחידות. זהו הקושי האמיתי הטמון במצבנו כאן. אני
מתחיל לחשוש שהדבר יקלקל את יחסינו עם אנשי הממשל
הבריטים אפילו אחרי ביטול הממשל הצבאי. לא ידוע מה צפוי לנו
בעתיד, עתה אין מושלים בנו בדרך כלל אוהדים. מושל יפו
הנוכחי, קולונל האבארד,\6 הוא דוגמה אופיינית. ביום בואו הזמין
אל חדרו את גורדון\7 ודיבר על יהודים בלשון מנומסת, אבל
בזלזול. הוא אמר, כי רק היהודים הספרדים נחשבים בעיניו כבני
הארץ. האחרים נחשבים לחדשים, ואין להם שום זכות לטעון
שיתחשבו בדברים המיוחדים שלהם. על היהודים ללמוד ערבית,
שהיא 'שפת הארץ', והוא עצמו מתעתד לדבר אל משלחות יהודיות
בערבית. הוא עושה רושם כאילו לא שמע כלום על 'ועד הצירים'
או אפילו על ה'הצהרה'.\8 שים-נא לב, הוא ביקר אצל גנרל מאני
לשם קבלת הוראות! איכשהו מנעו ממנו לפנות אל יהודים בערבית.
אידר טלפן אל 'מינהל שטחי האויב הכבושים' ודרש בתוקף להודיע
למושל כי עליו להיות זהיר. ואכן, הוא שינה בהדרגה את יחסו,
התחיל לקרוא ספרות ציונית ועתה הוא נראה, או משתדל
להיראות, אוהד למדי. אבל כלום יכולים אנו להפעיל לחץ דומה
בכל מקום? האם זה הוגן שכיום מתמנים מושלים למרכזים יהודיים
חשובים מאוד, בלי שתינתן להם הוראה להימנע לפחות מהתנהגות
הסותרת בצורה בולטת את ה'הצהרה'?
ידידי היקר, זה יעציב אותך, אבל עלי לקבוע, כי כל הגישה
הרשמית כאן היא של התנצלות בפני הערבים על פליטת הפה\9
של מר בלפור, ושל מאמצים לכפר עליה על ידי דחיקה מתמדת של
היהודים למטה. אינני יכול לספר לך, מי מסר לי, למשל, את
המידע הבא. אבל זהו אדם המהימן עליך והוא עצמו ראה את
המכתב. ערב 2 בנובמבר, בתשובה למחאה ערבית על החגיגה,
כתב מושל יפו הנזכר לעיל, כי אין לאנגליה כוונה 'למסור' את
הארץ לידי היהודים. כמובן, מעולם לא התכוונו שהארץ 'תימסר
לידינו'. אבל כאשר מושל כותב לערבים, שומה עליו להוסיף משהו
חיובי, עליו להטעים, כי עם כל הכבוד לזכויותיהם, אנגליה עודה
מתכוונת לתת תוקף להבטחת הבית הלאומי. במצב הקיים, עלולים
מכתבים כגון אלה רק להניע את הערבים להאמין, כי ה'הצהרה'
התיישנה והיא ריקה מתוכן. מכתב זה אינו יוצא דופן. בכל מקום
עורכים הערבים אותה חקירה - הנכון הדבר שאתם עומדים 'למסור'
את הארץ?\10 ובכל מקום, עד כמה שידוע לנו, התשובה 'לא' (אני
מסכים בהחלט שזו תשובה טבעית והכרחית) ניתנת ללא
הסתייגויות נאותות, בלי להצביע על כך כי הבטחת 'מדינות
ההסכמה' ליהודים שרירה וקיימת וכי מוטב לערבים שיגיעו לכלל
הסדר עם היהודים, שכן מדיניות הבית הלאומי היא החלטה שאין
לשנותה. כל זה אינו אלא התפתחותו של עיקרון, שמלכתחילה בא
לידי ביטוי סמלי בפרט מוזר ומרגיז - השם פלשתיין ניוז\\11 תורגם
במהדורה העברית: חדשות מהארץ הקדושה ואחר כך חדשות
מהארץ. וזאת, כדי להימנע מלקרוא לפלשתיין בשמה העברי:
ארץ ישראל. כפי שמובן מאליו שהשם אנגליה משמעו באנגלית -
ארץ האנגלים.
הערבים פקחים דיים כדי להבחין בכל הדברים הללו, והם
מפרשים את המצב בצורה היחידה הניתנת לפירוש. השינויים
בעמדתם - מהשלמה, כאשר קיבלו את ה'הצהרה' ברצינות,
לחוצפה, בהתחילם בהדרגה לחשוב כי היא 'רק הבטחה' - ניכרו
אפילו לפני הניצחון. אבל הכול הגיע לשיא ב2 בנובמבר. כידוע
לך, קיבלנו ממך הוראות לחגוג באותו יום. עלי להודות, כי לי
אישית לא היה מצב רוח לחגיגה. אבל מכיוון שכך רצו בלונדון,
נעשו מאמצים לארגן את הדבר כיאות. הן בירושלים והן ביפו
הגישו נכבדים ערבים עצומות לממשלה ומחו על החגיגות.
בירושלים, הודיעו המופתי, ראש העיר והמפקח על החינוך
לקולונל סטורס,\12 על 'התארגנות' בקרב הערבים במטרה להתקיף
את התהלוכה. הוא השיב, כי העבריינים ייכלאו ויולבשו בגדי
אסירים, יהיו אשר יהיו. ואז הם הבטיחו למנוע את ה'התארגנות'.
אף נכבד ערבי לא בא לחגיגות, לא בירושלים ולא ביפו. המייג'ור
חדאד ביי\13 הציע שהתהלוכה לא תעבור בשער יפו, וצייתו לו.
אבל שני בתי ספר - כל הילדים גרים בעיר העתיקה - היו מוכרחים
לעבור בדרך זו.\14 הם הותקפו על ידי קבוצת ערבים, ילדים ומורים
הוכו, ודגלים כחולים-לבנים נקרעו. שניים מן הפורעים נאסרו
ונידונו לארבעה חודשי מאסר. מכיוון שהם היו כנראה 'בני טובים',
הופעל לחץ עדין לקבל התנצלות מן הנכבדים הערבים ולבטל את
התלונה. לפי ההצעה המקורית, אמורים היו הנכבדים הערבים
לערוך ביקור בביתו של ילין.\15 אחרי כן זה הצטמצם לפגישה בבית
המושל. ידידינו הלכו לשם, חיכו שלושת רבעי שעה ואז הודיעו
להם, כי אסמאעיל ביי חוסייני\16 (המפקח על החינוך) לא הצליח
לכנס את הנכבדים האחרים. לילין ולאחרים אמרו לבוא שוב
למחרת היום, שבו הופיעו לבסוף הנכבדים הערבים והביעו את
צערם וכו'.
אבל בינתיים עשו הנכבדים הערבים הללו צעד בעל חשיבות
רבה יותר. למחרת החגיגה הגישה משלחת בת כמאתיים מנהיגים
ערבים - מוסלמים ונוצרים - בראשות ראש עיריית ירושלים,
כאזים חוסייני\17 (המופתי לא השתתף הפעם), פטיציה למושל כדי
שיעבירה לגנרל מאני. קולונל סטורס סיפר לי, שהיא כללה מחאה
כוללת נגד הציונות ונגד ה'הצהרה'. הערבים אינם יכולים להסכים
שהארץ תהיה ליהודית, ש'נוכרים' (כך)\18 יטענו כי הארץ היא
שלהם, והם מתנגדים לעלייה שכולה יהודית, אבל הם מוכנים רק
להסכים ל'הגירה של נוצרים, מוסלמים ויהודים במספרים שווים'.
סבורני, שהתנהגותו של קולונל סטורס בסכסוך זה היתה ללא
דופי, וכמו כן אין סימנים לחוסר הגינות גלויה מצדו של מייג'ור
חדאד, ולכן אל תראה זאת כהאשמה כלפי פקידים בודדים. השיטה
היא שמפתה את הערבים ליחס זה. כל המכיר את הערבים - כל אחד
כאן ללא יוצא מן הכלל - סבור, כי הם לא היו מעלים על דעתם
להתקומם בצורה כזאת, אלמלא הטו את לבם להאמין או השלו
אותם, כי ה'הצהרה' שבקה למעשה חיים והיא טעונה רק בעיטה
אחרונה כדי לסלקה כליל. עליך להבין מה משמעותו של הדבר,
שמתרחש בימי מלחמה: להתנגד לתהלוכה שנועדה להביע תודה
לאותה מעצמה, אשר חילותיה כבשו את הארץ. להתקיף תהלוכה
זו, לשלוח משלחת כדי למחות על המדיניות המוצהרת של כל
'מדינות ההסכמה', למחרת ניצחונן. והאנשים שעשו זאת הם
המופתי, ראש עיר אשר מונה על ידי הבריטים, מפקח על החינוך,
שמונה על ידי הבריטים, ואחרים אף הם ממעמד - במיוחד מקרב
הסורים - שנמנע בדרך כלל מצעדים העלולים, לדעתם, לסכל את
רצון הממשלה. אין שום ספק שהם סברו, כי במקרה זה צעדם אינו
נוגד את עמדת הממשלה.
באשר לראש העיר, אם היתה בכלל הצדקה כלשהי לאי בחירת
ראש עיר יהודי בעיר ששמה ירושלים ושרוב תושביה יהודים, הרי
זה רק הרצון לשמור על השקט בירושלים, ולבחור בראש עיר
'ניטרלי' (אף על פי שמתקשה אני להבין מדוע ערבי הוא יותר
'ניטרלי' מיהודי). אך ראש עיר זה הוכיח כי אין הוא ניטרלי, אלא
מיליטנט. נסה-נא רק לדמות בנפשך, מה היה קורה אילו ראש עיר
יהודי, להבדיל,\19 שנתמנה על ידי הבריטים לשמור על השקט
ולייצג את כל האומות, היה פועל בצורה דומה נגד המוסלמים. אם
הממשל היה באמת מוכן לפעול בלא משוא פנים, האיש היה מודח
ללא שהייה - כשם שהיו מדיחים ללא ספק ראש עיר יהודי
(כאילוסטרציה רחוקה אך מעוררת מחשבה, היזכר בפרשת
ליפסי\20). אבל כאזים חוסיין נשאר בתפקידו, וידידנו נורמאן
ב',\21
המכיר את המצב, אמר לי כי העלאת נושא הדחתו לא תועיל, משום
שמשפחת חוסייני היא בעלת השפעה בקרב הערבים. מובן שהוא
צודק, זה עלול לעורר צרות. זהו המפתח למצב: הערבים מאיימים
לגרום צרות, אנחנו הגונים ומשתדלים להשביע את רצון
הכול,\22 והסחטן זוכה.
הגרוע מכול הוא שעמדה ערבית זו שמה לאל כל אפשרות להגיע
לידי הסכם. בני אדם עושים ויתורים או מתחשבים באינטרסים של
אחרים, רק כשהם יודעים כי עליהם לעשות כן. אבל אם הם
משוכנעים שתביעת השכן אינה נתמכת עוד בכוח, הם יימנעו
כמובן מלהתחייב לפשרה כלשהי. עלי לומר לך בכנות ובאורח
אכזרי, שאני רואה כל מאמץ להסכם (בארץ ישראל עצמה) כבזבוז
זמן, כל עוד נמשכת מדיניות ההתנצלות כלפי הערבים על
ה'הצהרה' וכל עוד ממשיכים להתייחס אל היהודים ואל השפה
העברית כאל גורמים נחותים.
כפי שהודעתי לך, אין לזקוף מדיניות זו לחובת יחידים. היא
יותר תוצאה מהעדר הוראות ברורות מן הבית.\23 אבל אני מוכן גם
להוסיף, כי אין בכוחן של הוראות כלשהן להפוך אדם כמו גנרל
מאני, מחבר 'תקנת השפות' שהוזכרה לעיל, לאוהד. באותו טאקט
שגילה במקרה זה, או בפרשת ליפסי בקיץ שעבר, נשא נאום
בחנוכת בית החולים רוטשילד, בו גינה בשקט ובנימוס את השיטה
של יצירת מוסדות נפרדים לאומות שונות, דהיינו, את כל מפעלנו
בארץ ישראל. ספקותיי מרחיקים לכת, אבל הם עוד לא הגיעו אל
משרד החוץ בלונדון, משום שעודני מאמין כי כוונותיהם טובות.
אבל למה ומדוע צריך ראש המינהל בארץ ישראל\24 להיות אדם
שאין לו לא אהדה ולא הבנה לשאיפות הציוניות?
שטיין עודנו קצין מטה בטבריה; אדם שנון, אך אין אנו מפיקים
ממנו תועלת. אם ימשיכו להחזיקו במרתף הזה, נעמוד בתוקף על
צירופו ל'ועד הצירים', בו הוא עשוי לשמש משענת איתנה. אין לי
מה לדווח על שום מינויים אחרים. אנו משוללים כל השפעה על
'מינהל שטחי האויב הכבושים', ואפילו מידע רגיל מגיע אלינו
במקרה ובדרך אגב. קולונל דידס יצא לקושטא - לצמיתות.\25
גנרל קלייטון עודנו במטה הראשי, סימפאתי ומוכן לעזור לנו כמו
תמיד, אבל הוא כל מה שיש לנו, ואני מתחיל לפקפק בכוחו, בפרט
לגבי 'מינהל שטחי האויב הכבושים', הנראה כמו כנסייה אוטונומית
קנאית קטנה עם צינורות משלה למשרד החוץ.
אין גם בידי לדווח משהו משמח על אודות הגדוד שלי. קולונל
פטרסון הגיש את התפטרותו. אזקק לשעתיים כדי לפרט כל
דקירות המחט הזעירות, אבל הנבזיות, שהניעוהו לנקוט צעד זה.
אני חושש שהפרשה הגיעה לקצה. התפטרותו לא נתקבלה כאן,
לפיכך הוא מערער בפני מועצת הצבא. גדוד 38 שהה שבעה
שבועות בבקעת הירדן. 800 איש, חולי מלריה, שוכבים בבתי
חולים (20 כבר מתו). הם באמת פעלו יפה במתקפה. אפילו ג'ימי\26
אומר, כי גנרל אלנבי אמר לו בשעת סעודה, שהוא מרוצה מאוד
מן הגדודים העבריים. כתוצאה מזה, נשלח הגדוד שלי לפני ימים
אחדים לרפיח. גדוד 40 והארץ-ישראלים עודם במצרים. הם
שומרים שם על שבויי המלחמה, בעוד חיל המצב ביפו הוא איטלקי,
בירושלים - הודי, ובחיפה אינני יודע איזה. גדוד 39 חונה בלוד.
את ההבטחה שנתנו לך - לאפשר לנו להיכנס לחיפה - שכחו או
התעלמו ממנה. לשומרון ולגליל, ששמעו אגדות על הצבא העברי,
לא ניתנה הזכות לראות אפילו חייל יהודי אחד. הם נחוצים יותר
ברפיח ובתל אל-כביר. היעדרות זו של חיילים יהודים היא גורם
משמעותי ליצירת דיכאון אצל היהודים ולעזות מצח אצל הערבים.
אין שום צל של ספק, שאילו ידעו הפורעים הירושלמיים כי בעיר
חונה חיל מצב יהודי, לא היו כל הפרעות סדר.\27 הארץ-ישראלים
הם עדיין בחזקת פלוגה, לא גדוד. אין להם מפקד, ויש להם רק 12
קצינים. צר לי לקבוע, כי כמה מטובי הקצינים, בראותם שהעניין
חסר סיכוי, מבקשים העברה לתפקידים מינהליים. האנשים
מדוכאים ורפי-רוח. ברור להם כי תפקיד של חיל מצב בארץ
ישראל הוא בעל חשיבות מדינית לא פחות מהשתתפות במתקפה.
אבל הם במצרים, ואפילו אלה מחבריהם הנמצאים בארץ ישראל
נשלחו לרפיח.
לרוע המזל אין ספק, כי כל זה נעשה לשם מטרה מסוימת. ראיה
ברורה לכך היא העובדה הבולטת, שההודעה הרשמית המזכירה את
היחידות היהודיות לא נתפרסמה מעולם בארץ ישראל או
במצרים. רק ממברק האיחולים של קאואן לקולונל פטרסון נודע
לנו, כי הזכירו אותנו.\28 אינני יכול לתאר לך איזה רושם עשה
עלינו חוסר ההגינות הזה. למה המכה הזאת מן העורף? מניין הרצון
הגלוי להניע את הערבים להאמין, כי היחידות היהודיות לא עשו
דבר או התנהגו באורח מביש, ושרק השתיקה הולמת אותם ביותר?
ללא שם, ללא תג, ללא אזכור, כשהם חונים מחוץ לגבולות ארץ
ישראל או ברפיח - זהו הסיכום של מאמציי ושל מאמצינו להניח
יסוד לצבא יהודי.
אל תחשוב שאני מיואש, או שאני מוכן להכריז כי הכול אבוד.
אני בטוח שהרבה הדורים ייושרו, 'תקנת השפות' של גנרל מאני
תבוטל, מחברה ייעלם באחד הימים, ואנו נקבל יותר פקידים
משלנו, ואולי מושל משלנו. אילו היתה זו רק שאלה של המתנה,
לא היה הדבר איכפת לי. אחרי ככלות הכול, בארבע שנות מאבקי
למען הלגיון העברי למדתי מהי סבלנות. אבל אני חושש משלושה
דברים. ראשית - הצורך להיאבק למען שוויון אלמנטרי, שהוא
יסוד קמאי ומובן מאליו, סותר באופן בולט את הדעה המקובלת על
אנגליה, וגורם לאכזבה כללית. חוששני שאכזבה זו תתפשט לחוץ
לארץ, שם ייאחזו בה אויבינו, והיא תנוצל למען המזימה הצרפתית
- למען מזימת הקונדומיניון\29 ולמען כל מיני מזימות. ונוסף על
כך אני חושש, שמא אפילו ציונים טובים, במיוחד בעלי הלך
מחשבה רוסי, כאשר ישמעו דברים המוכרים להם, כגון שלילת
שוויון והכאת ילדים יהודים ברחובות, הם יפרשו זאת על פי הנוסח
הרוסי\30 ויגיבו בצורה חריפה. שנית - אני חושש, שמא יוליכו את
הערבים שולל ויביאו אותם לעשיית מעשים שלא יאפשרו פיוס
עמם. התגרה בירושלים היתה דבר של מה בכך, אבל אם יקרה
משהו רציני יותר, ובמיוחד אם תישפך טיפת דם בינינו, אני
מבטיחך שתפרוץ סערה אשר תמוטט ללא תקנה את מדיניותך כלפי
פייצל.\31 שלישית - אני מתחיל לחשוש מפני הממשל האנגלי,
מפני הממשל האזרחי שימונה בעתיד. האם קיים באמת פער כזה
בין המושלים האנגלים - הצבאיים והאזרחיים? מסופקני. אני נוטה
יותר לחשוב, כי יש להם הרבה מן המשותף - למשל, סלידה
מבעיות ונטייה טבעית להעדיף יליד כהה עור פשוט על פני אדון\32
יומרני, המעז להתהדר בתרבות אירופית בלי להיות אנגלי. אנו
נהיה האדונים. אין זה נורא להילחם למען דברים בתקופת מעבר,
אבל אני מזהיר אותך, שלא תוכל להילחם בממשל ולנהל באותה
עת התיישבות בממדים גדולים. התיישבות היא בעיקרה עבודה
הזקוקה להסכמה מוחלטת ולסיוע פעיל מצד השלטון המדיני. האם
הנך עדיין בטוח, כי פקידים אנגלים המתמנים על ידי שר המושבות
האנגלי ללא שום פיקוח מצד גוף יהודי, פקידים האחראים אך ורק
בפני אנגליה, ולא בפני גוף יהודי, יעמדו במתח הרב של התפקיד
העצום? מסופקני. אולי משהו לקוי באוריינטציה שלנו. זאת אני
אומר לך, כמי שסבל בשל האוריינטציה שלנו.
מה אפשר להציע? אני סבור, שאם יינקטו הצעדים הבאים הם
עשויים לשפר את המצב:
1. מינוי של פרו-ציוני (יהודי או לא יהודי) כראש המינהל.
2. מינוי יועץ יהודי ל'מינהל שטחי האויב הכבושים'.
3. מינוי יועצים יהודים ליד כל המושלים.
4. פרסום מנשר בארץ ישראל המאשר את הבטחת הבית
הלאומי, והצגתו בפומבי.
5. מתן הוראה לכל הנוגעים בדבר על הנהגת שוויון זכויות
מוחלט בין השפה הערבית לעברית בכל המשרדים, בבתי המשפט,
בפרסומים, במסמכים וכו'.
6. ייצוג שווה ליהודים ולערבים במועצות העירוניות
בירושלים, ביפו, בחיפה, בטבריה ובצפת, ומינוי כמה ראשי ערים
יהודים.
7. מתן שם ותג לגדודים העבריים, הקמת חטיבה בפיקודו של
פ',\33 והצבתה במרכזים היהודיים העיקריים במשך כל תקופת
הכיבוש.
אם אתה יכול, עזור-נא. שאם לא כן העניינים כאן יהיו בלתי
נעימים לכל הנוגעים בדבר.
אידר וביאנקיני עושים כמיטב יכולתם. ידידיך תמהים על שלא
כתבת מאז שנסעת.
מיטב ברכותיי ואיחוליי.
שלך בנאמנות,
ו' ז'בוטינסקי
.
.
הערות:
1 המברק לא נמצא.
Status quo ante 2
3 כאן ולהלן במקור: Occupied Enemy Territory) .O.E.T.A
.(Administration
4 איגוד הדואר הבינלאומי השוכן בברן.
5 במקור בצרפתית: des choses qui vont sans dire
6 ג'ון האבארד ( ;(John E. Hubbard לויטננט-קולונל.
7 יהושע גורדון (מוסקווה 1885-ירושלים 1943); בימי מלחמת העולם
הראשונה עבד במצרים במשרד הממשלתי לטיפול בפליטי ארץ ישראל.
סייע לטרומפלדור לארגן את 'גדוד 'ציון' של נהגי הפרדות'. לאחר
הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל היה קצין קשר בין השלטון הצבאי הבריטי לבין
היישוב היהודי.
8 'הצהרת בלפור'.
9 במקור ברומית: lapsus linguae
10 ליהודים.
11 שבועון מטעם המינהל הצבאי הבריטי בארץ ,The Palestine News
ישראל באנגלית, עברית וערבית (גיליונות בודדים פורסמו גם בשלוש
שפות הודיות). המהדורה העברית יצאה לאור מאפריל 1918 עד יוני 1919.
חמשת הגיליונות הראשונים הודפסו בירושלים, והחל בגיליון השישי הודפס
העיתון בקהיר. יצחק לייב גולדברג קנה את המהדורה העברית של העיתון. החל
ב18 ביוני 1919 יצא העיתון לאור כיומון בשם חדשות הארץ. ב2 בדצמבר
1919 הוסב שמו להארץ. האישור לשינוי השם הושג בהשתדלות ז'בוטינסקי
אצל המינהל הצבאי (זלצמן, מן העבר, עמ' 208).
12 סר רונאלד הנרי סטורס - Sir Ronald Henry Storrs
;(1955-1881)
המושל הצבאי של ירושלים (1920-1917). בשנים 1926-1920 היה מושל
מחוז ירושלים. במאורעות תר"פ-תרפ"א נהג ביד רכה בפורעים הערבים
ופעל בתקיפות נגד המתגוננים היהודים.
13 גבריאל חדד ביי ( (Gabriel Hadad Bey ערבי נוצרי ממוצא סורי.
יועץ למושל הצבאי של ירושלים.
14 בשער יפו.
15 דוד ילין - ) Yellin ירושלים 1864-שם 1941); מורה, בלשן עברי
חשוב, מזרחן ועסקן ציבור. מראשי היישוב היהודי בארץ ישראל. בתקופת
השלטון העות'מאני היה חבר מועצת עיריית ירושלים (1914-1910) וחבר
הפרלמנט הטורקי (1913). בשנים 1925-1920 היה סגן ראש עיריית ירושלים
ובשנים 1929-1920 כיהן כיושב ראש הוועד הלאומי של 'כנסת ישראל'.
ממייסדי 'ועד הלשון' ונשיאו במשך כשלושים שנה.
16 אסמאעיל אל-חוסייני - ;(1945-1860) Ismail al-Husseini בשנות
ה20 הנהיג את משפחת אל-חוסייני בירושלים.
17 מוסא כאזים אל-חוסייני - Musa Kazim al-Husseini
;(1934-1850)
ממנהיגיה הבולטים של התנועה הלאומית הערבית. מילא תפקידים
בכירים
במינהל העות'מאני. ב1918 מינהו הממשל הצבאי הבריטי לראש עיריית
ירושלים. הוא פוטר ב1920.
18 במקור ברומית: sic
19 במקור ברומית: mutatis mutandis
20 הפרשה המוזכרת כאן לא נתחוורה.
21 בנטוויץ'.
22 במקור בצרפתית: contenter tout le monde
23 מלונדון.
24 מייג'ור-גנרל מאני.
25 הוא נתמנה לנספח צבאי בטורקיה.
26 מייג'ור ג'יימס דה-רוטשילד.
27 ביום השנה ל'הצהרת בלפור'.
28 המברק לא נמצא.
29 ההנהגה הציונית התנגדה לקונדומיניון אנגלו-צרפתי, ודרשה חסות
בריטית על ארץ ישראל. ראה מכתבו של וייצמן אל י' צ'לנוב וי'
ורוזוב מ4 ביוני 1917 (אגרות וייצמן, כרך ז, איגרת 417).
30 במקור בצרפתית: a la russe
31 פייצל הראשון בן חוסיין - ;(1933-1885) Faisal ממנהיגי
התנועה הלאומית הערבית. במלחמת העולם הראשונה פיקד על שבטים ערביים
שנלחמו נגד הטורקים במדבר הערבי. נפגש עם וייצמן בעקבה ביוני 1918,
והגיע עמו לידי הבנה בעניין שיתוף פעולה בין הערבים לציונות.
בינואר 919 1חתם על ההסכם שנודע כ'הסכם וייצמן-פייצל'. ב1920 היה מלך
סוריה ובשנים 1933-1921 - מלך עירק.
32 במקור בהינדית: baboo
33 פטרסון.
.
.